אחד הסיפורים המכוננים הנקשרים לחנוכה במסורת היהודית הוא הסיפור הטרגי על חנה ושבעת בניה. לפי המסופר, כל אחד מהילדים נדרש לאכול חזיר או לעבוד עבודה זרה, ולאחר שסירב הוא הוצא להורג לעיני אימו. המקור הקדום ביותר לסיפור הוא בספר מקבים ב' שנכתב במאה השנייה לפני הספירה, שם מתואר המקרה כגורם משמעותי למרד החשמונאים נגד הגזרות של אנטיוכוס הרביעי (אפִּיפָנֶס), שעמד בראש הממלכה היוונית-סלאוקית.
יותר מ-500 שנים לאחר מכן, כאשר נכתב התלמוד הבבלי, הסיפור הזה נכלל במסכת גיטין. "מסגרת הסיפור ופרטיו עוברים מדור לדור, ומבחן האמונה הטמון בו התרחש בהקשרים שונים במהלך דורות שבהם יהודים לא ויתרו על יהדותם, בכל מחיר", אומרת הרבנית ד"ר לאה ויזל, העומדת בראש המדרשה שבאוניברסיטת בר-אילן.
אבל במסכת גיטין הסיפור לא מופיע בהקשר של חנוכה והשם של האם לא מופיע.
"סיפור חנה ושבעת בניה שסירבו להשתחוות לפסל והוצאו להורג נקשר לסיפורי חנוכה, לתקופת החשמונאים שבה המאבק בין יוון לישראל היה מאבק רוחני, מאבק על זהות. נוסף על התלמוד הבבלי, הוא מופיע גם במדרשי חז"ל ואף במקורות חיצוניים. לגבי סוגיית השם של האם – במסכת גיטין השם אכן לא מוזכר, אבל בספר 'פסיקתא רבתי' מופיע הסיפור הזה על מרים בת תנחום. גם מותה של האם מופיע במספר גרסאות – בחלקן האם התאבדה, באחרים הומתה או נפלה מגג, אבל המכנה המשותף הוא שבכל הגרסאות יש שיח ונכונות למסור את הנפש על קידוש השם".
לדברי ויזל, "נקודה מרכזית נוספת היא האומץ והאמונה שגילו הילדים, כולל תינוק בן 'שתי שנים ושישה חדשים ושבע שעות ומחצה', מה שקשור לבית גידולם ולחינוכם. החשיבות בציון הגיל המדויק של התינוק מרמז בעיניי שלולא כן, ייתכן שלא היה עומד בניסיון. כל רגע שבו הוא גדל וספג את ערכי הבית היה משמעותי כדי לעמוד במבחן התוצאה המרה. לפני המתת הצעיר בבנים, מבקשת האם לנשקו. כמה אהבה יש פה לבן וכמה כמיהה לחיים... היא שולחת איתם מסר לשמיים ועורכת השוואה בינה ובין אברהם שעקד את בנו, כשהיא נדרשת לעקוד שבעה".
בניגוד לסיפור עקדת יצחק, כאן אין "סוף טוב".
"גם אין אב בסיפור, והאם מוצאת את מותה באופן מיידי כשהיא נופלת מהגג, בלי לפרט האם הייתה זו תאונה, התאבדות או שמא כוחה לא עמד לה. אבל על פי חז"ל, גם סיפור העקדה הסתיים באופן טרגי כאשר שרה, אימו של יצחק, ששמעה על המעשה, נבהלה ומתה".
4 צפייה בגלריה
רום ברסלבסקי. העיד שסירב להתאסלם בשבי גם כשהציעו לו אוכל אם יעשה זאת
(צילום: אלכס קולומויסקי)
ומה המסר לדעתך?
