יום הזיכרון הבינלאומי לשואה מציין השנה 81 שנים לשחרור מחנה אושוויץ. אף שחלפו יותר משמונה עשורים, בשנתיים החולפות חוו שורדי השואה אתגרים לא פשוטים שעוררו אצלם זיכרונות מהעבר. עם התגברות האנטישמיות בעולם, שהגיעה לשיא בפיגוע הרצחני בחגיגות חנוכה באוסטרליה, שתי שורדות שואה המקבלות סיוע חודשי מהקרן לידידות מספרות על החששות משואה נוספת, תוך שהן מבקשות לזכור ולא לשכוח את שאירע ומייחלות לאחדות, שלום ואחווה.
אסתר ממן (90) מצפת עברה את תלאות השואה, ובמהלך המלחמה מצאה את עצמה בגילה המופלג שוב במסתור – במקום ששימש כבית כנסת בעיר מגוריה. ספסלי המבנה הוסבו למיטות, והוא עצמו היה מקלט בזמן ההפצצות של חיזבאללה. במהלך המלחמה סייעה הקרן לידידות לאסתר, ועל כך היא אסירת תודה.
9 צפייה בגלריה
אסתר ממן. "ביערות פגשנו כמה פעמים חיילים גרמנים שאיימו להרוג אותנו"
(צילום: אנצ'ו ג'וש, הקרן לידידות)
ממן, שנולדה במוסטאר, עיר שנמצאת היום בבוסניה והרצגובינה אך בזמנו הייתה חלק מיוגוסלביה, משתפת על קורותיה בשואה: "בשנת 1941, כשהגרמנים הגיעו לעיר שלנו, הם אמרו לאבא שלי, ששלט בשפה הגרמנית, שהם רוצים שהוא יעבוד בשבילם ושהם מוכנים לתת לו ולכל המשפחה הגנה בתמורה לשיתוף פעולה מצידו. כמובן זו לא הייתה אופציה מבחינת אבי, בשל תחושת הבגידה. מהר מאוד מצאנו את עצמנו בדרכנו למחנה ריכוז בטרזיינשטט. זה היה מסע ארוך ומזעזע – הקרונות היו קרונות של בהמות, מלוכלכים ומסריחים, בלי מים או שירותים. החיים במחנה היו קשים מאוד. קיבלנו מנה אחת של אוכל ביום, מרק מקצת שעועית ומים מלוכלכים. הרבה אנשים חלו ולקו בדיזנטריה. למחנה שהיו בו 750 עובדים היה תא שירותים אחד בלבד – הרבה לא שרדו בו".
אסתר הייתה אמורה להישלח למחנות המוות, אבל אז קרה משהו לא צפוי: פרטיזנים מקומיים שחררו את יושבי המחנה והעבירו את יושביו אל היערות. "השהות ביערות הייתה חוויה מפחידה מאוד. פגשנו חיילים גרמנים שאיימו להרוג אותנו כמה פעמים", היא משחזרת. "באחת הפעמים פגשנו קבוצת קצינים גרמנים. כולנו התיישבנו על ברכינו והרמנו את ידינו, מוכנים ליריות. אבא שלי, שכאמור ידע גרמנית, שמע את הקצינים מדברים ביניהם. הם אמרו שאנחנו נראים כל כך חלשים, בלי בגדים חמים או נעליים. בדרך נס, הם אפשרו לנו לברוח ולהמשיך בדרכנו".
זו לא הייתה הפעם היחידה שבה חייה וחיי משפחתה ניצלו באורח נס בשואה. מכיוון שהמעבר מיישוב ליישוב היה קשה ומסוכן, אי אפשר היה להישאר במקום יותר מלילה אחד. באחד הימים הגיע תושב מקומי לבית שבו התחבאה אסתר עם משפחתה. "אני הייתי בבית עם ההורים, אבל אחי יוסף היה בחוץ, בשדות. אבא שלי ראה את הנאצים מתקרבים אלינו, והוא לקח אותי ואת אימי והורה לנו לברוח. אני זוכרת כמה זה היה מפחיד ועצוב, כי הבנו שהפסדנו את יוסף לתמיד. לא היה שום סיכוי שהוא ישרוד את המתקפה הזו. אבל הגורל הכין הפתעה מדהימה למשפחתנו – יוסף שרד ומצא אותנו 10 ימים לאחר מכן", מספרת ממן.
