"יש לנו חנוכייה גדולה מחוץ לבית שלנו, והפכנו להיות הבית ההוא בברנדוויק שכל השכנים מכירים. אנחנו משאירים אותה כל השנה כי מאז 7 באוקטובר, אנחנו פשוט מרגישים שהקהילה צריכה את זה. קיבלנו כל כך הרבה משוב חיובי על זה. כשסוף-סוף הצלחנו לצאת מהחוף והגענו הביתה באותו לילה, הבנים שלנו, הילדים שלנו, בכו. הם אמרו, 'בבקשה תכבו את החנוכייה. הבית שלנו הולך להפוך למטרה'. בעלי ואני הסתכלנו זה על זה ואמרנו 'בשום אופן. אנחנו לא נופלים ככה. אנחנו לא מכבים חנוכיות. אנחנו לא מסתירים כיפות. אנחנו עומדים בגאווה ובקול רם'. אבל הילדים שלנו בכו והתחננו. הם אמרו, 'בבקשה, אמא, אבא, תכבו את החנוכייה'.
"אז הסתכלתי עליהם ואמרתי, 'כאמא, אנחנו נכבה אותה'. למחרת, שכנה נוצרייה עברה שם. 'אתמול הבת שלי עברה ליד הבית שלכם והחנוכייה הייתה כבויה', היא אמרה ופשוט התייפחה בבכי. 'היא אמרה: לא, אמא, הם מכבים את החנוכיות שלהם. הרוע לא יכול לנצח'. כשהיא באה ואמרה את זה, בעלי התקשר אליי ואמרתי: 'לא משנה מה, החנוכייה הזאת חוזרת להידלק. אנחנו לא מכבים חנוכיות. אנחנו לא מפסיקים להאיר'".
המונולוג הקשה הזה של שליחת חב"ד בסידני, סורלה אברהמס, מתאר במדויק את התופעה שחוקרים החלו לכנות בשם "עייפות יהודית". המונח הזה אוגר בתוכו את כל מה שעבר על יהודי התפוצות מאז 7 באוקטובר, ומתאר את התחושות של קהילה שנהפכה לנרדפת ומודרת מהמרחב הציבורי.
אז מה זה בעצם אומר? לדברי ערן שישון, מייסד ומנהל עמותת אתחלתא המתמחה בין השאר במחקר בנושאי יהדות התפוצות, "מאז 7 באוקטובר יש מתקפה שיטתית על הנראוּת היהודית במרחב הציבורי. המתקפה הזאת נתקלת באדישות, בזלזול או בחוסר ההערכה מצד ממשלות שונות, ובמקרה של ספרד אפילו בעידוד האלימות של המפגינים. פעמים רבות זאת אנטישמיות חמקמקה שגורמת ליהודים אי-נוחות, ובעצם מביאה אותם למקד את העיסוק בזהות היהודית שלהם במרחב הפרטי בלבד. במילים אחרות, אל תהיה יהודי בצאתך; אלה האנוסים החדשים".
בין אלפי הדוגמאות לתופעה אפשר לציין איסור על הדלקת חנוכייה באוניברסיטת אלברטה בקנדה, ביטול אירועי חנוכה מסורתיים בכיכרות או במקומות מרכזיים אחרים ברחבי העולם, הסתרה של סממנים יהודיים כמו הורדת מזוזות והסרת הכיפה במרחב הציבורי, ואפילו הסתרה או שינוי של שמות יהודיים.
דור לסקר, סמנכ"ל אתחלתא, מספר כי סטודנטית יהודייה מבלגיה בשם הדסה החליטה להסתיר את השם שלה ולאמץ שם בלגי מקומי, כי "פשוט אין לה כוח להמשיך להיות הדסה היהודייה. בכל פעם שהיא פותחת את הפה ואומרת משהו, ישר שואלים אותה על ישראל, ואין לה כוח להתמודד עם זה. שמעתי על מקרים דומים גם ממנהיגה מקומית באיטליה שאמרה לי שהיא 'רוצה להיות סתם יהודייה' ולא בהכרח שגרירה או מייצגת. מנהל בית ספר יהודי באוסטרליה סיפר שהוא הוזמן לכנס מקצועי כדי לדבר על חינוך, אבל ברגע שהציג את עצמו הוא תיאר איך ראה לכולם את הגלגלים מסתובבים בראש לגבי ישראל ועזה, והוא פשוט לא היה יכול להתייחס לנושא המקצועי כמו שהוא תכנן. לא נתנו לו את המרחב בין הזהות האישית שלו לרקע היהודי שלו".
