"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ... וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן... וַיֵּשֶׁב דָּוִד בַּמְּצֻדָה, וַיִּקְרָא לָהּ עִיר דָּוִד" (שמואל ב, ה', ו'-ט'). דוד המלך הוא "הכוכב הגדול" של ירושלים, אז, בימי התנ"ך ואף בימינו, עד שכתב עליו גדול הסופרים ש"י עגנון: "דוד המלך חביב עלַי מכל היהודים שבעולם".
על שם טדי קולק, ראש העיר האגדי, יש "רק" אצטדיון, ואילו על שם דוד המלך יש מצודה-מגדל, יש קבר שבגלל הפסוק "וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד" מזוהה בשני מקומות שונים, יש עיר – "עיר דוד", יש רחוב גדול וחשוב – רחוב דוד המלך, יש שני בתי מלון – "המלך דוד" ו"מצודת דוד", ועדיין לא מנינו אלא מעט מרב, ונשארנו עם שאלות רבות על ירושלים שלפני יותר מ-3,000 שנים, שאלות פתוחות שאין להן מענה מוחלט וסופי.
כאשר כתב הסופר יהודה האזרחי את ספרו "ירושלים אשר בחרתי", הוא פתח בדוד המלך ושאל: "היכן הוא אתרה המדויק של ירושלים הקדומה? של מצודת ציון שהמלך דוד לכד אותה בגבורתו וקרא לה 'עיר דוד'? קבע אותה כבירת הממלכה כולה, ובה מלך שלושים ושלוש שנים? היכן חומתה. היכן שעריה? היכן בתיה?"
דומה שהיום יש תשובות מוחלטות לחלק גדול מהשאלות שנשאלו גם לפני 50 שנה, השנה שבה פרסם האזרחי את ספרו, 50 שנה מתוך 3,000 – והתשובות המוסמכות ביותר לשאלות אלה ואחרות הן בתערוכה-תצוגה החדשה של מוזיאון מגדל דוד, מגדל שעליו אומר המלך שלמה בשיר השירים "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת אֶלֶף הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו כֹּל שִׁלְטֵי הַגִּבּוֹרִים" (ד', ד').
המצודה כמוזיאון
זמן קצר לאחר כיבוש ירושלים על ידי הגנרל אלנבי (סוף 1917) החליט המושל הצבאי של העיר, סר רונלד סטורס, לייסד גוף ציבורי בשם "החברה למען ירושלים", אשר מטרתו העיקרית הייתה שימור ושיקום הנכסים ההיסטוריים של העיר וכן עידוד אמנים ופיתוח האמנויות. מצודת דוד איבדה את אופייה הצבאי המסורתי והפכה למרכז של פעילות תרבותית-אמנותית בפרויקט שיזם סטורס. ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1921 נפתחה התערוכה הראשונה במצודת דוד ואחריה החלו להיפתח תערוכות מדי שנה.
בשנים 1927-1922 הציגה במצודה "אגודת אמנים עבריים" תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד, שהנודעת בהן הייתה תערוכתו של הצייר ראובן רובין, שחזר לארץ ב-1923 ושנה לאחר מכן (1924) נפתחה במגדל דוד תערוכת היחיד שלו "הכֹּל מזמר בקווים ובצבעים את יופי החיים". תערוכות ציור של ציירים ישראלים המשיכו להתקיים במצודה גם בשנים שלאחר מכן.
בתקופת המנדט הבריטי, ב-1935, הוקם בעיר העתיקה, על ידי תושבים ירושלמים – בריטים, יהודים וערבים – מוזיאון לפולקלור שנועד לשמר את האמנויות והמלאכות הארץ-ישראליות. ב-1941 הועבר האוסף לשני אולמות במגדל היפיקוס שבמצודה וצורף למוזיאון הכללי. על תוכנו של אותו אוסף העיד סר אדווין סמואל בשידור רדיו בחודש נובמבר 1946: "האוסף כולל תלבושות של גברים ונשים, ערבים ובדווים ארץ-ישראלים. יש גם כמה דוגמאות של תלבושות יהודי בוכרה, תימן וכורדיסטן... יש גם אוסף כלי עבודה של מלאכות מסורתיות בארץ ישראל וכמו כן אוסף של קרמיקה, תכשיטים, כלי מוזיקה וכלי נשק".
הפתיחה המחודשת
ב-19 השנים שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים הייתה המצודה בסיס צבאי של צבא ירדן. איחוד העיר לעיר אחת מצא את מגדל דוד כנקודת החיבור ביו העיר העתיקה שהייתה בשלטון ירדן (1967-1948) ובין החלק המערבי החדש שהחל להיבנות בתקופת "היציאה מן החומות" (1860 ואילך), והיה לבירת מדינת ישראל ומקום מושבם של נשיא המדינה, כנסת ישראל, בית המשפט העליון ומוסדות רבים נוספים.
