מכירים את זה שאתם גדלים כנוצרים בהולנד, מבקרים עם סבתא בכנסייה, אבל ביום אחד בהיר מתברר לכם שאתם יהודים? ללוי פרגר זה קרה בגיל 17 ומאז הוא הספיק לחגוג בר מצווה, להגיע לישראל במסגרת "תגלית", להתגייס לשירות קרבי בסיירת נח"ל, לשרת יותר מ-300 ימי מילואים במלחמה, לשלב את כל זה עם לימודים בבית הספר הבינלאומי ע"ש רפאל רקנאטי באוניברסיטת רייכמן ובמקביל לפעול בעמותה "מצמיחים כנפיים" כדי להעביר חקיקה שתקל על חיילים בודדים.
"ב-2016 סבתא שלי, שרה, קיבלה מכתב רשמי מממשלת גרמניה", הוא סיפר ל-ynet, "הם כתבו שמגיעות לה זכויות כצאצאית לנרדפי הנאצים כי אמא שלה, סינה, היא ניצולת שואה".
איך המשפחה הגיבה?
"האמת שלא עשו מזה יותר מדי עניין. סבתא בכלל סיפרה את זה באופן טריוויאלי, שהיא קיבלה את המכתב וזהו. במשפחה שלנו לא הייתה משמעות גבוהה לדת. באופן עקרוני גדלנו כמו נוצרים, כלומר חגגנו את חג המולד ואת חג הפסחא, הלכתי עם סבתא לכנסייה, אבל לא מעבר לזה. גם לאמא שלי ולאבא שלי לא היה משנה שאמא שלי בעצם נולדה ליהודייה, ורק הרגשתי שאני חייב לבדוק את זה".
למה?
"הרגשתי שחסר לי משהו בחיים. הייתי לפני סיום התיכון, היו לי ציונים טובים ותכננתי ללמוד באוניברסיטה טובה, אבל שום דבר לא דיבר אליי ורציתי להיות חלק ממשהו גדול ממני. המכתב שסבתא שלי קיבלה היה מבחינתי סימן.
"מכיוון שלא ידעתי כלום על יהדות, חיפשתי בגוגל 'יהודים בהולנד'. התוצאה הראשונה הייתה של בית חב"ד בעיר אלמרה (Almere) שהייתה במרחק נסיעה של כשעה מהבית שלי. מכיוון שסבתא רבתא שלי כבר לא הייתה בחיים, לקח זמן עד שהמידע נחשף. בשואה הנאצים היו 'יעילים' מאוד והשמידו את רוב יהודי הולנד, ובכללם את אלו שגרו בעיר שבה סבתי גרה. סבתא הגיעה לאושוויץ, והייתה בין הבודדים ששרדו. אחרי המלחמה היא התחתנה עם נוצרי, והחליטה לשמור בסוד את יהדותה, כנראה מחשש שמשהו כמו השואה יקרה שוב באירופה".
4 צפייה בגלריה
"סבתי הייתה בין יהודי הולנד המעטים ששרדו". מצעד החיים באושוויץ, ארכיון
(צילום: Wojtek Radwanski / AFP)
פרגר, לעומת זאת, רצה להתחקות אחר שורשי המשפחה מצד אימו. "רציתי ללמוד מה זה להיות יהודי. אחרי ששליח חב"ד באלמרה בדק וגילה שאני אכן יהודי, הוא התחיל ללמד אותי על יהדות. בגיל 18 אפילו חגגתי בר מצווה ואחרי זה הגעתי עם 'תגלית' לביקור בישראל", הוא סיפר.
בניגוד לרוב משתתפי "תגלית", שאחרי הטיול החינמי לארץ הקודש חוזרים לחיים הרגילים שלהם בחו"ל, פרגר הבין שהוא רוצה הרבה יותר: "ברגע שהגעתי ידעתי שאני לא רוצה לחזור להולנד. הרגשתי יהודי שמחובר לעם ישראל ורוצה להישאר בארץ, רציתי לעשות משהו עם החיים שלי ולהיות חלק ממשהו שיותר גדול ממני. רציתי לתרום למדינה, ובעזרת 'נפש בנפש' והסוכנות היהודית הגעתי לקיבוץ מעגן מיכאל. למדתי באולפן לעברית ועבדתי קשה בענף הנוי.
"אחרי הגיוס לצה"ל שלחו אותי עם עולים חדשים נוספים לשפר את העברית בבסיס מחו"ה אלון והייתי מיועד לשרת ביחידת מודיעין. אבל הבנתי שאם אני כבר בצבא, זה צריך להיות שירות קרבי ומשמעותי שתורם למדינה".