המונולוג הקשה שגרם לעיתונאית לבכות
לדבריו, "מה שקרה אחרי 7 באוקטובר זה שהייתה ליהודים חוויה חזקה מאוד של שונוּת. לאורך שנים רבות שבהן הם חיו יחד עם הקהילות, יחד עם החברה הכללית, פתאום הרגישו איך זה להיות יהודים שונים. זה מתיש לחיות ככה, עם אבטחה מתמדת על כל אירוע הכי קטן, עם זיהוי מוחלט ועם תחושה שהם נרדפים".
יש כאלה שמחליטים לברוח מזה ולהתנתק לגמרי מהיהדות?
"הכיוון הוא לא ניתוק, אלא הסתגרות למרחב הפרטי. האירועים והקהילה ימשיכו להתקיים, אבל יבחרו במקומות פחות מרכזיים, עם פחות סמלים והרבה יותר פנימה. חשוב להבין שהעייפות היא לא רק בקיום אירועים, אלא גם בתחושה האישית – בקושי היומיומי להחזיק זהות יהודית ולספוג כל הזמן הערות, חלקן טובות וחלקן לא טובות, ולהיות כל הזמן מזוהים. אנשים רוצים לחזור להיות כמו כולם".
יהודים כן, רוסים לא?
תחושת העייפות היהודית משתלבת עם רוח התקופה – סנטימנט אנטי-ישראלי כלל עולמי שמתבטא כמובן לא רק בהתעלמות ממוסדות ישראליים והחרמת ישראל, אלא גם בתקריות נגד הקהילות היהודיות המקומיות.
4 צפייה בגלריה
"7 באוקטובר, תעשו את זה שוב": כתובת גרפיטי בעד טרור במלבורן, אוסטרליה
(צילום: Joel Carrett / AAP via Reuters)
שישון מסביר כי "יש התקפה על הנראות היהודית במרחב הציבורי. לפעמים האנטישמיות תלויה ובוטה, ולפעמים בצורה רכה, אבל מרגישים אותה היטב וזה יוצר תחושה שלמעשה אין לאן לברוח. אין מקום בטוח. אנחנו רואים שזה קורה בכל מקום, יש תחושה שהעולם סוגר על היהודים ויש מחיר פיזי ונפשי בלהיות יהודי פעיל".
אנחנו שומעים הרבה על תקיפות פיזיות ואירועים קשים, אבל לפעמים הניכור ו"העייפות היהודית" באים לידי ביטוי בדברים רכים מאוד שנוטים להצטבר לאורך זמן. יהודים מספרים על חרם שקט, ניתוק קשרים, חוסר הבנה והיעדר תמיכה ביחס לנקודת המבט היהודית ולמה שעבר עליהם בשנתיים האחרונות. לסקר מספר למשל על מנהיג יהודי מקומי באירופה שלא נרתע מלהמשיך לפעול ולהגיע לכנסים, אבל צמצם את הנוכחות שלו במרחב הדיגיטלי ומבקש שלא יתייגו או יצלמו אותו בהקשר של אירועים יהודיים, כי הוא לא יודע מה יהיו ההשלכות.
שישון מסביר כי "אצל רוב היהודים התחושה הזאת התעוררה והם מרגישים במצוקה אמיתית. זה לא עניין של בחירה, הם לא יכולים לברוח. הם פתאום מרגישים סוג של מצור על הזהות שלהם שהם לא הרגישו קודם. אז אני חושב שהסממן המרכזי הוא לא בריחה מהיהדות, למרות שבטוח יש גם את זה, אלא יותר תחושה של עייפות וצמצום של היהדות למרחב הפרטי".
אחת השאלות שמתעוררות כשרואים את ההתקפות נגד היהודים היא מדוע המפגינים לא יוצאים גם נגד מהגרים רוסים, למשל, ולא טוענים שהם כביכול מייצגים את המהלכים של רוסיה נגד אוקראינה?