היא עלתה לארץ ב-1948, ממש במקביל לקום המדינה. למרות הקשיים והמלחמות, היא קובעת שהייתה זו התקופה המאושרת בחייה: "בצעירותי לא התאפשר לי ללמוד. אימי ילדה עוד שני ילדים אז נשארתי בבית לטפל באחיי כשהיא הלכה לעבודה. לימדתי את עצמי קרוא וכתוב וכיום אני דוברת חמש שפות: עברית, ערבית, רוסית, סרבית וספניולית (לאדינו). בגיל 16 התחלתי לעבוד בחקלאות. עדרתי, נטעתי וקטפתי, כך שאלו היו החיים היפים. בגיל 50 אף השלמתי קורס מטפלות בנעמ"ת".
9 צפייה בגלריה
ממן. "חשוב לשמר את הזיכרון ולהעביר אותו לדורות הבאים"
(צילום: אנצ'ו ג'וש, הקרן לידידות)
כיום יש לאסתר תשעה נכדים ו-18 נינים. כולם שירתו בצבא ובעלי קריירות חשובות, והיא גאה מאוד בכך שהצליחה לגדל משפחה לתפארת למרות כל מה שחוותה בילדותה. "אני גאה לספר ולשתף את סיפור חיי בקרב תלמידים וחיילים. בכל פעם שאני עושה זאת, אני מרגישה עד כמה חשוב לשמר את הזיכרון הזה ולהעביר אותו לדורות הבאים", אומרת ממן.
השנתיים האחרונות היו קשות במיוחד עבור ממן. ביתה נמצא במרחק מטרים מבית אחר שנפגע ישירות מפגיעת רקטה, אך למרבה המזל לא היו נפגעים בנפש. במהלך תקופת המלחמה היא נדדה בין בתי מגורים שונים, לא עניין של מה בכך בגילה המתקדם. "לעבור בין בתים בגילי זה לא פשוט. בסופו של דבר, החלטתי לחזור לבית שלי, למרות היעדר ממ"ד או מקלט – יהיה מה שיהיה", היא אומרת.
אחד מהנרצחים ב-7 באוקטובר היה גיל אבני ז"ל, שממן טיפלה בו כשהיה ילד. "גיל היה ילד מקסים עם משפחה נהדרת. כשגיל נרצח על ידי המחבלים בפסטיבל נובה ליד קיבוץ רעים, הלב שלי נשבר. זה היה ילד שהיה צמוד אליי. בכל פעם שהיה רואה אותי היה אומר לי כמה הוא אוהב אותי", היא מספרת.
גיל אבני ז"לצילום: באדיבות המשפחהבעקבות ההפגנות והתקריות נגד יהודים ברחבי העולם, היא חשה לחץ רב. "האיומים מכל הגזרות משפיעים עליי מאוד וגורמים לי לאי-שקט ולאי-ודאות לגבי העתיד. כל מה שקורה מזכיר לי את הימים החשוכים מהעבר, שבהם הייתי פליטה", היא מעידה. "לאחרונה כבר אין לי סבלנות לראות חדשות בכלל. זה עושה לי רע מאוד, עד שלעיתים אני נאלצת לקחת כדור הרגעה".
למרות הכול היא מחפשת את נקודות האור: "אני שרדתי וזכיתי לחיות בישראל. מבחינתי, זה הניצחון שלי ושל משפחתי. אני מאחלת לנו שיהיו בינינו שלום ואחדות, שתושבי קריית שמונה בצפון ותושבי העוטף בדרום ישתקמו ויתחזקו, שהמדינה תעזור לחיילים שנפגעו במלחמה, ושיהודים בישראל ובעולם יהיו מוגנים ובטוחים".