"היהדות היא דת של חיים. מעטים מאוד הם הדברים שיש למסור עליהם את החיים. אהבת האם לבניה וצערה הטבעי האינסופי שזור בסיפור, ולא בכדי. לצערנו ההיסטוריה היהודית גבתה מחירים כבדים, ועד היום אנחנו נדרשים למסירוּת. גם היום מסתובבים בינינו גיבורים ששבו מהחשוכות שבמנהרות וסיפרו איך לא הסכימו להתאסלם, גם כשהיה כרוך בכך מחיר אישי, ואף שאין מדובר בעבודה זרה של ממש. בנקודות שבהן מדובר ב'שעת שמד', בשעות שבהן נאלצנו להגיע עד הקצה, עמד לנו כוחו של אברהם, והלוואי שלא נידרש עוד לעמוד במבחנים כאלה. שנמשיך בכל הכוח לחנך דורות לחיים של נתינה ומסירות, ולא למוות".
פיצול בין אשכנזים לספרדים
ההיסטוריונית פרופ' אלישבע באומגרטן, דיקנית הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית, מכנה את הסיפור "האם ושבעת הבנים" ולא "חנה ושבעת בניה". "במדרש יש אזכור של מרים בת תנחום, והאזכור של השם חנה מחובר ליהודים שחיו בעולם המוסלמי. אצלם הייתה קינה מפורסמת מאוד שכונתה 'קאצת חנה' וגם 'קינת חנה ושבעת בניה', שנאמרה בערב תשעה באב, בין השאר בקהילת יהודי טריפולי, אצל יהודי תימן ועוד", היא אומרת.
איך הסיפור הזה התחבר עם תשעה באב ולא עם חנוכה?
"כדי להבין את זה צריך לחזור אל האזכור ההיסטורי הראשון, שמופיע בספר מקבים. אצל הנוצרים הספר נכלל בברית הישנה והמכבים נחשבו אצלם כמרטירים הנוצרים הראשונים".
כלומר, מי שהעזו להילחם, לסבול ואפילו למות, למען אמונתם הדתית.
"בהחלט. ב-1 באוגוסט בכנסיות הקתולית והאורתודוקסית-המזרחית מציינים את The Feast of the Holy Maccabees, היום שבו זוכרים את שבעת האחים המכבים שמתו משום שסירבו לוותר על אמונתם. כשהצלבנים יצאו בימי הביניים למסעות הצלב, המכבים היו מודל עבורם. הם כתבו עליהם שירים והצגות, והמכבים היו סמל למי שסבל עבור הדת בתקופה שלפני התנצרות האימפריה הרומית".
מה שלא הפריע לצלבנים לטבוח ביהודים שסירבו לקבל על עצמם את הנצרות.
"בין יהודי אשכנז היו כאלה שהעדיפו למות על קידוש השם. הם אמרו: כמו האם ששבעת בניה מתו משום שסירבו להשתחוות לפסל, כמו אברהם אבינו שעקד את בנו, גם אנחנו מעדיפים למות ולא להתנצר. חשוב גם לדעת שבאותה תקופה היה פופולרי המדרש שלפיו אברהם שחט בפועל את יצחק, ולאחר מכן מלאך ה' אטם את החתך בצוואר, ויצחק המשיך לחיות. יש גם תיעוד למקרים שבהם נשים העדיפו לשחוט את ילדיהם ובלבד שלא יאולצו להתנצר".
לדברי פרופ' באומגרטן, "אצל יהודי המזרח אמרו את קינת חנה בתשעה באב, כחלק מזיכרון אגדות החורבן. כידוע, תשעה באב סמוך ל-1 באוגוסט, היום שבו הנוצרים ציינו את יום המכבים. לדעתי, זה הפריע ליהודי אשכנז, והם עברו לציין בחנוכה את הסיפור על האם ובניה, שבתקופת המכבים מסרו את נפשם".
ובראשית ימי הציונות הסיפור חזר לקדמת הבמה.
"אז וגם במדינת ישראל המודרנית, הסיפור נקשר סופית לחנה ומצוין בחנוכה, כסמל לעמידה מול כל הקשיים, מעטים מול רבים ונכונוּת להקריב הכול".
