הכרזה דרמטית, מחיאות כפיים, התרגשות רבה, וכותרות בעיתונים על הכרזת העצמאות היהודית – כל זה קרה ביום שני, 12 באפריל 1948.
זו לא טעות. כמה שבועות לפני הכרזת העצמאות הבינו ראשי התנועה הציונית שמוכרחים להקים מדינה בקרוב, וכינסו את הוועד הפועל הציוני, המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית. הם ישבו שלושה ימים והחליטו בשלב הראשון להקים ממשלה למדינה שבדרך.
4 צפייה בגלריה
"הכרזת העצמאות היהודית": שער העיתון "דבר" מ-12 באפריל 1948
(צילום: עיתונות יהודית היסטורית)
הכרזת העצמאות ב-14.5.1948 – בצבע
(באדיבות ארכיון המדינה, סינמטק ירושלים וחברת Hailo)
כדי לציין את האירוע באופן רשמי וחגיגי ביקשו מזלמן רובשוב לחבר הכרזה. רובשוב, לימים שזר – שר החינוך הראשון של מדינת ישראל ונשיאה השלישי, שנודע בנאומיו הסוחפים ובלשונו העשירה – קיבל על עצמו את התפקיד, והכריז את ההכרזה הדרמטית:
"הוועד הפועל הציוני, המוסד העליון של התנועה הציונית העולמית, המכריז היום על החלטתו להקים בארץ את הרשות העליונה של עצמאותנו המדינית, רואה לעצמו חובה וצורך, לפנות לכל עמי התרבות בעולם, לנציגי האומות המאוחדות ולכל פזורי ישראל לתפוצותיהם לאמור: מלאה סאת שעבודנו!"
ובהמשך:
"על כן גמרנו אומר, על דעת התנועה הציונית ועל דעת כנסת ישראל בארץ ישראל ובהסכמת כל בית ישראל: עם תום שלטון אכזב של ממשלת המנדט יתום שלטון זרים בארץ ישראל. יקום העם על נחלתו ויקים את עצמאותו במולדתו".
4 צפייה בגלריה
זלמן שזר. "מלאה סאת שעבודנו"
(צילום: בנו רותנברג, אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
הרקע להכרזה הוא אי ההצלחה של האו"ם לקיים את החלטת החלוקה. ב-29 בנובמבר 1947 החליטה עצרת האומות המאוחדות להקים שתי מדינות בארץ ישראל – יהודית וערבית. ההחלטה הייתה מפורטת ולא השאירה דבר ליד המקרה, היא כללה מנגנון מורכב לביצועה באמצעות ועדה בין-לאומית, שהייתה אמורה להקים את המדינות. קודם היה עליה להקים "מועצת ממשלה זמנית" לכל אחת מהמדינות, ובהמשך לארגן בחירות דמוקרטיות ולהעביר לממשלות הנבחרות את הריבונות על המדינות.
בפועל הוועדה אומנם הוקמה, אך הבריטים מנעו את הגעתה לארץ ישראל, והיא פעלה מחו"ל ולא הצליחה לקדם את מתווה התוכנית כלל. לקראת סיום המנדט ומתוך הבנה שתוכנית החלוקה נכשלה, הציעו האמריקנים באו"ם תוכנית נאמנות חדשה שתחליף את המנדט הבריטי ותשמר את השליטה הבין-לאומית בארץ ישראל.
ראשי התנועה הציונית הבינו שעליהם להקדים ולהקים את המדינה היהודית לפני ביטול החלטת החלוקה ולנצל את סמכותה כל זמן שהיא בתוקף. החלטת הוועד הפועל הציוני והכרזתו של זלמן שזר נועדו, אם כן, להוציא לפועל באופן חד-צדדי את השלב הראשון של החלטת החלוקה – הקמת ממשלה זמנית. בעקבות ההכרזה הוקמו מנהלת העם ומועצת העם, שהיו כעין ממשלה ופרלמנט זמניים והיו הגופים שהכריזו כעבור כחודש על הקמת המדינה.
4 צפייה בגלריה
זלמן שזר לצד דוד בן גוריון. חלקים מהכרזת שזר נלקחו למגילת העצמאות
(צילום: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
הכרזתו של זלמן שזר שימשה גם בתהליך ניסוח הכרזת העצמאות, הלא היא מגילת העצמאות של מדינת ישראל. עבודת הניסוח הוטלה על מחלקת המשפטים של מנהלת העם, והיה זה צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות ולימים שופט בית המשפט העליון, שהשתמש בהכרזתו של שזר בניסוח טיוטה חדשה להכרזת המדינה.
החלקים העיקריים שלקח ברנזון מתוך הכרזתו של שזר הם החלקים המבטאים את ערכי המדינה היהודית – ערכי היהדות, העלייה והשוויון. כך הכריז שזר:
"והמדינה היהודית אשר עם ישראל יקים בארץ נחלתו תהא מדינה של צדק ושל חֵרוּת, של שוויון כל תושביה, ללא כל הבדל של דת וגזע ומין וארץ מוצא, מדינה של קִבּוּץ גלויות והפרחת שממות, מדינה של חיי יושר ודעת, וחזון נביאי ישראל יאיר לפנינו את הדרך".
שזר, ובעקבותיו ברנזון ולבסוף מגילת העצמאות, גם קראו לגורמים שונים לתרום חלקם להקמת המדינה – מדינות העולם, יהודי התפוצות וכן אזרחי המדינה הערבים, שנקראו להשתתף בבניינה:
"עם השלום אנחנו, ולבניין של שלום באנו הנה. נקום ונבנה יחד את מדינתנו כאזרחים שווים, שווי זכויות ושווי חובות, מתוך אמון וכבוד הדדי ומתוך הבנת אמת לצָרְכֵי הזולת".
רק חודש עבר – וביום שישי, 14 במאי 1948, ה' באייר תש"ח, הוכרזה המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. מגילת העצמאות, שבליבה ערכי היהדות, השלום והשוויון מתוך נאומו של שזר, הפיחה רוח חיים וערכים במדינה הצעירה, שלחמה על קיומה.
השנה אנחנו מציינים חמישים שנים לפטירתו של הנשיא זלמן שזר, שערכיו שזורים במערכת החינוך שהיה ממייסדיה, במוסד הנשיאות שהיה ממעצביו, וגם בהכרזת העצמאות שנאומו וערכיו מצאו בו את מקומם.
- עוד על תהליך ניסוח מגילת העצמאות אפשר לקרוא בספרו של יורם שחר, "כבוד, חירות ועמל ישרים: סיפור חיבורה של הכרזת העצמאות", שראה אור בהוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות
