חוקר השואה פרופ' גדעון גרייף נחשב לאחד מהבולטים בחקר מחנות ההשמדה של גרמניה הנאצית. הוא נחשף לאלפי עדויות, ממצאים ותגליות. גם הוא לא חלם שיום אחד יירקם קשר חברי של ממש בינו ובין נכדו של אחד ממפקדי מחנה ההשמדה אושוויץ, אבל לפעמים המציאות עולה על כל דמיון. בשנים האחרונות הפך גרייף לחבר נפש של הכומר קאי הס, נכדו של מפקד אושוויץ הידוע לשמצה, רודולף פרנץ הס.
הם נפגשו בכנס בגרמניה, ומאז התיידדו. "זה לא נוצר ביום אחד. ניגשתי לקשר הזה בזהירות רבה מאוד", מעיד גרייף. "אני זהיר מאוד באופן כללי בחיים, וגם בנושא הזה של קשרים אישיים, אבל כשעמדתי על טיבו, שמעתי אותו וקראתי מה הוא כותב לי ומה הוא אומר בנסיבות אחרות, ראיתי שיש פה באמת אדם מיוחד, לא שגרתי, ואיכותי מכל הבחינות".
4 צפייה בגלריה
קאי הס (מימין) עם פרופ' גדעון גרייף. "יש לו אומץ לב גדול מאוד", אומר ההיסטוריון הישראלי
לגבי המורכבות שבסיטואציה אומר החוקר: "אני יוצא מנקודת הנחה שכנכד אין לו כמובן שום חלק בפשעים של סבא שלו, ואין לו כמובן שום אחריות מוסרית על מה שעולל סבו לעם היהודי. רק אחרי שהייתי משוכנע שהאיש הוא אדם אמיתי, שתוכו כברו, הרשיתי לעצמי קצת להיפתח יותר ולהדק את הקשר איתו. אני משוכנע שהוא באמת מאמין במה שהוא אומר. הוא כותב דברים עמוקים ומאירי עיניים. הלוואי שכל היהודים הישראלים היו מביעים כאלה דעות פרו-יהודיות ופרו-ישראליות. קאי הוא איש איכותי, אינטלקטואל, משכיל, עדין, רגיש ואוהב יהודים".
הוא אומר שהקשר ביניהם מתבטא בהתכתבויות קבועות ובמפגשים כאשר הדבר מתאפשר. "מדי פעם אנחנו נפגשים, אנחנו מתכתבים ומשוחחים בטלפון. בכל הזדמנות שאני בגרמניה אני מעדכן אותו, ואם הוא יכול הוא בא להרצאותיי", מספר גרייף. "הוזמנתי להרצאה בגרמניה ב-21 בחודש הזה, שאלתי אותו אם הוא יבוא. הוא אמר שישמח מאוד לבוא לשמוע את ההרצאה שלי, וגם אחר כך לשבת ולשוחח איתי".
גרייף מסביר שהס אינו מסתפק בעמדות אישיות, אלא פועל גם בזירה הציבורית: "בכנסייה שהוא מנהל בשטוטגרט הוא מטיף למען ידידות אמת עם העם היהודי. זאת אומרת, התמיכה שלו לא נשארת בגבולות המצומצמים שלו; הוא גם פועל באופן קבוצתי וציבורי כדי להגדיל את האהבה ליהודים ולמדינתם. זה לא קל בימינו, ויש לו אומץ לב גדול מאוד. מאז פרוץ המלחמה הוא מליץ יושר של ישראל ושל העם היהודי. הוא לא נרתע משום קושי ואני חושב שהוא אפילו מסכן את עצמו במידה מסוימת".
"סבי האמין בשקרים ובקונספירציות"
"חברותי עם גדעון גרייף היא משהו טבעי מאוד", אומר קאי הס. "קודם כול אנחנו פשוט שני בני אדם. מה שמייחד את הקשר הזה אינו האנושיות שלו, אלא ההקשר שלו. אחד הוא היסטוריון שואה מוביל, מחובר עמוקות לזיכרון ולסבל של העם היהודי. השני הוא נכדו של מפקד אושוויץ. ובכל זאת, אנחנו חולקים משהו מהותי: מחויבות לאמת ההיסטורית, רצון לשמר את זיכרון השואה, ותחושת דחיפות משותפת להתעמת עם האנטישמיות המודרנית והעיוורון המוסרי בעולמנו כיום. כולנו בני אדם, שנבראו עם אותם צרכים בסיסיים: הצורך באהבה, בחסד ובסליחה. אלוהים נתן לנו את היכולת לאהוב זה את זה".