"יש הבדל מהותי בין יהודי אמריקני למהגר רוסי שהגיע לארצות הברית. הרוסי הוא מהגר שמנסה לבנות את עתידו בארה"ב, ולא נתפס כמייצג של משטר פוטין. יש פה אלמנט ייחודי שהוא החשד שתמיד מרחף מעל יהודים ובעיתות אנטישמיות עולה שוב – נושא הנאמנות הכפולה. זה באמת ייחודי במאפיינים ספציפיים מאוד לזהות היהודית. המשמעות של הדבר הזה מוכפלת כי לרוב אותם יהודים הם לא מהגרים. הם בשר מבשרה של המדינה שבה הם חווים את זה. לכן יש פה אלמנט הרבה יותר ברור של אנטישמיות. אני בטוח שגם מהגרים רוסים באירופה חשים איזושהי תחושה של אי-נוחות, אבל הם מראש זרים שבאים לגור בסביבה אחרת. פה מדובר ביהודים קנדים שחיים בקנדה כבר 200 שנה או באמריקאים שהמשפחות שלהם הולכות מאות שנים אחורה, ופתאום הם מרגישים איזושהי תחושה של התנערות. יסודות הבית מתערערים".
כל העולם רועד
ישראל והיהודים אולי נקלעו לסערה, אבל חוסר היציבות בדמוקרטיות הליברליות הוא תופעה גלובלית מדאיגה שיוצרת גלים רבים. "יש קיטוב גדול מאוד. המונחים 'ערכים אמריקניים', 'ערכים קנדיים' או 'ערכים בריטיים' הופכים להיות חסרי משמעות, כי בעצם אין הסכמה מה הם אותם ערכים", מסביר שישון. "אני לא מדבר בכלל על הקהילה היהודית. אני מדבר על החברות המערביות בכללותן, כולן עוברות משבר. מה שקורה הוא שישראל הפכה, שלא ברצותה, לנייר לקמוס פוליטי, והקהילה היהודית היא חלק מאותה חבילה שנתפסת כמייצגת את מדינת ישראל. תמיכה בישראל אוטומטית מתייגת אותך במחנה מסוים".
4 צפייה בגלריה
הרב אלכסנדר מילשטיין לצד החנוכייה הגדולה של בית הכנסת של יהודי רוסיה במילווקי, לאחר שהופלה
(צילום: The Synagogue for Russian Jews)
הייתה בישראל ציפייה שברגע שתהיה הפסקת אש ברצועת עזה ירדו הלהבות, אבל לא רואים את זה ממש קורה בפועל.
"אני חושב שמי שהיו לו ציפיות כאלה, כנראה לא קרא נכון את המציאות. היה ברור שהתמונות שיוצאות מעזה אומנם מחריפות את המצב, אבל חלק מהתהליכים הם בלתי הפיכים לטווח הארוך מאוד. זה עולם אחר, לא בגלל ישראל וגם לא בגלל הקהילה היהודית, זה פשוט עולם אחר. מנגד, אני שואב עידוד מכך שלמרות רוח התקופה יש סקרים ותחושות שמרמזים שזאת לא עמדת הרוב, ולא כל העולם נגדנו. המצב בהחלט לא טוב אבל רוב המספרים מראים שזה רחוק מלהיות אבוד. ההתמודדות המרכזית היא למצוא את הדרך לפרק את המנגנונים שיוצרים את התחושה שהאנטי-ישראליות מייצגת את דעת הרוב במדינות המערב או במדינות אחרות. המנגנונים האלה הם קודם כול המסגור של הבעיה".
"האירועים והקהילה ימשיכו להתקיים אבל יבחרו במקומות פחות מרכזיים, עם פחות סמלים והרבה יותר פנימה. חשוב להבין שהעייפות היא לא רק בקיום אירועים, אלא גם בתחושה האישית – בקושי היומיומי להחזיק זהות יהודית ולספוג כל כל הזמן הערות, חלקן טובות וחלקן לא טובות, ולהיות כל הזמן מזוהים"
ומה עושים נגד ההסתה ברשתות החברתיות?
