"המסורתיות היא תקווה גדולה לחברה הישראלית, כיוון שמצד אחד יש בה נאמנות למורשת, שייכות והזדהות, ומצד שני אין בה קיצוניות, אין בה החמרה ויש בה הכלה של כלל העם היהודי לגווניו. זאת יהדות של אהבה ולא של שנאה".
ד"ר יהודה מימרן, שחתום על הציטוט הזה, בטוח שזאת הבשורה המתוקה האמיתית לישראל המקוטבת – היהדות המסורתית שרואה ביהדות חלק מהזהות שלה, אבל גם חלק מהערכים האנושיים שלה. במילים אחרות, הרבה יותר יהדות חברתית, הרבה פחות דקדוק וקיצוניות הלכתית.
"אחת הסיבות לכל מה שקרה לפני 7 באוקטובר וכמובן גם לטבח היא היחלשות הבסיס היהודי המשותף שלנו", הוא אומר. "הייתה אי הסכמה קשה מאוד לגבי הצביון היהודי בעת הזאת. מבחינתי היהדות החברתית היא מרחב משמעותי מאוד בחיים המסורתיים, כי יש פה את העניין של הערבות, המרכזיות של האדם, החיבור שלך והכבוד שלך אליו. זה לא משנה אם הוא חובש כיפה לא חובש כיפה, מקיים ככה מצוות או מקיים אחרת, יש פה תפיסה של יהדות כמשפחה, ובמשפחה יש זהויות שונות שיודעות לחיות אחת עם השנייה. אני יוצא נגד הנסיגה של היהדות מהתחום החברתי כאילו זה לא קשור למורשת שלנו".
אי אפשר להתעלם מהתחזקות הזהות היהודית מאז 7 באוקטובר, אבל הרבה יותר בכיוון של סמלים כמו ציצית וכיפה, הקפדה על תפילות וסליחות בכותל, והרבה פחות בכיוון שאתה מכוון אליו, של ערכים יהודיים.
"אני מסכים וחושב שזה חלק מהתיקון שצריך לעשות. מנגד, בעקבות 7 לאוקטובר אחד התהליכים שקרו הוא שברית הגורל התחזקה. כלומר, ההבנה שהגורל שלנו משותף, ואם לא נלמד לחיות אחד עם השני, אז הקיום שלנו בסכנה. אבל זה דבר שלא מחזיק לאורך זמן. אנחנו כבר רואים את הבקיעים בדבר הזה, ואחד הדברים שאנחנו נמנעים מלעסוק בו הוא השאלה של ברית הייעוד. כלומר, לא רק ברית הגורל, שאנחנו חייבים להיות ביחד כי אחרת לא נהיה, אלא מה המשמעות של להיות ביחד ואילו מרחבים זהותיים משותפים יש לנו".
שורד השבי גדי מוזס מכריז: "אני יהודי גאה"
מימרן מציין תופעה נוספת: "אני חושב שאחד הדברים שקרו בעקבות 7 לאוקטובר הוא שמאחר שאנשים נרצחו רק בגלל שהם יהודים, יש פתאום איזו התחזקות בזהות היהודית אצל רבים מהניצולים ומהשורדים".
המקום שבו ש"ס הלכו לאיבוד
אפשר לדבר שעות על זהות יהודית ותהליכים, אבל בסוף הכול מתנקז לכיוון הפוליטי. מימרן מזכיר כי בעבר מפלגת שינוי וש"ס החזיקו יחד בברית לא קדושה: "שניהם תפסו את היהדות באותו אופן, רק שאלה אמרו 'זה כל מה שאני לא רוצה', ואלה אומרים 'זה כל מה שאני רוצה'. אבל הסיפור הוא שזאת לא דמותה של היהדות. לא זה ולא זה".
"ביהדות החברתית אין עגלה מלאה ועגלה ריקה. אנחנו חייבים למצוא את הדרך שבה אנחנו פחות מקוטבים ויש לנו דברים שאנחנו מסכימים לגביהם, למצוא את הדרכים שבהן היהדות הופכת להיות גורם מאחד ולא גורם מפלג ומקטב"
אתה מזכיר את ש"ס. לכאורה הם היו אמורים להרים את הדגל של היהדות המסורתית שאתה מכוון אליה.
"ש"ס עברה שינוי וקיבלה סממנים חרדיים אשכנזיים, והרבה פחות שמרה על המסורת והמורשת היהודית של יהדות ספרד. השינוי הוא לא רק ביחס להלכה אלא עוד יותר בהקשר של אורחות החיים: בעבר תמיד אנשים עבדו וראו חשיבות בהסתמכות על עצמך כדי לא ליפול כעול על הציבור. גם ביחס להשכלה הכללית, יהדות ספרד לא הסתגרה בפני תרבויות שונות, ולמדה פילוסופיה, רפואה ומדעים. ש"ס עברה תהליך מסוים של חרדיזציה אשכנזית".
