חג הפסח הראשון של בר בשבי
הזמן עובר.
מתי שאפשר להכאיב לנו ולהתעלל בנו, הם עושים זאת.
חמישה חודשים אחרי החטיפה מודיעים לנו שבעקבות הפסקת ההטבות לאסירים בבתי הסוהר בישראל, אנחנו נחטוף מכות ולא נקבל אוכל.
הם מכים אותנו באלימות, ובמיוחד "שחורזיק".
החדשות מישראל מלבות את השנאה שלהם, אבל הם לא צריכים סיבות להכות אותנו. הם מתעללים בנו כמה שאפשר, כל הזמן.
לפעמים יש ימים שהם לא מתקרבים אלינו, מניחים לנו לנפשנו, רק מודיעים לנו מתי לבוא לקחת אוכל, אם יש. לקראת יום ההולדת של אחד מאיתנו או לקראת חג, אנחנו שומרים משהו קטן ומתוק כמו חתיכת חלווה קטנטנה, אפילו למשך כמה חודשים, כדי לשמוח ולהרגיש רגעים של אושר קטן בתוך כל העצב הגדול.
חצי שנה מאז החטיפה ופסח מתקרב, חג החירות, ובתוכו גם יום ההולדת שלי. אין לנו מצות כמובן ולא עוגת יום הולדת, אבל המחבלים פתאום זורקים איזו הערה: "ניסו להכניס מצות בשבילכם האסירים, אבל אוכל בשבילנו העזתים לא נתנו".
המשפט האגבי והסתמי הזה מעודד אותי כמו מתנה קטנה. למרות שאין לנו תרופות ולא תנאים ובוודאי לא מצות, זו דרישת שלום מהבית. חושבים עלינו, לא שוכחים אותנו. אני יכול לדמיין איך אמא הופכת עולמות בשבילי.
אימו של בר, ג'ולי קופרשטיין
בפסח חל יום ההולדת של בר. הילד שלי יהיה בן עשרים ושתיים. אני תוהה איך לציין את היום הזה. אני לא רוצה בלונים ולא עוגות, מחפשת את הדרך שלי עבורו.
8 צפייה בגלריה
ג'ולי קופרשטיין. "מה באמת בר יעשה בלי מצות? הילד שנולד בפסח ושמעולם לא אכל חמץ בפסח"
(צילום: מוטי קמחי)
לקראת פסח אני מגיעה לאוהל התפילה בכיכר החטופים, שם אני נשאלת איך זה שלא מכניסים מצות לחטופים בעזה.
תרופות וצרכים הומניטריים אין להם שם, אז מצות?
אבל השאלה לא נותנת לי מנוח ומקרקעת אותי בבת אחת.
מה באמת בר יעשה בלי מצות? הילד שנולד בפסח ושמעולם לא אכל חמץ בפסח.
אבל אני מציאותית, יודעת עם מי יש לנו עסק. חטופים לא שרדו במנהרות כי לא קיבלו תרופות, אז מצות? ובכל זאת אני פונה שוב ליוסי מואטי, שיש לנו קשר רצוף איתו, ומבקשת עזרה. "בואו ננסה להעביר להם מצות. חייבים לדאוג להכניס משאית הומניטרית לחטופים!"
דרך הצבא והגורמים הרלוונטיים במשא ומתן, אני מעבירה את המכתב הבא. הלוא גם החמאסניקים אנשי דת, אולי יסכימו לציווי דתי.
"בר שלי חטוף בעזה כבר 188 ימים! הלוואי שהוא והם לא יהיו שם בפסח. בר יהודי. בר לא אכל מעולם חמץ בפסח. בר לא יאכל חמץ בפסח. אני חוששת לחייו. אני דורשת להעביר משאית הומניטרית של מצות לפסח לו ולשאר החטופים. אני פונה לאנשי הדת המוסלמים ולאנשי זכויות האדם שידאגו להעביר ולוודא שהמצות מגיעות אליהם לפני החג! ועל המצות יהיה פסוק מהקוראן שעוסק בדאגה לשבוי".
8 צפייה בגלריה
מצות. "כתבתי: בר לא יאכל חמץ בפסח. אני חוששת לחייו"
(צילום: Mykhailo Baidala / Shutterstock)
אין מענה. כצפוי.
איכשהו אני עוברת את ליל הסדר, אבל המתח מצטבר אצלי בגוף ואצל הילדים שבבית. אני מחליטה לנסוע לכנרת עם ריקי והמשפחה, לנשום אוויר וחופש. רציתי שלילדים יהיה גם איזה רגע של שפיות. אנחנו עולים על אבובים בכנרת. אני לא יודעת מה קורה לי שם אבל ברגע אחד אני מתעלפת ונופלת אל תוך המים.
