יהודי אתיופיה מציינים היום (ב') את חג הסיגד, המבטא את הכמיהה לירושלים, את חידוש הברית בין העם לאלוהים ואת המחויבות לשמירת התורה והמצוות. ביום הזה, בתאריך כ"ט במרחשוון, 50 ימים לאחר יום הכיפורים, נהגו באתיופיה להתכנס בראש הר, לצום, להתפלל ולקרוא קטעים מהתנ"ך, ובהם את מעמד הברית המתואר בספר נחמיה. בסיום התפילות ירדו החוגגים מההר בתהלוכה חגיגית, בשירה ובריקודים.
הרב ד"ר שרון שלום (53), ראש הקתדרה ללימודי יהדות אתיופיה בקריה האקדמית אונו, נולד בכפר קטן בצפון אתיופיה ועלה לארץ עם משפחתו כשהיה בן שמונה. "הייתי צעיר, אבל אני זוכר היטב את האווירה ואת החיים הישראליים. אומנם לא חייתי בתקופת המקרא, אבל האווירה הייתה סוג של אווירה תנ"כית", הוא מתאר. "בית הכנסת ששימש מעין מקדש, מזבח בחצר להקרבת קורבנות. הקֵסים שנקראו 'כהין' ראו עצמם כממשיכי דרכו של אהרן הכהן".
"למרות גילי הצעיר אני זוכר היטב את סבי וסבתי הצדיקים, את ההליכה המשותפת לבית הכנסת ואת הטבילה בנהר לקראת החגים", הוא מוסיף ומספר. "לא באנו משום מקום. באנו מעולם ישראלי, עשיר, חי ונושם, ששימר מסורות עתיקות. בדמותה של ביתא ישראל קיבל עם ישראל דרישת שלום מעברו הרחוק".
הקונפליקט מול הממסד הדתי
שלום מודה שבעבר חלק ניכר מיהודי אתיופיה היה פחות מחובר למסורת ולמנהגים, וזה עוד לפני שמדברים על הקונפליקט בין ההלכה המקובלת ביהדות האורתודוקסית לשמירת המצוות שהייתה מקובלת באתיופיה. זו הסיבה לכך שבמשך תקופה בעבר הוא לא אכל בבית הוריו מטעמי כשרות.
לימים הוא חיבר את "שולחן האורית" – ספר הלכה אתיופי בשלל נושאים, החל מסדר היום והתפילות, דרך שמירת השבת והכשרות ועד דיני אבלות. בכל עניין הביא הרב שלום את המנהג האתיופי, לצד הגמרא והמקורות המסורתיים, והציע שורה תחתונה של הלכה לימינו.
כך, למשל, ביחס לתפילין הוא כתב כי סבו נהג להניח על זרועו השמאלית מעין תפילין שנקראו במסורת המקומית "כְּתָב", והוא נהג לענוד אותם לאורך כל שעות היום. את הכְּתָב היו מניחים רק על היד ולא על הראש, וצבען לא היה שחור. לדבריו, בתלמוד אין חובה שבית התפילין עצמו יהיה שחור, אלא רק הרצועות. לכן הוא המליץ בספרו ליוצא אתיופיה להקפיד על החובה התלמודית בנוגע לרצועות, אבל בית התפילין המרובע יכול להיות בצבע אחר.
הרב ד"ר שרון שלום. ויכוח עמוק בין זרמים שונים
(צילום: גדעון אגזה)
על השאלה כיצד מתמודדים כיום עם הניתוק של הצעירים מהמסורת של יהודי אתיופיה, הוא אומר כי "חשוב להבין שהניתוק קיים לא רק בקרב יהודי אתיופיה, אלא גם בציונות הדתית. על פי מחקרים, עד 45% מבוגרי מערכת החינוך שלה יוצאים בשאלה. אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות, שחלק ממנה הוא תופעות לוואי של הגירה, וחלק נובע מהתסכול שנוצר כתוצאה מהיחס של הממסד הדתי".
הוא מסביר: "ההורים שלי ניסו להסתיר את הכאב כאשר הממסד הדתי בארץ סירב להכיר ביהדות שלהם בצורה מלאה, וחייב אותם לטבול במקווה. לגברים, כולל לי, הפשיטו את המכנסיים כדי להקיז דם (הטפת דם ברית – פעולה שנעשית לגברים נימולים במסגרת גיור, י"ט). זה נורא ואיום. איך אפשר לשתף פעולה עם ממסד כזה, שהטיל ספק ביהדות שלנו? אתם תגידו שאנחנו פחות יהודים?"
אבל יש פער גדול בין ההלכה האורתודוקסית למסורת של יהודי אתיופיה.