"סבתא ביקשה תמיד לא ללבוש שחור, בגלל הגסטפו"
ציפורה מרק (100) מאשדוד נולדה בכפר ג'ילואו ברומניה. היא זוכרת בבהירות את זוועות אושוויץ למרות גילה המתקדם. גבה נושא את הצלקות מהמכות וההתעללות שספגה שם, בעוד ראייתה בעין שמאל מוגבלת. "אני זוכרת את המכות שספגתי, את הרגע שבו קעקעו את המספר על ידי, ואת הלילות שבהם הלכתי לישון רעבה, לא בטוחה אם אתעורר בבוקר", אומרת מרק.
לאחר שחרור אושוויץ, הצליחה מרק להגיע לשבדיה, הודות לאדם בשם פסטרנק שפגשה בטיפול שקיבלה באחד מבתי החולים. בשבדיה היא פגשה חברה טובה ואת אחת מבנות הדודות שלה. במשך שנה שלמה חיפשה ציפורה מידע על גורל בני משפחתה. היא הצליחה לגלות שבן הזוג שלה, ארנסט, נשאר בחיים ומחכה לה בביתם ברומניה.
מרק חזרה לרומניה, ויחד עברו בני הזוג לקלוז', שם ביקשו לעלות ארצה. בערב פורים, במרץ 1961, הגיעו אסתר, ארנסט ושתי בנותיהם (בנות 13 ו-8 באותה נקודת זמן) באונייה לנמל חיפה. עם עלייתה ארצה התמקמה המשפחה באשדוד, שם גרה ציפורה עד היום.
9 צפייה בגלריה
ניצולי מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ עוברים בשעריו עם שחרורו, פברואר 1945
(צילום: Imago Images / Reinhard Schultz / Reuters)
טלי, נכדתה של ציפורה, מספרת שיש תנודות במצב הרוח של סבתה. "לפעמים היא שמחה ושרה שירים או מבקשת למרוח לק על ציפורניה, אבל לעיתים היא ממש חיה את השואה מחדש. אם מישהו מקיש בדלת או שכן דופק מסמר כדי לתלות תמונה על הקיר, היא נתקפת חרדה שמא יבואו לקחת אותה שוב", מספרת טלי.
בחייה כתושבת הדרום חוותה מרק אינספור אזעקות "צבע אדום" בשגרה. בתקופה האחרונה היא סובלת לעיתים מדמנציה, אבל עם פרוץ מתקפת 7 באוקטובר היא הבינה שמדובר באירוע מסוג אחר. "סבתא גרה בבניין ישן. בתחילת המלחמה היא והמטפלת היו יוצאות לחדר המדרגות, אבל ככל שהמלחמה נמשכה היא החליטה להישאר על כורסתה. לא רצינו לספר לה על החטופים והחיילים ששילמו בחייהם, אבל כשראתה אותנו היא זיהתה מיד את העצב והדאגה שאנחנו חשים. המלחמה האחרונה מבלבלת אותה ומעלה לה זיכרונות מוחשיים", מספרת נכדתה טלי. "בשנתיים האחרונות, בכל פעם שהגענו לבקר אותה היא שאלה 'למה עדיין יש בומים ומתי המלחמה הזו כבר תיגמר' – כשהיא מתכוונת למלחמת העולם השנייה. לפעמים היא אומרת שהיא מפחדת שהגסטפו מגיעים לקחת אותה ואנחנו מנסים להרגיע אותה ואומרים לה שעכשיו, כשהיא נמצאת בארץ ישראל, היא מוגנת ויש חיילים גיבורים ששומרים עליה".