לדברי מימרן, מה שחסר בבירור אצל החרדים הוא המודעות האזרחית-חברתית: "מבחינתי זה תעודת עניות לדתיוּת החרדית, שיוצאים שם להפגנות על אי גיוס לצבא. הם לא מבינים שצריך להשתתף בעול ולשאת בנטל? חסרה להם ההבנה שמדינה היא דבר שהאזרחים הם אלה שנושאים אותו ובונים אותו, וכל אזרח צריך להיות חלק מהדבר הזה. גם בהקשר של יהדות חברתית יש פה חוסר הבנה – החרדים אלופים בעזרה ובחסד ובדברים מהסוג הזה, אבל כאלה שלא משנים את המציאות החברתית, ואז עניים נשארים עניים, אחוזי הבגרות בפריפריה נשארים נמוכים ותוחלת החיים בפריפריה נשארת נמוכה יותר. זה קשור ישירות ליהדות, הרי מדובר בחיי אדם. אם אתה לא עוסק בסוגיות האלה שבסוף משפיעות על חיי אדם, זו מבחינתי חוסר הבנה מה זה להיות דתי או אפילו להיות עובד השם".
לדבריו, "כל הדקדוק הזה בהלכות ובכשרות, שאין בו את הסיפור של הרגישות לזולת, כבוד האדם וכל הדברים האלה, מבטא תפיסה חסרה. המסורתיות כממלכתיות חדשה יכולה לקדם חשיבה לא סקטוריאלית לטובת הכלל, והסכמה על דמותה של המדינה היהודית והדמוקרטית. יש פה אפשרות למרחב זהותי, יהודי וערכי שיכול לרפא, שיכול לעשות איזשהו איחוי בקרע שאנחנו נמצאים בתוכו".
יש למסורתיים בית פוליטי?
מימרן, בעבר מנכ"ל "אליאנס – כל ישראל חברים", והמייסד של "המרכז למנהיגות יהודית-חברתית: ממזרח שמש", מוציא בימים אלה את הספר "ממזרח צדק – יהדות חברתית בישראל", שבו הוא מפרט את התוכנית שלו להנחלת הרעיונות של היהדות החברתית במרחב הציבורי.
6 צפייה בגלריה
קבלת שבת בנמל תל אביב, ארכיון. "מתחילים לנוע לכיוון המרכז, וזה מבורך"
(צילום: בית תפילה ישראלי)
התיקון שמימרן קורא אליו יצטרך להיות גם במישור הפוליטי, וגם הוא מודה בזה. "לפני כמה שבועות קראנו בפרשת השבוע: 'אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו'. כלומר, יש אוכלוסיות גדולות שהן במצוקה קשה, ויש התעלמות מזה", הוא מציין. "זו לקונה גדולה מאוד ובסוף זה הכול פוליטיקה. אני מאמין מאוד בחינוך ואני חושב שהסוגיות האלה בכלל לא נלמדות ולא מוכרות. אם תלך לבחורי ישיבות תגלה בורות גדולה בנושאים האלה. בעבר הקמתי תוכנית בשם 'מנהיגות רבנית חברתית', שבה אנחנו משנים את התפיסה מה זה להיות רב ומה רב צריך לדעת. אם למשל אין לך שום היכרות עם מערכת הבריאות ואתה לא יודע כמה זמן אדם צריך לחכות בתור כדי לקבל טיפול, או אין לך היכרות עם מערכת החינוך, אז יש לך חוסר גדול מאוד בהבנת התמונה המלאה".
איפה אתה בכל זאת רואה שינוי שקורה?
"יש תהליכים משמעותיים מאוד שמתרחשים בתוך העולם החרדי, גם האשכנזי ובטח הספרדי. יש אנשים, בעיקר בדורות צעירים יותר, שמתרחקים. דווקא פה האופציה של הזהות המסורתית היא מין שכבת מגן. הם מגיעים להבנה שאתה יכול להיות יהודי שנאמן ליהדות שלו ולמסורת שלו, ועדיין לחיות בקרב החברה הרחבה ולהיות חלק מהחברה הישראלית. אני חושב שבמובנים רבים המסורתיות הייתה בצד, אבל היא תמיד נשארה, והיום אנשים מהזהויות השונות כאילו מתחברים אליה. הסטריאוטיפ של 'עושה קידוש והולך לכדורגל' כבר לא רלוונטי – העיקר הוא ההבנה שהזהות היהודית שלי חשובה לי מאוד. זו נכונות להיכנס למשא ומתן מתמיד עם המקורות השונים של המסורת שלי, אבל כשבסוף אני הריבון. צריך לכבד את הזכות של אנשים לבחור מה לקחת מהעולם הזה".