לגבי העבר המשפחתי הוא אומר: "אני לא מרגיש אשמה מוסרית אישית על הפשעים שביצע סבי, משום שלא השתתפתי באותן זוועות נוראות נגד העם היהודי. אשמה אינה יכולה לעבור מדור לדור. כל אדם אחראי למעשיו בפני אלוהים. עם זאת, אין פירוש הדבר אדישות. להפך, אני נושא תחושת אחריות עמוקה, לא על מה שנעשה בעבר אלא על האופן שבו אני מגיב לכך כיום".
לדבריו, "פיוס הוא אחד הצרכים העמוקים ביותר בעקבות השואה, אבל יש להבין אותו נכון. אי אפשר להשיג פיוס אמיתי באמצעות מחוות פוליטיות בלבד, וגם לא באמצעות הכרה היסטורית, ללא שינוי פנימי שמתרחש בליבו של האדם. הקשר שלי לעם היהודי אינו תאורטי, אלא אישי ועמוק. אני נושא שם משפחה שקשור ישירות לאחד הפרקים האפלים ביותר בהיסטוריה היהודית. עם זאת, בחסד האל, ניתנו לי הזדמנויות לפגוש ניצולי שואה, להקשיב, לבכות ולעמוד בפני קהל יהודי לא מתוך התגוננות, אלא בענווה ובאמת".
חשבת פעם מה גרם לסבך ולדור שלם להיסחף ולבצע פשעים נגד האנושות?
"אין הסבר אחד כיצד אומה שלמה יכולה להיות מובלת לחושך כזה. מספר גורמים רבי עוצמה התכנסו כדי ליצור את התנאים שבהם האידיאולוגיה של הנאציזם יכלה להכות שורש: הייאוש של גרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, לצד תיאוריות גזעיות פסאודו-מדעיות ודרוויניזם חברתי, אשר העלו באופן שקרי גזע אחד במקביל לדה-הומניזציה של אחרים. הנאציזם צמצם את בני האדם, ובמיוחד יהודים, לאויבי המדינה. כאשר אנחנו מהרהרים על כך מבחינה היסטורית, עלינו להכיר גם במציאות מפוכחת ונצחית: הסכנה אינה מוגבלת למחנה פוליטי אחד".
הוא ממשיך ואומר כי "משני המחנות הפוליטיים, כאשר קיצונים מגיעים לנקודות הקצה, האידיאולוגיות שלהם הראו את אותה יכולת להפוך לאנטישמיות ולדה-הומניזציה. הם עשויים להיות שונים בשפה ובמבנה, אבל הם מגיעים בסופו של דבר למקום דומה, שבו בני אדם מצטמצמים לקטגוריות, מופשטים מכבודם ומתייחסים אליהם כאל יצורים נחותים, כאל תת-אדם. כאשר המצפון האנושי מתנתק מהשכל, מהרצון ומהרגשות, בייחוד תחת השפעתן של אידיאולוגיות פוליטיות, חברתיות או אפילו דתיות רדיקליות, הלב האנושי מתקשה. האמפתיה מתחילה למות. ברגע שזה קורה, כמעט כל דבר יכול להיות מוצדק.
"באשר לסבי: כן, אני מאמין שהוא היה מודע למה שהוא עושה. הוא לא היה צופה תמים מן הצד. הוא היה אדם מאורגן וממושמע ביותר, שאימץ את האידיאולוגיה הנאצית במלואה. הוא האמין בשקרים, בקונספירציות ובנרטיב שתיאר את העם היהודי כאויב של גרמניה. כשאנשים רגילים נכנעים לחלוטין להונאה ולאידיאולוגיה, הם מסוגלים לרוע יוצא דופן".
4 צפייה בגלריה
ילדים ניצולי אושוויץ ביום שחרור המחנה בידי הצבא האדום, 1945
(צילום: Alexander Vorontsov / Keystone / Hulton Archive / Getty Images)
הס נסמך על המקורות הדתיים באמונותו בידידות עם העם היהודי. "לאחר הנפילה בגן עדן, אלוהים לא נטש את האנושות. לאחר משפט המבול, הוא שמר על החיים וכרת ברית. לאחר המרד במגדל בבל, הוא המשיך בתוכניתו", הוא אומר. "בקשריו עִם עם ישראל, למרות כישלונות חוזרים ונשנים וחוסר ציות, הוא נשאר נאמן. החוט העקבי הזה של חסד הוא הבסיס שעליו יכולים להתקיים יחסי אנוש אמיתיים. הבטחותיו של אלוהים לאברהם הן יסודיות: שבזרעו יתברכו כל אומות העולם, ואלה המקללים אותו יקוללו. ההבטחות האלה עדיין מתקיימות בהיסטוריה, אפילו בימינו".
העבר לא נמחק
גרייף נחשב לאחד מהחוקרים המובילים בתחומו. "פרסמתי בארץ ובעולם את הנושא הרגיש של הזונדרקומנדו (יחידות של אסירים יהודים במחנות ההשמדה שנאלצו לעסוק בהוצאת גופות מתאי הגזים ושריפתן במשרפות – ש"פ) שרבים מהחוקרים לא רצו, היססו, נמנעו מלגעת בו", אומר גרייף. "זה נושא שחשפתי על ידי שורת ראיונות עם הניצולים האחרונים מהזונדרקומנדו שחיו בארץ ובעולם, 31 במספר. חלק מהראיונות פרסמתי בספרי 'בכינו בלי דמעות'. הנושא הזה היה מודחק מאוד, מעין טאבו. זה היה כמו להכניס את היד לתוך להבת אש יוקדת. עד לספר שלי כמעט לא עסקו בזה".
במסגרת מחקריו פגש גרייף שורדי שואה ואנשים רבים נוספים בעלי בקיאות בנעשה במחנות. "הייתה לי הזדמנות לראיין פושעים גרמנים-נאצים, וקצת הסתייגתי מזה כי ידעתי, מניסיוני, שאת האמת אני לא אשמע מהם. כולם משקרים ומתחמקים מהאמת על פשעיהם. אז הגעתי למסקנה שכבר עדיף להקדיש את הזמן לעדויות של ניצולים, שעברו את השואה על בשרם", הוא אומר.
4 צפייה בגלריה
פרופ' גדעון גרייף. "במקרה של קאי הס אני מרגיש שיש איזו בשורה, התגלות, נס קטן"
(צילום: ארנון גרייף)
כאשר עולה סוגיית העבר המשפחתי של ידידו הס, נוקט גרייף גישה זהירה. "אני נותן לו לדבר. אני לא לוחץ עליו. בכל המובנים האלה של המשפחה ומה שהוא מרגיש, אני נותן לו להתבטא כשהוא רוצה", הוא מספר. "הוא כמובן מגנה בצורה חד-משמעית, בלי שום היסוס, את הפשעים של סבו, שהיה מפקד אושוויץ בתקופה הכי קטלנית של קיום המחנה, כשהגיעו לשם מאות אלפי יהודי הונגריה בשנת 1944. יש לו סלידה גדולה מפשעי סבו".
בסופו של דבר, גרייף מודה שהתלבט אם נכון להיכנס לקשר ידידותי כזה. "שאלתי את עצמי אם זה בסדר והגעתי למסקנה שכן. במקרה של קאי הס אני מרגיש שיש איזו בשורה, התגלות, נס קטן", לדבריו.
"הידידות שלנו מדגימה שיחסים כנים, מבוססי אמת, עדיין אפשריים, אפילו מעבר לפערים ההיסטוריים העמוקים ביותר", מסכם הס. "לא משום שהעבר נמחק, אלא משום שהוא מתמודד עם כנות, ענווה וחסד. יש כאן לקח חשוב: מידע לבדו אינו מספיק. אנשים אולי יודעים על השואה באופן אינטלקטואלי, אבל הידע הזה חייב לעבור מהראש ללב. רק כאשר ההיסטוריה הופכת למציאות רגשית ומוסרית, היא תוכל להוביל לשינוי אמיתי ומתמשך".