איך ההורים הגיבו?
"זו הייתה השיחה הכי קשה בחיים שלי. בגלל שאני בן יחיד הייתי צריך אישור של ההורים לשרת בקרבי. זה לא היה קל להם, אבל בסוף הם הסכימו, אחרי שהם הבינו שאני קיבלתי את ההחלטה בצורה מחושבת ולא אימפולסיבית".
"נפרדתי מההורים בלי לדעת אם אראה אותם שוב"
בקיץ 2023, לאחר סיום שירות קרבי כחלק מצוות "חוליית חוד" בסיירת הנח"ל, פרגר טס להולנד, לטיול אחרי צבא. במהלך אוקטובר הוא היה אמור להתחיל ללמוד ממשל ויחסים בינלאומיים באוניברסיטת רייכמן, אבל בשמיני עצרת הוא הדליק את הטלוויזיה ונדהם לראות את הזוועות שביצעו מחבלי חמאס. "הודעתי להורים שאני חוזר לישראל כדי להילחם עם החברים, אבל לא היו טיסות", שיתף, "רק אחרי כארבעה ימים הצלחתי למצוא מקום ומיד אחרי הנחיתה הצטרפתי ליחידת המילואים שלי, שהתפקיד שלה היה פינוי וחילוץ פצועים".
ומה קרה עם הלימודים?
"גויסתי למספר סבבי מילואים, כך שבחצי מסמסטר א' הייתי בצבא, ובסמסטר ב' כמעט ולא הייתי בלימודים. זה באמת היה קשה. בכל המוסדות האקדמיים הקליטו את השיעורים עבור המילואימניקים ונתנו נקודות נוספות, אבל ברייכמן באו לקראתי ועשו הרבה יותר. למשל הם מינו יועצת מיוחדת שמסייעת באופן אישי לכל מילואימניק. אני מעדכן אותה מתי אני משרת והיא כבר דואגת ליידע את כל המרצים. ברגע שאני חוזר בונים תוכנית אישית שמסייעת להשלים את כל הפערים. גם המרצים יצאו מגדרם כדי לעזור, ואחת מהם אפילו הציעה לשבת איתי בהתנדבות, בזמן החופשי שלה, בבית קפה. היא אמרה: 'נעבור איתך על כל החומר בכיף ובאהבה'. זה מהמם ובאמת לא מובן מאליו".
4 צפייה בגלריה
הרס בקיבוץ בארי לאחר טבח 7 באוקטובר. "הודעתי להורים שאני חוזר לישראל כדי להילחם עם החברים"
(צילום: גדי קבלו)
במהלך המלחמה הגיע פרגר לכנסת לדיון בוועדת העלייה והקליטה, כדי ללחוץ על המחוקקים ועל צה"ל לקדם חוקים והקלות למילואימניקים הבודדים. בין השאר הוא אמר: "נפרדתי מההורים שלי בהולנד בלי לדעת אם אראה אותם שוב. אני חייל בודד ואין לי משפחה בישראל שתתמוך בי. המשפחה של בת הזוג שלי אימצה אותי אליה, אבל כשנפרדנו – נפרדתי גם מכל התמיכה של משפחתה. המצב כל כך חמור שיש לי חברים שהם חיילים בודדים במילואים שעוברים לישון מספה אחת לאחרת".
פרגר פעיל כבר ארבע שנים בעמותת "מצמיחים כנפיים" המסייעת לחיילים בודדים. "זה כולל עולים חדשים, חרדים שיצאו בשאלה ועוד מקרים שונים שבהם חיילים מתגייסים ללא תמיכה משפחתית", לדבריו. "אני אומנם סטודנט וקיבלתי תמיכה גם מהאוניברסיטה וגם מהעמותה שבה אני פעיל, אבל איתי ביחידה היו גם עצמאים שהעסק שלהם הלך כשהם נלחמו. יש רבים שצריכים למשל סיוע פסיכולוגי והמדינה אומנם תומכת כלכלית, אבל צריכה לסייע יותר".
ואיך אתה מחזיק מעמד באופן אישי?
"אני מסתגל לאזרחות אחרי התקופה הארוכה במילואים, וממשיך את הלימודים בעזרת האוניברסיטה שמאפשרת לי להמשיך להילחם למען זכויותיהם של חיילים בודדים ולעזור לדור הבא של הלוחמים".
