הפוגרום שלא יישכח. פרעות הפרהוד ביהודי בגדד ביוני 1941 ייזכרו לדראון עולם כאירוע שבו נרצחו מאות יהודים, אלפים נפצעו ונבזז רכוש רב. האירועים התרחשו על רקע של מהפך שלטוני בעיראק, בהשראת הנאצים, ויצרו גל של שנאה ורדיפה כלפי יהודי המדינה, שהוביל בהמשך לעלייתם לארץ במסגרת מבצע עזרא ונחמיה.
מדי שנה מצוין ב-30 בנובמבר יום השנה ליציאתם וגירושם של היהודים מארצות ערב ואיראן. המוזיאון לאמנות האסלאם יציין את היום הנורא הזה בסדרה של אירועים שיתפרסו על פני כל החודש ויתמקדו בעיראק. הבחירה בעיראק מאפשרת להאיר זרקור על מי שהייתה ערש הציוויליזציה ומוקד תרבותי חשוב בתולדות האסלאם והמזרח התיכון, כמו גם אחד ממרכזי התורה החשובים ביותר של יהדות ארצות האסלאם.
מפגש שייערך הערב (יום ה') במוזיאון לאמנות האסלאם עם השורדת קלריט בבלי, בהשתתפות בתה הסופרת שרה שילה ונכדה יובל דרייר שילה, יכלול סיפורים ממקור ראשון על מסעה המרתק מילדות בעיראק לחיים בירושלים. בבלי תשתף בזיכרונותיה מהחיים בעיר התוססת, מהעלייה לארץ בשנת 1951 וההסתגלות במעברה.
אמה של קלריט בבלי (לבית נואמה) התעוררה יום אחד בשנת 1941 מחלום נורא. היא חלמה על אסון גדול שיקרה דווקא בליל החג. כולם במשפחה ידעו שהחלומות של גורג'יה נואמה, אחות גניקולוגית מוערכת בקהילה היהודית של בגדד, נוטים להתגשם, ודאגו מאוד.
באותה שנה הצבא הנאצי התקרב למזרח התיכון, ובממשלה בבגדד ישבו שרים שתמכו בגרמנים. רבים בקהילה היהודית הגדולה והוותיקה חששו מהבאות, אבל רק גורג'יה חלמה שזה יתחיל דווקא בערב החג.
9 צפייה בגלריה
משפחת נואמה בבגדאד, בתמונה משנות ה-40, לאחר מות אב המשפחה יחזקאל: האם ג'ורג'יה במרכז, קלריט מימין למטה, משמאל אחותה רינה, למעלה (מימין לשמאל) האחים משה, חי ואהרון
(צילום: אלבום משפחתי)
את היריות הראשונות של הטבח הנורא ביהודי בגדד - הפרהוד - שמעה קלריט בת ה-8, הצעירה מבין חמישה אחים, בביקור מסורתי בבית סבתה בערב חג השבועות, שאותו לא חגגו בשל המאורעות האיומים. במקום זה, רצו כל בני המשפחה בחזרה הביתה, חסמו את הדלת בחפצים כבדים, וחיכו לפורעים שהתקדמו לכיוונם. "עמדנו על הגג, אני, אמא שלי ואחותי (רינה). אמא שלי הכינה אותנו לקפוץ מהגג, זאת במידה והפורעים יצליחו להיכנס", מספרת קלריט.
השלוש ראו כמה משכניהם בורחים מהפורעים בקפיצה מגג לגג, בין הבתים הצפופים של העיר העתיקה, בעוד שאחרים ניסו להגן בכל הכוח על דלת ביתם. למרבה המזל, וגם בזכותו של שוטר מוסלמי אמיץ שעמד ברחוב והבטיח להגן עליהן, לא הצליחו הפורעים להיכנס לבית משפחת נואמה ביום הטבח.
למרבה המזל, גורג'יה ושתי בנותיה לא נאלצו לבחור אם להיתפס או לקפוץ. לעומתן, מאות מבני הקהילה דאז – נשים, זקנים וילדים - נרצחו באכזריות בערב החג ובחג שבועות עצמו. בנוסף, בתים רבים נבזזו והותירו רבים מבני הקהילה חסרי כל. אצל קלריט הצעירה וארבעת אחיה, שיצאו ללא פגע, נותרה ההבנה המרה ששכניהם בגדו בהם, ושהם לא יכולים להרגיש עוד בטוחים בעיר שבה חיה משפחתם מדורי דורות.
