עיר הנמל גדנסק (דנציג בשמה הגרמני), השוכנת לחופי הים הבלטי, ידועה בהיסטוריה הארכיטקטונית המפוארת שלה ובקשר ההדוק שלה לחופש ולחירות. בין סמטאותיה הציוריות של העיר שזור גם סיפורה של אחת הקהילות היהודיות המרתקות, המורכבות והמשפיעות ביותר במזרח אירופה לאורך השנים, קהילה שחוותה תור זהב תרבותי אבל כמעט נמחקה כליל, ומנסה כיום לבנות את עצמה מחדש.
הנוכחות היהודית הראשונה באזור מתועדת כבר במאות ה-10 וה-11. היהודים שהגיעו למקום באותם ימים היו בעיקר סוחרים נודדים שעברו בנתיבי המסחר הימיים. עם זאת, התיישבות קבועה נתקלה בקשיים רבים. במהלך המאות ה-14 וה-15, תחת שלטון המסדר הטבטוני, נאסר על יהודים להתגורר בעיר באופן קבוע.
השינוי המשמעותי החל באמצע המאה ה-15, כשגדנסק הפכה לחלק מממלכת פולין. אף שהעיר שמרה על חוקים מגבילים ולא איפשרה ליהודים להתיישב בה, הותר להם לסחור בימי הירידים הגדולים. כתוצאה מכך, החלו לקום שכונות יהודיות מחוץ לסמכות המוניציפלית של העיר. רק במאה ה-19, עם החלת האמנציפציה ותחת השלטון הפרוסי, קיבלו יהודי העיר שוויון זכויות מלא.
בשנת 1887 התאחדו חמש הקהילות הקטנות של העיר לקהילה אחת מאוחדת, ובכך החל "תור הזהב" של יהדות דנציג, שהגיעה בשיאה לכ-10,000 נפש בשנות ה-20 של המאה ה-20. הקהילה הייתה ייחודית בנוף האירופי. בשל מעמדה כ"עיר חופשית" לאחר מלחמת העולם הראשונה, היא נהנתה מאוטונומיה מסוימת, אבל לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933, החל המצב להידרדר במהירות.
העיר שוכנת לחוף מפרץ הים הבלטי
(צילום: אילת מאמו שי)
נוף ציורי בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
בשנת 1938, בעקבות פרעות ליל הבדולח שבמהלכן ניזוקו מוסדות יהודיים בעיר, הבינה הנהגת הקהילה שאין לה עתיד במקום. בצעד אמיץ וחסר תקדים הגיעה ההנהגה היהודית המקומית להחלטה אסטרטגית: למכור את רכוש הקהילה, כולל בית הכנסת הגדול והמפואר, כדי לממן את הגירתם של יהודי העיר.
בזכות התושייה הזו, הצליחו כ-7,000 מיהודי דנציג להגר אל מחוץ לאירופה (רבים מהם עלו לארץ ישראל, וחלקם הגיעו באוניית המעפילים המפורסמת אטלנטיק). אלה שנותרו מאחור, כ-1,500 איש, נשלחו למחנות ההשמדה (בעיקר למחנה שטוטהוף הסמוך) ונרצחו בשואה.
בית כנסת שהוחזר לידי היהודים
הקהילה היהודית בגדנסק כיום היא אומנם קטנה, אך עצמאית ונחושה. הקהילה הרשומה מונה כ-65 משפחות, וכולל ילדים יש כ-100 עד 150 חברים פעילים, אבל ההערכות הן שיש באזור המטרופוליני של הערים גדנסק, סופוט וגדיניה עוד מאות תושבים בעלי שורשים יהודיים שאינם רשומים.
הכניסה למבנה הקהילה היהודית בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
בביקורי במקום היה לי העונג להיפגש עם יו"ר הקהילה מיכאל סאמט, סגנו מיכאל רוצקי ומרק ברנד האחראי על תרבות ואירועים בקהילה. סאמט הוא דמות מפתח ותיקה ומוערכת מאוד לא רק בגדנסק, אלא בחיי הדת היהודיים בפולין כולה (הוא מכהן במקביל גם כגזבר של איחוד הקהילות היהודיות בפולין וכחבר במועצה הדתית שלהם). הוא מתפקד כפנים הציבוריות של הקהילה מול הרשויות המקומיות, מוביל את אירועי הזיכרון והתרבות, ודואג לקשר השוטף עם הרבנות הראשית בוורשה.