"אני חושב שחלק מהפער לא נובע רק מנתק גאוגרפי אלא גם מנתק אידיאולוגי. זה ויכוח עמוק בין זרמים שונים. לאחר חורבן בית המקדש השני הייתה מחלוקת עקרונית איך ממשיכים ואיך משמרים את התורה שבעל-פה. יהדות אתיופיה שימרה את המסורת של זרם אחד, והיהדות האורתודוקסית החלה ברפורמה דתית ושימרה זרם אחר. התקיימו מסורות יהודיות שונות והפיצול ביניהן לא נבע בהכרח מן הריחוק הגאוגרפי אלא בעיקר מהבדלים תאולוגיים".
כשעליתם לארץ אפילו לא קיבלו את השמות שלכם. אתה נולדת בשם זאודה, שפירושו "כתר" בעברית.
"נכון", הוא צוחק, "אבל כשבמשרד הפנים נתנו לי את השם שרון, שמחתי מאוד והרגשתי שאני מקבל שם חדש מירושלים, ושאני צריך להיות ראוי לשם הזה. ובכל זאת, כשאני עולה לתורה אני עולה בשם 'שרון זאודה בן מולו שלום', שני השמות של אבא שלי. אבל יש בעיה נוספת, והיא אובדן הזיכרון. יש המון מידע איך היו החיים של יהודי מזרח אירופה בשטעטל, בזכות ספרים כמו למשל של שלום עליכם. לצערי הרב לא קיים תיעוד דומה על החיים באתיופיה ולצעירים אין את הידע. יש צורך להרחיב במחקר ובתיעוד הזיכרון הזה".
"גישה של מחיקה"
"כאשר המסורת ההלכתית של ביתא ישראל פגשה את הממסד הרבני בישראל, לא היה זה רק 'מפגש דתי', אלא התנגשות פטרונית", אומרת עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי, שבחודש ספטמבר הפכה לחברת כנסת מטעם סיעת יש עתיד. לדבריה, "הממסד הרבני האורתודוקסי פעל מתוך גישה של מחיקה והטמעה, במקום מתוך כבוד והדדיות".
ח"כ עו"ד רוני (פנטנש) מלכאי. "לתבוע את מקומנו הטבעי בפסיפס היהודי"
ב-1980, כשהייתה בת ארבע, היא עלתה עם משפחתה במסע רגלי ומסוכן דרך סודן. אביה היה אסיר ציון, שנכלא במשך כחצי שנה בחרטום שבסודן לאחר שפעל עם המוסד במחנות הפליטים להעלאת יהודי אתיופיה לישראל. "כתבתי את הספר 'עוצמה שחורה: יהודי אתיופיה והמסע לשוויון' כדי לשנות את הנרטיב השגוי", היא אומרת. "יהדות אתיופיה אינה 'קהילה חלשה' הזקוקה לפטרונות, אלא קהילה אקטיבית, חלוצית ובעלת עוצמות רוחניות והיסטוריות אדירות".
איך את רואה את הפער שבין ההלכה האורתודוקסית המקובלת למסורת של ביתא ישראל?
"הממסד הרבני ראה במסורת העתיקה הזו, ששמרה עלינו כיהודים במשך אלפי שנים, חוסר ידע או טעות. בספר שלי אני מאתגרת את התפיסה הזו בדיוק. המסורת ההלכתית של ביתא ישראל היא הוכחה לאקטיביזם דתי וחיבור עמוק לירושלים. הקסים, הכהנים שלנו, היו המנהיגים הרוחניים והחברתיים הבלתי-מעורערים של הקהילה, והם אלה שדאגו לשמר את החיבור הזה.
"בהקשר הזה ראוי לצטט את ההיסטוריון וחוקר יהדות אתיופיה, מרדכי וורמברנד, שאמר כי 'לא על הזרות שביהדותם יש לתמוה, אלא על זאת שלא חדלו לשמור אמונים לתורת משה ולא נטמעו מזמן בסביבה הנוצרית'. אם המדינה והחברה הישראלית לא יבינו שהתרבות וההלכה של יהודי אתיופיה הן נכס לאומי של העם היהודי כולו, האוצרות האלה יֵרדו לטמיון ויישארו רק בארכיונים. בספרי אני מדגישה שהמאבק על שימור מוסד הקסים והתפילות אינו נוסטלגיה או עניין פולקלוריסטי, אלא מאבק פעיל על זכויותינו כיהודים שווים. תפקידנו, כדור מנהיג אקטיבי, הוא לקחת את גורלנו בידינו; לא לבקש רשות או 'הכשר' מהממסד, אלא לתבוע את מקומנו הטבעי בפסיפס היהודי".
ואיך משתלב בזה חג הסיגד?
"זהו יום של חשבון נפש ציבורי ותיקון חברתי. התיקון האמיתי של החברה הישראלית כלפי יהדות אתיופיה יתחיל ביום שבו יפסיקו לדבר עלינו במונחים של 'שילוב וקליטה' של קהילה חלשה, וידברו במונחים של עוצמה – עוצמה היסטורית, הלכתית ותרבותית, שמעשירה את מדינת ישראל כולה".