הילה, בתי האהובה, שמה לב שאני לא "סתם צפה", אלא בסכנה. המשפחה ממהרת למשות אותי מהמים ומפנה אותי למיון. למרות שהמדדים שלי תקינים, אני לא מתעוררת, כנראה הנפש לא רוצה לחזור למציאות שלנו. כעבור כמה שעות אני מתחילה להגיב לאט ורק אחרי שתי יממות אני מסוגלת לרדת מהמיטה.
אנחנו נתקעים בטבריה לשלושה ימים עד שמשחררים אותי בי"ט בניסן. בדיוק ביום ההולדת.
לבר שלי יש יום הולדת במנהרות חמאס, ואני לא מצליחה להכיל את כל זה.
בתוך הימים האלה משתתף יונתן, אחיו הקטן של בר, במופע קסמים. הוא ניגש אל הקוסם ומסכם לו בפשטות את מצבנו:
"אמא שלי בבית חולים, אבא שלי בכיסא גלגלים ואח שלי חטוף".
אולי הוא חושב שיקרה איזה קסם.
חג הפסח השני של בר בשבי
חמש מאות ושלושים ימים.
זה יום ההולדת השני שלי פה, החברים שלי הלכו לישון אבל אני נשאר ליד הרדיו, אולי יגידו משהו שקשור אליי.
ואכן בתוכנית הבוקר של אפי טריגר בגלי צה"ל אני שומע שמאחלים לי מזל טוב ואני שמח, לא שכחו אותי.
בדרך כלל אחרי יומן הבוקר אנחנו מכבים את הרדיו והולכים לישון, אבל הפעם נשארתי ער, אני רוצה לשמוע עוד קצת.
בר קופרשטיין נפגש עם משפחתו לאחר השחרור מהשבי
אני יודע שעוד מעט אצטרך לכבות, כי ברגע שיעבור מזל"ט מעל המנהרה או כשיגיע חשמל סולארי דרך הכבלים, הרדיו יתחיל להרעיש מאוד וזה מקפיץ אותנו.
בכל זאת אני ממשיך להאזין לתוכנית הבאה, נשאר עוד קצת.
ופתאום אמא.
אני מעיר את כולם ואנחנו מצטופפים סביב הרדיו. הקול המדהים שלה בוקע מתוך המכשיר: "חטופים שחזרו סיפרו שהם יודעים, אני מקווה שגם הוא ביניהם. הלוואי שידעתי יותר, אני בטוחה שמשהו קורה שם".
"כדי לציין את היום", אומר המראיין, "החלטתם, ג'ולי, על ערב מיוחד בכיכר החטופים בתל אביב, ניגון ולימוד תורה".
"כן, משהו שונה, משהו אחר, להביא לעם הזה משהו של אחדות. זה כל כך חשוב לראות את עם ישראל היפה. יהיו אומנים, רבנים, כולם מגיעים בהתנדבות מלאה. אנחנו רוצים לתת לו הרבה כוחות, אני חושבת שזה כל כך מרגש".
8 צפייה בגלריה
בר קופרשטיין כשחזר הביתה. "לא הצלחתי לעצור את הדמעות מההתרגשות"
(צילום: ניר אליאס / רויטרס)
אני לא מצליח לעצור את הדמעות מההתרגשות, ובוכה כזה בכי.
הנה, זאת אמא, זאת האישה המטורפת שאני מכיר.
"אני בתקווה, בתפילה, באמונה שהם יחזרו הביתה כמה שיותר מהר... מאז 7 באוקטובר, כל עם ישראל נמצא בצרה, אני סומכת על בורא עולם".
אמא בדרך כלל לא מסכימה להתראיין וגם לא להצטלם, ואם היא עולה לשידור ברדיו ביום ההולדת שלי, זה מטורף, מתנה מיוחדת עבורי. כל החברים שותפים איתי לרגע המרומם שלי בתוך החושך.
אני מכניס אל תוכי את הקול שלה, את המילים שלה, את דרישת השלום הזאת שעוברת את החול ואת הבטון ומגיעה עד אליי.
אני בידיים של בורא עולם.
אני הולך לפינה הפרטית שלנו, ל"נסט", ובוכה את הנשמה.
סליחה, אמא ואבא, סליחה משפחה שלי, שאתם עצובים היום במקום לשמוח.
תודה, אמא.
תודה לאנשים שבאמת מדברים עליי. אני לא לבד.
מגיע פסח ואיתו החאג', שמתיישב מולנו: "תקשיבו, אני רוצה לשאול אתכם שאלה. קיבלתי פקודה: אם צה"ל יורד לפה, הפקודה שלנו היא להרוג אתכם. אבל אני מחובר אליכם ואני לא מוכן שזה יקרה. בואו נשב ביחד ונחשוב על פתרון. אילו עוד אפשרויות יש".
החאג' שונא אותנו כמו כל השאר, אבל יש לו כבוד עצמי בשמירה עלינו. "אם אביא לכם נשק, אתם תילחמו איתי? כי אני לא אשאיר את עצמי למות פה, אבל גם לא אתן לצה"ל לנצח".
זאת דילמה שאני מנהל בתוך הראש: עקרונית אין לי בעיה לירות בו, אבל מבחינה מודיעינית צה"ל צריך לחקור אותו.
בשחורזיק השטן, למשל, אני מסוגל לירות בלי להניד עפעף.
מקסים (הרקין) מנסה להציע פתרון: "יש אופציה שביחד נברח מפה, שאף אחד לא ימות. כמה פתחים יש למנהרה?"
"שניים".
"אז אולי נברח מהיציאה השנייה?"
"לא, אי אפשר. כי החיילים יבואו משני הפתחים".
"אז בואו נחפור עוד פתח".
החאג' מקשיב לרעיון והולך.
(שיר שבר קופרשטיין כתב יחד עם הזמר אלייצור)
[...]
בכל בוקר אנחנו קמים מוקדם, ממש כמו פועלים עזתים. לשם כך אנחנו מבקשים מהם שעון מעורר גדול שיעיר אותנו. כשאני קם אני הולך ומעיר את הפועלים, שישנים בחדר ליד חדר המחבלים, ויוצאים לעבוד, כמובן בתוך המנהרה. עבודה קשה של חפירה והעמסה על עגלות שנוסעות על מסילות.
זו עבודת פרך שאורכת ימים ארוכים. אנחנו חופרים במכוש ובאתי חפירה. כל אותו הזמן שמונה מחבלים שומרים עלינו עם נשק דרוך, שלא נחשוב אפילו להכות אותם בכלי החפירה. למרות שהגוף חלש מאוד, אנחנו משתפים פעולה כדי להצליח לקבל עוד קצת אוכל, וכמובן כי למעשה אין לנו ברירה.
בסופו של דבר אנחנו מצליחים לחפור פתח שמתחבר למנהרה נוספת שהופצצה לפני כמה זמן. מי יודע, אולי הפתח הזה ישמש ליציאה יום אחד.
באחד מימי החפירות מתגלה לנו פתאום צינור מים שיורד מלמעלה. זו המקלחת של המחבלים, שלא היינו חשופים אליה קודם.
מעכשיו נתקלח בה ולא מתוך דלי עם מים.
גם בהנאה הקטנה הזו שחורזיק מחבל. הוא מאשר לנו להתקלח במשך חמש דקות בלבד. הוא עומד ליד המקלחת ומודד לנו את הזמן על השעון. זה לא מספיק, אבל למרות זאת ולמרות שהמים קפואים מאוד, אני מצליח להוריד ממני בגוף ובלב שכבות של לכלוך.
אני נזכר בצבא ובמקלחות הקפואות שלי בשלג בצפון רמת הגולן. המקלחת במנהרה היא ברמה קיצונית של קור, ובכל מקלחת אני צורח את החיים שלי, אבל אין לי משהו יותר טוב מזה, זה מה שיש.
קר מאוד אבל לפחות אני יכול להיות קצת נקי.
בוקר אחד אנחנו מתייצבים לחפירה והחשמלאי מביא לנו פיתה לאכול. כעבור כמה דקות הוא מתחיל לצעוק משמחה: "אלחמדולילה, אלחמדולילה". על מה השבח לאללה? על מה צעקות האושר? הוא רץ אלינו: "תפסיקו לעבוד, לכו מפה".
מה ללכת? באנו לעבוד, באנו עבור האוכל שלנו. אני מתעקש שאני נשאר.
החשמלאי מספר שהוא הגיע לפתח מהצד השני של המנהרה. מתברר ששני הפתחים נפגשים. את חמישים המטרים שהיינו אמורים לחפור סיימנו בפחות משלושים יום. לכן הוא שמח כל כך.
כריכת ספרו של בר קופרשטיין, "לא נשבר"הוצאת ידיעות ספריםג'וקר מגיע לראות. הם מביאים חולצות של חמאס ומכריחים אותנו ללבוש אותן ולהצטלם לסרטונים בשבילם. "מעכשיו תקבלו דיפלומה שאתם יכולים לחפור במנהרות של החמאס", הם אומרים לנו, מבסוטים מאוד. את מפגש הפתחים הם מחליטים לחגוג ביניהם עם בקלאוות, אבל הם רואים שאנחנו שומעים את התכנון, אז בלית ברירה הם מביאים לכל אחד מאיתנו שלוש חתיכות מתוקות.
כך נראה חג הפסח שלנו. עבדים שמחזיקים מעמד.
- הקטעים לקוחים מתוך הספר "לא נשבר" מאת שורד השבי בר קופרשטיין (הוצאת ידיעות ספרים), ששוחרר בהסכם באוקטובר 2025. חלק מהפרקים בספר מסופרים מנקודת מבטם של אימו ואביו של בר, ג'ולי וטל. קופרשטיין, שחוגג היום (רביעי, 1 באפריל) יום הולדת 24 כאדם חופשי, היה לוחם נח"ל כשנחטף בידי מחבלי חמאס מפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר 2023.