"הרשתות החברתיות כולאות אותנו בתיבות תהודה, ויוצרות אשליות קולקטיביות סביב ישראל שדעה מסוימת מייצגת את דעת הרוב. זה קורה כי תמיד המיעוט הוא הכי קולני ואז אנשים שחושבים אחרת מצנזרים את עצמם, מפחד שהם ישלמו מחיר חברתי. את התופעה מגבירים כל מיני בוטים, ואלה בעיות שהפתרון להן הוא גם טכנולוגי וגם דיפלומטי. בעיה נוספת הוא הרוב היהודי השקט, ופה זה מתחבר לעייפות היהודית. אם נדע לעשות משהו עבור הקהילות היהודיות, שירגישו שהן צריכות לעשות משהו, שזה לא דבר נתון וגזרת גורל אלא יצאו החוצה, ישמיעו את קולן ולא יוותרו – התמונה הכללית יכולה להשתנות".
כלי AI שיכול לפגוע באנטישמים
בימים אלה משיקה אתחלתא בקהילה יהודית בארה"ב כלי בינה מלאכותית חדש שנועד לסייע בהתמודדות עם "העייפות היהודית". שישון מסביר שמדובר בפלטפורמה המיועדת בשלב זה להורים ששולחים את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים. אתחלתא עובדת בימים אלה גם עם ההסתדרות הציונית העולמית על פרויקטים דומים של מיפוי והתמודדות עם התופעות הללו.
"אנחנו יודעים שהעייפות היהודית נגרמת מ-50 גוונים של אנטישמיות, שלפעמים היא בוטה מאוד ולפעמים היא רכה ואפילו לא מורגשת. המערכת הזאת נועדה לייצר איזושהי בהירות לגבי אותם מצבים רכים", הוא מסביר. "בוא ניקח לדוגמה מקרה שבו ילד יהודי מדווח להורים שלו שהמורה בא לכיתה עם חולצת Free Palestine. האם זו אנטישמיות או לא? הכלי שלנו יכול לתת לך ניתוח של הסיטואציה ודרכי פעולה, כולל פורמטים של תלונות ומכתבים, ומעודד גם יהודים לא מעורבים להתחבר לקהילה ולהיות חלק. זאת בעצם תוכנית פעולה מסודרת לגבי מה שאפשר לעשות במקרים שבהם מאתגרים אותם ואת היהדות שלהם. זאת אחת הדרכים להתמודד עם עייפות יהודית".
4 צפייה בגלריה
פעילים פרו-פלסטינים דורכים על דגל ישראל בניו יורק. "רוח התקופה"
(צילום: Michael M. Santiago / Getty Images / AFP)
אלמלא מתקפת 7 באוקטובר, היינו מנהלים את השיחה הזאת?
"אני חושב שהאנטישמיות לא נולדה ב-7 באוקטובר. מה שקרה ב-7 באוקטובר זה שהאנטישמיות קפצה מדרגה, והיא הפכה להיות חלק מרוח התקופה. במקביל, אנשים בצד האנטי-ישראלי מרגישים שהם ב'צד הנכון של ההיסטוריה' ולהחזיק בעמדה הזאת נראה להם אטרקטיבי. במובן הזה, המלחמה הפכה את העמדה הזאת לקלה יותר לשיווק. אני מניח שבלי 7 לאוקטובר הייתה כמובן אנטישמיות, אבל היא לא הייתה מגיעה לרמות שראינו".
מה עם הסברה שמדובר בטרנד – היום יש אנטי-ישראליות ועוד מעט יבוא הדבר הבא?
"אם זה טרנד, אז הוא נמשך כבר 2,000 שנה. אני חושב שהסוג של האנטישמיות שאנחנו חווים ניזון ממגמות גלובליות הרבה יותר גדולות שלא כל כך קשורות אלינו, שנובעות מאותו משבר של חברות דמוקרטיות ליברליות במערב. על הרקע הזה אני פחות אופטימי שזה ילך מהר כל כך, כיוון שבעתיד הנראה לעין התחושה הזאת של שינוי ושל משבר תימשך. אם אנחנו כבר בעניין של תחזיות, אני חושב שאנחנו עוד נתגעגע לתקופה הזאת. כיוון שלפחות בארצות הברית, ומה שקורה בארצות הברית משפיע על כל העולם, האנטישמיות נתקלת כרגע בקיר. יש קיר של הממסד האמריקני שנלחם בכל מיני הטיות באוניברסיטאות וכולי. התמיכה והמחויבות צפויות להיות מאותגרות ככל שיתחלף הממשל, ואני מדבר גם על ממשל דמוקרטי וגם במקרה של ממשל רפובליקני. לכן אני חושב ש-winter is coming".