הוא אומר שרואים את השינוי גם בקצוות הנוקשים יותר: "רואים את התופעה של החרדים החדשים, שהם כבר עשרות אלפים, ורואים תנועה גם בתוך הציונות הדתית, עם המונח של 'דתיי הרצף'. מהקצוות מתחילים לנוע לכיוון המרכז, ואני רואה בזה דבר מבורך. מה שצריך הוא שהמרכז לא יהיה פרווה אלא יציע אלטרנטיבה אמיתית".
יש לדבר הזה בית פוליטי?
"אני חושב שצריך להיות לו בית פוליטי. אנחנו צריכים פוליטיקה שלא יוצרת מציאות דיכוטומית ומלאכותית. אני חושב שהעם לא מקוטב והרוב נמצא במרכז, רק שהקצוות הרבה יותר חזקים מבחינה פוליטית ותקשורתית, והם מכתיבים לנו את סדר היום. אנחנו צריכים מנהיגות שלא בנויה על יצירת אויב והפרדה בין האוכלוסיות, אלא להפך. כזאת שתדבר על מרחב ערכי משותף. עוד מעט יהיו בחירות וינסו להכתיב לנו את סדר היום – שופט כזה או אחר, ערבים בממשלה, ליברליות מול שמרנות – ואנחנו בכלל צריכים להיות עסוקים בסוגיות אחרות לגמרי, כמו איכות החיים של האזרח, מי דואג לך כשאתה הולך למכולת, מי דואג לך כשאתה שולח את הילד שלך לבית ספר, מי מוודא שבית הספר יהיה באמת איכותי ויאפשר את מימוש הפוטנציאל האנושי של הילד. מי דואג לך כשאתה שולח את הילד שלך לצבא, כדי שלא נחזור על 7 באוקטובר? כל הסוגיות האלה הן המהותיות, ואנחנו רואים שהפוליטיקאים מנסים להסיט את השיח למקומות אחרים".
אבל אני לא רואה שהציבור מעניש אותם. תסתכל על הסקרים – הם עדיין מקבלים מספרים גבוהים, גם הפולטיקאים הכי משסעים ומפרידים.
"זה נכון, כי אין אלטרנטיבה. אני חושב שהייתה הבנה אחרי 7 באוקטובר שהמערכת הפוליטית במשבר ושהיא צריכה לפנות את מקומה, אבל ההבנה הזאת הולכת ונשחקת, כי שוב הפוליטיקה והתקשורת מושכות חזרה לסוגיות שהזכרתי. זה אתגר גדול מאוד. יש לנו פוליטיקה של זהויות, ופוליטיקה מהסוג הזה מפחיתה אחריותיות. 'זה לא משנה מה אני עושה, אתה שייך לשבט שלי'".
מימרן מספר שבשנים האחרונות הוא עוסק ביוזמות לקידום רעיון היהדות החברתית וחיבורים בין קבוצות שונות, אך מדגיש כי "פוליטיקה לבד לא תשנה והחינוך ללא תמיכה פוליטית גם כן לא ישנה. נדרשת רפורמה גם במערכת החינוך, כך שיעסקו ויחנכו בה הרבה יותר לכל מה שמשתמע מכבוד האדם".
לדבריו, "ביהדות החברתית אין עגלה מלאה ועגלה ריקה. כל ההוגים הסוציאליסטים של תחילת הציונות הדגישו מאוד את הסיפור החברתי. אגב, מימין ומשמאל. אנחנו חייבים למצוא את הדרך שבה אנחנו פחות מקוטבים ויש לנו דברים שאנחנו מסכימים לגביהם, למצוא את הדרכים שבהן היהדות הופכת להיות גורם מאחד ולא גורם מפלג ומקטב".
למה ביהדות התפוצות הנושאים החברתיים ותיקון עולם תופסים הרבה יותר מקום מאשר אצלנו, מדינת היהודים?
"לא במקרה זה נמצא אצל יהודי התפוצות חזק בתודעה, כי זה מושרש עמוק בתוך המסורת היהודית. מה שמפתיע הוא שבישראל זה לא נמצא. אני חושב שזה נגרם בגלל תהליכי חילון שעברו על המדינה בשנות ה-70, וגם צמצום של הדת לשאלות שבין אדם למקום כמו כשרות, נסיעה בשבת וכדומה, והרבה פחות לסוגיות של בין אדם לחברו.