בית הכנסת החדש (New Synagogue), שוכן ברובע וז'שץ' (Wrzeszcz), הוא בית הכנסת הפעיל היחיד בעיר ששרד את מלחמת העולם השנייה. כיום הוא משמש כמרכז החיים היהודיים של הקהילה המקומית, המשויכת לאיחוד הקהילות היהודיות הדתיות בפולין (ZGWŻ). בבית הכנסת מתקיימות תפילות בחגים ובשבתות, והוא מארח אירועי תרבות.
בית הכנסת החדש בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
בניין בית הכנסת אומנם נראה קטן מבחוץ, אך אל תיתנו למראה להטעות אתכם. בבניין עצמו יש לצד בית הכנסת גם מטבח כשר למהדרין, מוזיאון קטן וחדרי לימוד שונים, אך גולת הכותרת הייתה בקומה העליונה – אולם הרצאות, קונצרטים ומוזיקה עם במה ענקית. סגן יו"ר הקהילה, מיכאל רוצקי, סיפר שבעבר הבניין נלקח מהיהודים והפך לבית ספר למוזיקה. בשנת 2007 הצליחה הקהילה היהודית להוכיח שהמבנה שייך לה וקיבלה אותו בחזרה לידיה, ומאז הוא משמש כבניין הקהילה.
בשל גודלה המצומצם של הקהילה היהודית, אין בגדנסק בית ספר יהודי יומי או גן ילדים יהודי פעיל. חינוך יהודי משלים מתקיים לעיתים במסגרת מפגשי יום ראשון או סדנאות בחגים בבית הכנסת. במסגרת Sunday School מגיעים הילדים הקטנים ללימוד תורה, מורשת ומסורת.
נכון להיום, אין בגדנסק חנות מכולת כשרה ייעודית או מסעדה כשרה בפיקוח קבוע. חברי הקהילה ומבקרים שומרי כשרות מסתמכים על מוצרים בסיסיים מרשימות הכשרות של פולין, הנמצאים ברשתות השיווק הרגילות, או מזמינים משלוחי בשר ואוכל מוכן מורשה ממקומות אחרים. בבניין הקהילה, כאמור, יש מטבח כשר שבו מכינים ארוחות חמות לחברי הקהילה, ומדי פעם פועל קייטרינג עבור תיירים יהודים שומרי כשרות.
האולם הגדול בבניין הקהילה היהודית
(צילום: אילת מאמו שי)
ביקור בבניין הקהילה היהודית בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
אין בנמצא מוהל המתגורר בגדנסק. לצורך אירועי ברית מילה, הקהילה מסתייעת במוהלים ואנשי דת שמגיעים במיוחד מוורשה, מברלין או אפילו מארצות הברית. לקהילה היהודית הרשמית בעיר גם אין רב קהילה קבוע במשרה מלאה המתגורר שם. לכן הקהילה נמצאת תחת חסותו והשגחתו הרוחנית של הרב הראשי לפולין, הרב מיכאל שודריך, היושב בוורשה. הרב שודריך או עוזריו מגיעים לגדנסק לעיתים תכופות, בעיקר לקראת חגים מרכזיים, אירועים קהילתיים מיוחדים או מתן מענה לשאלות הלכתיות מורכבות.
מי שמנהיג את הקהילה בפועל ביום-יום הם ראש הקהילה המקומי וחברי הוועד (ראשי הקהילה האזרחיים). הם אלה שמארגנים את קבלות השבת, מנהלים את התפילות (לעיתים קרובות ללא מניין מלא, תלוי בעונה ובנוכחות תיירים) ושומרים על הפעלת בית הכנסת החדש בווז'שץ'.
מימין לשמאל: מיכאל סאמט, אילת מאמו שי, מרק ברנד ומיכאל רוצקי
בניינים בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
גדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
נכון להיום, אין מקווה טהרה פעיל בגדנסק או באזור (גדנסק, סופוט או גדיניה). מבחינת משפחות שומרות מצוות המתגוררות באזור, או מי שנדרשים לטבילה לצורך גיור או הכנה לחתונה, מדובר באתגר לוגיסטי לא פשוט. פתרון אפשרי אחד הוא נסיעה לוורשה או ללודז', הערים הגדולות שבהן יש מקוואות מודרניים ומפוקחים. נסיעה ברכבת המהירה מגדנסק לוורשה אורכת כ-2.5 עד 3 שעות לכל כיוון. אפשרות נוספת היא נסיעה לברלין: בשל הקרבה היחסית לצפון גרמניה, יש חברי קהילה שבוחרים לנסוע לקהילות היהודיות הגדולות בברלין, שם יש תשתיות דתיות נרחבות.