טלי מספרת שהדיבורים על תקיפה אפשרית באיראן בשבועות האחרונים לא הוסיפו שקט נפשי לסבתה, בגלל החשש מירי טילים על ישראל. "כל דפיקה בדלת או שכן שהזיז כיסא הובילו לפלאשבקים איומים", משתפת הנכדה. "סבתא ביקשה מאיתנו מאז ומעולם לא ללבוש שחור, בגלל שאלה היו המדים של הגסטפו הנאצים. יש לה המון טריגרים – לבוש, נעליים, רעשים או כל דפיקה בדלת. ב-6 באוקטובר 2023, בעלי ואני הגענו אליה לביקור ולבשנו שחור. אני אפילו לא יודעת לומר למה חרגנו ממנהגנו, אבל סבתא לא זיהתה אותי והתחילה לצרוח. למרות שחוותה בישראל שנים טובות ומאושרות, אלה תופעות של השנים האחרונות שהתגברו ביתר שאת בזמן מלחמת חרבות ברזל".
לגבי ריבוי התקריות האנטישמיות בעולם, טלי מספרת שסבתה לא הייתה מאמינה שזו המציאות של העם היהודי בחלוף 81 שנים. "אני גדלתי כל החיים על הסיפורים של השואה. תמיד סבתא אמרה שעכשיו יש לעם היהודי מדינה, צבא ומשטרה ואין סיכוי שמשהו כזה יקרה לנו שוב. היא לא הייתה מאמינה למה שמתחולל כיום בעולם, שיהודים נרדפים כאילו דבר לא השתנה", אומרת הנכדה.
ב-30 בינואר, שלושה ימים אחרי ציון יום השואה הבינלאומי, תציין ציפורה מרק את יום הולדתה ה-101. טלי אומרת כי סבתה הייתה רוצה לאחל לעצמה ולעם היהודי שלום, שיתוף פעולה ואחדות: "סבתא הייתה רוצה שנהיה מוגנים, שלא תהיה אנטישמיות, שלא נפחד לטייל בארצנו או בארצות אחרות ולא נצטרך להסתיר את זהותנו היהודית – שלום ואחווה סביבנו ובתוכנו". לדבריה, "ברגעיה הטובים, סבתא תמיד מבהירה שאנחנו והעולם חייבים לזכור ולהזכיר את שאירע בשואה. היא הקימה משפחה לתפארת, עם שישה נכדים ו-20 נינים. היא דואגת להזכיר להם שהיא ניצולת אושוויץ, תוך שהיא מספרת להם על חתיכת הלחם שחילקו ביניהם – ומעולם לא רבו. אם היה תפוח אדמה הוא חולק לכולם, אך סבתא הייתה זו שבחרה לאכול את הקליפה. היא לימדה אותנו שתמיד צריך לדעת לחלוק כדי לקבל בסופו של דבר. הדגש שלה הוא על שלושה ערכים חשובים: לא לפחד, לזכור ולדעת לחלוק. לכן, סבתא ציפורה היא מנהיגה אמיתית והשראה עבורי".
הקרן לידידות תרמה מתחילת המלחמה יותר ממיליארד שקלים בעבור סיוע לאוכלוסיות שנפגעו במלחמה, במתן מזון, ביגוד ובחיזוק המיגון ברחבי הארץ. במקביל המשיכה הקרן לסייע לאוכלוסיות הליבה שהיא מסייעת להן, בהן ניצולי שואה, קשישים ומשפחות נזקקות. "כשהעולם אמר 'לעולם לא עוד', כולנו הבטחנו לזכור את הנרצחים בשואה ולתמוך באלה ששרדו את הזוועות", אומרת יעל אקשטיין, נשיאת הקרן לידידות. "עבור אותם שורדים שסבלו מטראומה ואובדן נוסף בשנתיים האחרונות, יש לנו מחויבות גדולה עוד יותר. היום, ביום השואה הבינלאומי, לא מספיק רק 'לזכור'. זוהי החובה והזכות שלנו, בקרן לידידות, לקחת את הזיכרון הזה ולהפוך אותו לעשייה, תוך מתן תמיכה רגשית ומעשית, חסד וכבוד לאלה שעברו את הגרוע מכול".