מי ישמר את התפילות?
ב-1983, כאשר אבישי מלסאן צגהון היה בן שנתיים וחצי, אימו, צהיינש, עזבה את אתיופיה יחד איתו ועם שתי אחיותיו ועלתה לישראל. אביו, אברהם, ששירת בצבא אתיופיה, נשאר מאחור.
אבישי מלסאן צגהון, מתוך הסדרה "תלושים". הידע מצטמצם
(צילום: באדיבות כאן 11)
צגהון הוא במאי שבין השאר יצר את סדרת הטלוויזיה "תלושים", ששודרה לפני שבועות ספורים בכאן 11. חלק ניכר מהסדרה כלל שיח בין העולים לילדיהם שנולדו בישראל או שעלו בגיל צעיר מאוד, ובהם הסטנדאפיסט שלמה בייבי בייבי והשחקנית אביבה סימניש נגוסה, שסיפרה על אחד מבני משפחתה: "הרבנות איימו עליו שאם הוא לא יעשה את הגיור לחומרא אז הם ייתנו לעוף השמיים לאכול את גופתו כשהוא ייפטר מהעולם. כלומר לא יקברו אותו בקבורה יהודית ראויה. אימה, אסלקו, הוסיפה שהוא אמר: 'תעשו מה שאתם רוצים – אני לא הולך להוריד מכנסיים ולא הילדים שלי'".
על השאלה האם יש חשש מאובדן המסורת בקרב צעירי הקהילה אומר צגהון כי "כמו כל דבר בהיסטוריה, כשאין מי שממשיך מסורת מסוימת, כנראה היא לא תתקיים לאורך זמן. אם נחזור 40–50 שנה אחורה, רוב האנשים בקהילה הכירו את התפילות. האבות לימדו את הבנים, הסבים לימדו את הנכדים, וכמעט כל אדם ממוצע ידע אותן.
"גם כיום אפשר לראות את זה כשקסים מגיעים לאירועים – המבוגרים, האבות והסבים שלנו, מדקלמים יחד איתם את התפילות. התפילות נאמרות בשפת געז, ולא באמהרית, והמבוגרים עדיין יודעים אותן ויכולים להצטרף לתפילה. אבל הדור שלנו כבר לא מכיר את התפילות. אין לנו מושג, לא למדנו אותן ואף אחד לא לימד אותנו. לכן, אם הקסים לא יהיו, ולא יהיו אנשים שילמדו את השפה ואת התפילות, בסופו של דבר הכול ייעלם".
אז מה הפתרון?
"בגלל זה יש חשיבות גדולה לכך שצעירים ימשיכו את המסורת וילמדו אותה. צריך לשמר את המעט שעוד נשאר. אם נסתכל על הדור של ההורים שלנו, שעדיין בחיים, נראה שיש קבוצה גדולה יחסית של אנשים שמכירים את התפילות. אבל כשההורים שלנו ילכו לעולמם, יישארו מעט מאוד אנשים שיֵדעו אותן. יגיע שלב, בעתיד הלא-רחוק, שבו רק הקסים ומי שלמדו להיות קסים יכירו את התפילות. אם נתקדם עוד 40 שנה, סביר להניח שהקבוצה הזאת תצטמצם עוד יותר".
אביבה סימניש נגוסה ואימהּ, מתוך הסדרה "תלושים"
(צילום: אזמראו זמיר נגה, ביונד קריאייטיב, כאן)
לדבריו, "זה תהליך שכנראה יקרה בכל מקרה, אלא אם כן גם האנשים הרגילים בקהילה, אלה שלא מתכוונים ללמוד ולהיות קסים, ילמדו את התפילות. אולי זה באמת פרויקט שצריך לקדם: ללמד את חברי הקהילה את התפילות, כפי שההורים שלנו למדו אותן".
הרב ד"ר שלום משוכנע שלמרות השינויים והאתגרים, יש מקום לאופטימיות, מאחר שכיום בקרב חלק מהצעירים של יהודי אתיופיה יש כאלה שמתקרבים למסורת. "הם מחפשים שורשים וגם שואלים שאלות הלכתיות", הוא אומר.
זה חלק מההתקרבות של צעירים ישראלים למסורת לאחר 7 באוקטובר?
"זה התחיל עוד קודם והתחזק בשלוש השנים האחרונות. בני נוער יוצאי אתיופיה מבקשים לחזור הביתה. זו תופעה מדהימה ואפילו אני לא ידעתי עד כמה היא רחבה ביותר. הם מבקשים לחזור לבית הוריהם, למסורת, כאילו התייאשו מהעולם מסביב ומבקשים לחזור הביתה. מרגש מאוד לפגוש את הדור המדהים הזה. עם ישראל חי".