בשעת דחק קיצונית, יש אפשרות של טבילה בטבע. הים הבלטי הסמוך ואגמי האזור מציעים מקורות מים טבעיים, אבל בשל הטמפרטורות הקפואות ברוב ימות השנה והדרישות ההלכתיות המחמירות לגבי טבילת נשים בים פתוח, הפתרון הזה כמעט לא מעשי לשימוש שוטף, ומיועד בעיקר לטבילת גברים (למשל, בערב יום כיפור) או לטבילת כלים חדשים.
תזכורת לתקופה אפלה
כשפוסעים ברחובותיה המשוקמים של גדנסק, קשה שלא להתרשם מיופייה הארכיטקטוני, אך הביקור בעיר קיבל משמעות שונה לחלוטין בעת הביקור במוזיאון מלחמת העולם השנייה (Muzeum II Wojny Światowej). המבנה עצמו בולט מיד בנוף – מגדל בטון וזכוכית הנטוי על צידו, המכוון את המבקרים אל תערוכת הקבע המרכזית הממוקמת כולה מתחת לאדמה. המיקום התת-קרקעי מייצר תחושה מיידית של כניסה אל תקופה אפלה, והתערוכה עצמה בוחרת להתמקד בגורלם של האזרחים ובסבל האנושי, מעבר למהלכים הצבאיים היבשים. בתוך המרחב הזה, הסיפור היהודי תופס נפח מרכזי, מבוסס ובלתי נפרד מהנרטיב הכללי.
מבט מבחוץ על מוזיאון מלחמת העולם השנייה בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
קרון רכבת במוזיאון מלחמת העולם השנייה בגדנסק
(צילום: אילת מאמו שי)
במהלך הסיור עברתי בין האגפים המוקדשים לחורבן יהדות אירופה, המציגים באופן יסודי את עליית האנטישמיות הממוסדת, הקמת הגטאות ותעשיית הרצח ההמוני במחנות, תוך מתן דגש למחנה שטוטהוף הסמוך לגדנסק. עניין אותי במיוחד לראות כיצד המוזיאון מתייחס לגורלה הספציפי של קהילת דנציג, כולל הנצחת מבצע ה"קינדר-טרנספורט" שבמסגרתו הוברחו ברכבות כ-120 ילדים יהודים מהעיר לבריטניה רגע לפני פרוץ המלחמה – סיפור שזוכה להנצחה פיזית גם בדמות פסל ברונזה מחוץ לתחנת הרכבת הראשית בעיר.
המוזיאון אינו נמנע מטיפול בנושאים מורכבים ורגישים, ומציג את השואה בהקשר הגלובלי הרחב לצד שרטוט מערכת היחסים המורכבת בין הפולנים לשכניהם היהודים, החל מסיפורי הצלה של חסידי אומות עולם מקומיים ועד לגילויי האנטישמיות שחוו ניצולים עם שובם.
מוזיאון מלחמת העולם השנייה
(צילום: אילת מאמו שי)
מוזיאון מלחמת העולם השנייה
(צילום: אילת מאמו שי)
פתקים שהשאירו מבקרים במוזיאון
(צילום: אילת מאמו שי)
אחד הסיפורים המרגשים ביותר הקשורים לקהילה הוא גורלו של "אוסף דנציג". לפני המלחמה החזיקה הקהילה אוסף עצום ונדיר של תשמישי קדושה, יודאיקה וספרי תורה. כחלק מתוכנית ההצלה של הקהילה ב-1939, נארז האוסף ב-10 תיבות ענק ונשלח למשמורת בניו יורק, בבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), בתנאי שאם תוקם מחדש קהילה יהודית חופשית בדנציג – האוסף יוחזר. האוסף, המוצג כיום בחלקו במוזיאון היהודי בניו יורק, הוא עדות חיה לתרבות המפוארת שהייתה ואיננה עוד באזור הים הבלטי.
הקהילה היהודית בגדנסק של ימינו אינה הקהילה המשגשגת של המאה ה-19, אך היא נושאת בגאון את לפיד הזיכרון. עבורי, היהודייה הנודדת או חוקרת הקהילות, ביקור בבית הכנסת ברובע וז'שץ' ומפגש עם חברי הקהילה המקומית מגלים סיפור של הישרדות, המשכיות ורצון עז לשמור על הגחלת היהודית דולקת, גם נגד כל הסיכויים.
אילת מאמו שי היא אשת עסקים, יו"ר לשכת המסחר גיברלטר-ישראל, מרצה בינלאומית, סופרת וחוקרת קהילות יהודיות ברחבי העולם