"אני חושב שהמדינה המודרנית הייתה אמורה להחליף את הקהילה בדברים האלה, ואז מי שדואגת לעניים היא לא הקהילה שבתוכה אני חי, אלא המדינה, דרך מדיניות הרווחה. הייתה מחשבה שהדברים האלה מטופלים דרך המדינה, והם לא. אני חושב שזה חוזר שוב לעניין של החינוך הפוליטי. צריך לחנך את האזרחים למודעוּת פוליטית. במדינת ישראל, בעיקר אצל החרדים וגם בחלקים מסוימים של הציונות הדתית, יש פחות תשומת לב לדברים האלה. בתפוצות, הקהילה היא עדיין הקהילה היהודית עצמה, ואין הישענות על המדינה כמו אצלנו בסוגיות החברתיות".
"במלחמה אנשים מסרו את החיים שלהם והיו מוכנים להיפצע בפציעות קשות מתוך אהבה אלינו. ברור שמשאת הנפש של הנופלים היא שמי שנשאר יחיה את החיים הכי טובים שאפשר. צריך לראות איך הסנטימנט הזה לא מתבטא רק בזמן מלחמה או בשעת משבר"
למרות זאת, מימרן עדיין אופטימי: "הסנטימנט הזה קיים. אין כמעט אדם שיכול להתנגד לכך שמדינה יהודית צריכה לפי ערכיה לדאוג למשל שההזדקנות של האנשים פה תהיה הכי טובה בעולם, והשאלה הגדולה היא למה זה לא קורה. אני חושב שזה נובע בין השאר מחוסר מודעות".
אולי זה פשוט פחות מעניין אנשים מהציבורים האלה?
"אתה לא יכול להיות אדם דתי ושזה לא יעניין אותך. אתה לא יכול להיות יהודי טוב ואדם רע. אין דבר כזה להיות אדם דתי, אדם שהוא עובד השם, ולהיות אדיש לגורל של בני אדם אחרים. זה לגמרי עמוק בתוך המורשת היהודית, ועכשיו השאלה היא מה גרם לדבר הזה, וחשוב יותר, איך אפשר לתקן את זה. התיקון עובר דרך שני דברים: הוא עובר דרך החינוך והוא עובר דרך הפוליטיקה. צריך להנכיח את הסוגיות האלה הרבה יותר מאשר את הדילמות המדומות שכל פעם זורקים לפתחנו".
ספרו של יהודה מימרן"אנחנו צריכים לגדל פה דורות של אנשים שזה באמת מה שחשוב להם. במלחמה אנשים מסרו את החיים שלהם והיו מוכנים להיפצע בפציעות קשות מאוד עבורנו, מתוך אהבה אלינו. ברור שמשאת הנפש של הנופלים היא שמי שנשאר יחיה את החיים הכי טובים שאפשר. זה היה כל כך חשוב להם שהם היו מוכנים למסור את חייהם עבור הדבר הזה, אז הסנטימנט הזה קיים. צריך לראות איך הוא לא מתבטא רק בזמן מלחמה או בשעת משבר. זה מבחן גדול לאנושיות של האדם. כל הזמן מדברים על הרצון לרצות את הבייס; אני טוען שהבייס היה רוצה מנהיגות אחראית וטובה יותר, וצריך לתת לו את זה".
אם עוסקים במסורתיות אי אפשר להתעלם מנושא המוזיקה. הפופ האמוני כבר רחוק מלהיות טרנד, ונראה שהמסורת והמוזיקה הפופולרית לגמרי השתלבו.
"זו תופעה שמושרשת בתוך העולם של השירה, וגם הגבולות שבין שירה לפיוט היטשטשו, ויש יותר ויותר שילובים של הדברים האלה. יש פה תקווה גדולה. בפיוט אתה מנכיח עולם יהודי שהוא עשיר מאוד אבל הרמוני, מחבר וכיפי. אני קושר את זה גם לתופעה של חיבור הרבה יותר מגוון למסורת.
"היום אנשים מגלים את היהדות שלהם ומתחברים בחזרה ליהדות שלהם באלפי גוונים, וזה עוד דבר שיוצר את המרחב המשותף שהוא מגוון מאוד ומכיל דמויות מדהימות כמו קובי אוז, אתי אנקרי, ברי סחרוף וחנן בן ארי. אפשר לדבר על קבוצה גדולה מאוד, והלוואי שהיהדות תלך לשם, לדברים שאנחנו מזהים שם".