הדילמה של החטופים
כאשר רום ברסלבסקי חזר מהשבי ברצועת עזה, הוא סיפר איך המחבלים ניסו לכפות עליו להתאסלם. הוא סירב וספג בשל כך הרעבה, איומים ואלימות. חטופים נוספים סיפרו על חוויות דומות.
"בתקופות רבות בהיסטוריה הכואבת שלנו נאלצנו להתמודד עם מצבי לחץ ואונס להמיר את דתנו, ועל ידי כך לזכות בחיים, מול איומי הוצאה להורג", אומר הרב יובל שרלו, מבכירי הרבנים בציבור הדתי-לאומי, ראש ישיבת ההסדר "אורות שאול" בתל אביב, ממייסדי ארגון רבני צֹהר ואחד ממקימי "פורום תקנה". הוא עוסק כבר שנים ארוכות באתיקה יהודית, ובשנה שעברה יצא לאור ספרו "כי ישרים דרכי ה' – אתיקה יהודית".
על השאלה מה עמדת ההלכה הנושא, משיב הרב שרלו: "הדילמה הנוראה הזו הביאה, מטבע הדברים, לדרכים שונות בגלויות שונות. באופן מכליל מאוד – אפשר לומר שהדבר קרע ופילג את יהדות המזרח מיהדות אירופה. בעולם יהדות המזרח העמדה ההלכתית הבסיסית הייתה שמותר, ואולי אף חובה, לעשות כל דבר כדי להתחמק, ואין מניע פוזיטיבי להעדיף את המוות על פני החיים".
תמי ברסלבסקי: "רצו שרום יתאסלם"
(צילום: עוז מועלם)
"ידועה מאוד איגרת 'קידוש השם' הנקראת גם 'איגרת השמד', שכתב הרמב"ם, ובה הפציר באנוסים לעזוב את מקום מגוריהם ולהינצל מהגזרות, אך כשהדבר לא אפשרי אין מדובר בעבירה חמורה מאוד, והם ראויים להמשיך את חייהם היהודיים ואת זהותם ההלכתית", הוא מציין. "לעומת זאת, במדינות אירופה, הגישה ההלכתית הייתה שזו המשמעות העמוקה של המושג 'קידוש השם' – הנכונות למות, ולא לחלל את האמונה.
"עמדה זו הופיעה בדרכים מגוונות, ואף הגיעה למצבים קיצוניים של כמיהה למסור את הנפש על קידוש השם, ברכה על קיום המצווה הגדולה הזו, ולעיתים אף הרג עצמי ומשפחתי כדי לזכות בחיים קדושים וטהורים שלא חוללו על ידי כפייה אכזרית של העולם הנוצרי. מדובר בעמדה הלכתית הרואה את הדברים כחלק מהעיקרון של מצוות שהן 'ייהרג ואל יעבור', אך גם ביותר מזה – תפיסה ציבורית של נאמנות בלתי מסויגת לקידוש שמו של הקדוש ברוך הוא, וסירוב להשתתף בכניעה למצבי אונס".
האם הסוגיה הזו הגיעה למסקנה סופית?
"המחלוקת ההלכתית הזו בין הגלויות לא הוכרעה. אחת הזכויות הגדולות של מדינת ישראל היא שהשאלות האלה כמעט אינן רלוונטיות עוד. הן חלק מההיסטוריה המדממת שלנו, אך לא נוכחות כיום בחיים שלנו. יש לנו מדינה משל עצמנו, ואין אונסים אותנו למסור את הנפש על קידוש השם. כשלוחצים עלינו אנחנו נלחמים, והכאב הגדול על ההרוגים והנפגעים אינו משכיח מאיתנו את העובדה שזה חלק מחירות ועצמאות, וזכות גדולה לחיות בתקופה הזו של המסע היהודי".