16 שנים לאחר איחוד ירושלים, ב-1983, נפתח מחדש אתר "מגדל דוד" ולאחר תקופת ארוכה של ניקוי השטח, וביצוע חפירות ארכיאולוגיות נרחבות, התקיימה פתיחה חגיגית של המוזיאון הנקרא מאז "המוזיאון לתולדות העיר ירושלים". בפתח קטלוג הפתיחה המחודשת כתב אז המובהק והחשוב שבחוקרי ירושלים, חתן פרס ישראל על מחקריו, פרופ' יהושע בן אריה (95): "מגדל דוד הוא בעצם מעין מיניאטורה של העיר כולה. מיניאטורה בעבר היסטורי, במערך הצורני הכללי וביופי הארכיטקטוני החיצוני והפנימי". הוא ציין כי חלקיה השונים של המצודה "יוצרים שלמות מרשימה ביופייה, שלמות ויופי העושים את אתר מגדל דוד לאחד האתרים ההיסטוריים היפים ביותר בעיר ירושלים בפרט ובארץ ישראל בכלל".
הביטוי המרשים, המשמעותי והשלם ביותר לדבריו של בן אריה, מחבר שני הספרים החשובים "ירושלים – עיר בראי תקופה", הוא בתערוכת הקבע החדשה שנפתחה לפני מספר חודשים. לאחר שלוש שנים וחצי של עבודה של 120 איש ובהשקעה אדירה של 50 מיליון דולר נפתח המוזיאון המחודש, ואפשר לקבוע כי הסכום הגדול, שנתרם בחלקו הגדול על ידי קרן קלור ישראל, הוצא על מטרה נעלה שנעשתה באופן היפה והמרגש ביותר.
חלק משמעותי מאוד בהישג הגדול הוא בזכות עבודתה של מנהלת המוזיאון, אילת ליבר, שבעבר חידשה ושיקמה את מוזיאון בית ש"י עגנון בירושלים. בסיור במוזיאון, כשאנחנו עולים ויורדים במדרגות ובמבוכים נסתרים, אומרת לנו ליבר כי "כבר כאשר התחלנו לבדוק מה יש לתקן ולשפץ במוזיאון הבנו שהמקום דורש יותר משיפוץ, ולמעשה נדרש שיקום כללי – בעיקר כיוון שנדרשה עבודת שיפוץ רבה במגדל, התצוגה בחדרים השונים נראתה מיושנת, ודאי לא על פי המקובל במוזיאונים כיום, וברוח החוק והזמן, היינו חייבים להנגיש את המוזיאון כולו".
המוזיאון בעיצובו המחודש, על פי תוכניות משרד האדריכלים עטור הפרסים קימל-אשכולות ומעצבי התערוכות הבינלאומיים טל וחנן דה-לנגה, הוא מוזיאון העומד בכל אמות המידה של מוזיאונים במאה ה-21 כפי שהם מוכרים בארצות הברית ובאירופה המערבית. ליבר לוקחת אותנו לאולם הכניסה החדש והמודרני שהוא תוספת משמעותית ראשונה (700 מ"ר) לבניין המצודה הגדול וההיסטורי. באולם זה יחוש המבקר כאילו הוא נכנס לבניין מלכותי, כיאה למבקר בבניין שלפחות בחלקו עומד על ארמון הורדוס של ירושלים מימי הבית השני.
חפירות ארמון הורדוס, שהתעכבו שנים רבות, אף הן חלק מהפרויקט הגדול, ולמבקר ניתנת ההזדמנות הראשונה לרדת אל תוככי ארמון מלכותי שהתקיים בירושלים לפני יותר מ-2,000 שנים ואשר היכרותנו איתו הייתה בעיקרה באמצעות ספריו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס). במשך מאות שנים היה הארמון מכוסה במה שנבנה עליו כחלק מהמצודה, בניין הקישלה (בניין משטרת העיר העתיקה) והמרחב הקיים מהבניינים עד לחומת העיר.
מבנה המוזיאון החדש
ארבעה אולמות-גלריות מרכזיים במוזיאון. האולם הראשון, "זמן ירושלים", עיקרו קיר של 12 מסכי מגע ובהם 85 אירועים שונים בתולדות העיר וכ-85 אירועים שהתרחשו במקביל באותם שנים וזמנים בעולם הגדול. מהתרשמות ראשונה ומהסתכלות על המבקרים נראה כי רבים יתעכבו על האירועים בימי המרד הגדול (70-66 לספירה) ויבקשו להבין את מהלך אותן ארבע שנים.