9 צפייה בגלריה
פסל התפילה ברמת גן לזכר הרוגי ה"פרהוד" ולזכר 13 עולי הגרדום בעיראק ב-1969
(צילום: ויקיפדיה)
9 צפייה בגלריה
לוח הנצחה לקדושי הפרהוד ברחוב קדושי הפרהוד בפתח תקווה
(צילום: Avi1111 dr. avishai teicher/Wikipedia)
בשנת 1951 התחילו רבים מהיהודים בבגדד להתארגן לעליה לארץ. קלריט ואחיה, שנותרו יתומים לאחר שאביהם יחזקאל נפטר בגיל צעיר משחפת, ואימם גורג'יה הלכה לעולמה כעשר שנים אחריו, היו בין העוזבים.
אבל החלטה של ממשלת עיראק להקפיא את כל הנכסים של היהודים העוזבים השאירה אותם מול מציאות קשה: הם יכולים להגיע לישראל, אבל יגיעו לשם חסרי כל. חנות התבלינים בשוק, שהייתה בבעלות אביה, הבית הגדול, את כל אלה לא יכלו למכור, וגם כסף מזומן שהיה להם נאלצו להשאיר מאחור.
קלריט ואחותה הלכו לתופרת, שהחביאה מעט זהב. הן טמנו את הזהב במכפלת הבגדים שלהן, ועם המעט הזה עזבו את עיראק לתמיד והגיעו בטיסה ל"שער העלייה" בחיפה.
9 צפייה בגלריה
קלריט בבלי (משמאל), שושבינה בחתונת אחיה חי נאומה עם שמחה (מימין אחות הכלה), בגדאד 1945
(צילום: אלבום משפחתי)
בתושייה רבה, ולאחר מחאות מול מנהל מעברת אונו, הצליחו חמשת האחים לבית נואמה להשיג לפחות דבר אחד: שלא יפזרו אותם למעברות ברחבי הארץ, אלא להישאר ביחד במעברת אונו (שפעלה בשנים 1964-1950 במיקום של קריית אונו של היום). ממשפחה שגרה בבית גדול, שהתחנכה בבתי ספר טובים ונהנתה מכל האוכל המפתה של השווקים בבגדאד, מצאו את עצמם חמשת היתומים (בנוסף לאשת האח הבכור ושני ילדיהם הפעוטים), בבדון. "היה זה אוהל קטן, שרצפתו עפר, בלי חשמל או מים זורמים, ועם מזון מועט: 'אורז בן גוריון' ולא אורז אמיתי, ומנת עוף פעם בשבוע", מספרת קלריט, ששכנעה את אחיה הגדולים שאין ברירה וצריך למצוא עבודה ולהתפרנס כדי להצליח להתקיים.
די מהר קלריט בת ה-19 ואחותה רינה מצאו עבודה במפעל, כמפעילות של מכונה לגלגול סיגריות. העבודה הייתה קשה, אך בעל המפעל שמח לגלות שקלריט עובדת חרוצה ומהירה, אם כי זה היה בעוכריה. "בכל פעם כשהייתי מגיעה לעבודה, הוא היה מכוון את המכונה למהירות גבוהה יותר ויותר. אם הצלחתי לעמוד במהירות שלה, הוא הגביר עוד, עד שלא יכולתי יותר", משחזרת קלריט. "הבנתי שאסור לי לוותר לו, וידעתי שאני חייבת לעשות משהו. בוקר אחד הגעתי לעבודה, ניגשתי למכונה ותקעתי אותה כך שלא תוכל לעבוד באותו יום. זאת הייתה המחאה שלי. בהמשך, הזמין אותי בעל המפעל למשרדו והציע לי להצטרף לוועד העובדים, אבל סירבתי".
החיים במעברה היו קשים, אך קלריט ואחיה בחרו לבנות את חייהם מחדש. היא הכירה דרך מכרים משותפים את חיים בבלי, רווק צעיר שגר בירושלים. ב-1955 התחתנו השניים והתחילו להקים את משפחתם.
במשך שנים, עבדה קלריט יחד עם חיים על פיתוח שורה של עסקי אוכל ואירוח בירושלים, שכללו מסעדות, קפיטריות וקייטרינג מצליחים, עד לפטירתו בשנת 1987. היא המשיכה לעבוד בעסק המשפחתי כקונדיטורית, כמעט עד גיל 80. לפני שלוש שנים חגגה יום הולדת 90, כשהיא מוקפת בבני משפחתה: חמשת ילדיה, בנות ובני זוגם, 17 נכדים ונכדות ו-11 נינים.