שלושת האולמות הנוספים מחולקים על פי הדתות והאמונות המקדשות את ירושלים, ובהתפתחות ירושלים בעת החדשה, במאות ה-20-19. כך, למשל, באולם היהדות בולט דגם אדריכלי ייחודי של הר הבית בתקופת הבית השני, המוכרת בפי ההיסטוריונים בשם "תפארתה של ירושלים", זאת על יסוד דברי חכמים על יופייה של העיר, כפי שאפשר גם לראות במודל העיר באותה תקופה הנמצא במוזיאון ישראל ליד היכל הספר. הדגם ממחיש היטב תמונות שרבים מכירים מספרי תולדות עם ישראל, ארץ ישראל וירושלים.
אולם הנצרות ממשיך באותו קו ובמרכזו מודל גדול של כנסיית הקבר, שנגאלה מידי המוסלמים ב-1099 על ידי הצלבנים, שדהרו ממרכז אירופה ואשר דמויותיהם על תפקידיהם השונים סביב החדר. עניין רב מצאתי בעבודה היפה שעשו פרופ' דן בהט וד"ר מילכה רובין בהשלמות למפת מידבא (מאות 7-6 לספירה), השוכנת בכנסייה שבמידבא בממלכת ירדן. בשעתו פענח פרופ' יורם צפריר ז"ל את מפת מידבא וכרבים מהמבקרים נעזרתי במחקריו של צפריר בעת ביקור בכנסייה בירדן. עתה אפשר לראות באופן בולט עד כמה מסייעת המפה להבנת העיר הביזנטית ההולכת ונחפרת כבר יותר מ-50 שנה. מודל כנסיית הקבר ומפת מידבא הם מוקדי העניין בחדר המוקדש לנצרות.
אולם האסלאם ממשיך באותו קו ובמרכזו דגם של בניין "כיפת הסלע" שעל הר הבית בירושלים. ביקרתי בבניין כיפת הסלע (שאיננו מסגד), אך אין לי ספק שהמודל במגדל דוד, החתוך במרכזו ופתוח, מאפשר לראות גם חלקים ומרכיבים, כולל אלמנטים אמנותיים, שלא תמיד נותנים עליהם את הדעת בעת ביקור בבניין עצמו. זאת ועוד, כיוון שרבים נמנעים מלהגיע לביקור במבנה שעל הר הבית, הרי שהמודל הוא האפשרות הטובה ביותר להכיר את המבנה החשוב.
יש במוזיאון החדש אולם השמור כולו לילדים ומבוסס על עבודתו של דוד קרויאנקר, שהוא האדריכל-חוקר החשוב ביותר של הארכיטקטורה של ירושלים. ספריו הרבים (יותר מ-20) הם אוצר המידע הגדול ביותר, שאין שני לו בעולם, על נושאי מחקריו בירושלים.
יש הרבה מה לראות במוזיאון במגדל דוד, אך אסור להיפרד מהמקום בלי לצפות במודל אילש המשחזר את ירושלים במאה ה-19, כפי שיצר ב-1872 כורך הספרים סטפן אילש (יליד ברטיסלבה) בעקבות הזמנת השלטונות העות'מאניים. גילויו של המודל המיוחד והחד-פעמי, שלא היה ידוע כלל לפני כן, נקשר בחקירתו המאומצת של הסטודנט (דאז) מוטי יאיר, שלמד בחוג לגיאוגרפיה של האוניברסיטה העברית וגילה בסיועם של אריאן ודוד ליטמן (שהתפרסם בזכות מבצע "מוראל" שבו הבריח 530 ילדים יהודים ממרוקו למדינת ישראל ב-1961) את מודל "ירושלים ממעוף הציפור". הדגם שהתגלגל עד ז'נבה עשה את דרכו, לאחר מציאתו, למוזיאון מגדל דוד, ובמשך שנים רבות הוא הוצב בקומה תחתונה ונסתרת. בעיצוב החדש של המוזיאון, זוכה המודל לכבוד ולחשיבות שהוא ראוי להם.
רבים וטובים תרמו להקמתו המחודשת של המוזיאון המשתרע על פני 20 אלף מ"ר, שטח מכובד בכל קנה מידה. בעבודה שקדנית השיגה ליבר שיתוף פעולה נדיר בין גופים פרטיים, ממשלתיים וציבוריים; בין עיריית ירושלים, משרד המורשת, משרד התיירות, קרן פטריק דרהי, קרן פיי אוסטין, ידידי המוזיאון וקרן היסוד – שיתוף פעולה שזיכה את מדינת ישראל בכלל וירושלים בפרט בנכס תרבותי, היסטורי ולאומי שאין שני לו היום בארץ.
