זה קרה בבית המשפט המחוזי בלוד בחודש שעבר. אוהד בר, היום מוזיקאי תל-אביבי בן 44 העוסק לפרנסתו בשיווק דיגיטלי, התייצב שם לצד חברו ללימודים מימי התיכון. הם הגיעו לשם כדי לשמוע את גזר הדין של אלון חריף, האיש שהיה פעם המורה שלהם, מחנך הכיתה וגם סגן המנהל בבית הספר התיכון אמי"ת רחובות. במסגרת הסדר טיעון, חריף הודה והורשע בכך שאנס את בר בשנת 1997, ביצע מעשים מגונים בחברו וביצע עבירות מין בשלושה תלמידים נוספים בבית ספר אחר כעבור מספר שנים.
למרות כתב האישום החמור, בגלל הזמן הרב שחלף מאז והקושי באיסוף הראיות, חריף נידון בהתאם להסדר הטיעון רק לתשעה חודשי מאסר שיומרו לעבודות שירות. "זה עדיין איזושהי סגירת מעגל, כי הרבה שנים לא היה בטוח בכלל שיוגש כתב אישום, ולא היה בטוח בכלל שהמשטרה תצליח לתקשר את זה מול הפרקליטות", אומר בר. הוא שואף אוויר לרגע ומסביר: "לקח לנו זמן. אלה טראומות שלוקח הרבה זמן לעכל. אני יודע שהסיבה שהגשתי את התלונה רק ב-2017 הייתה שזה גרם לי להרגיש כל כך נורא מבפנים, שהדברים האלה לא עובּדו כל השנים".
סחבת במערכת אכיפת החוק הוסיפה לנפגעים עוד שנים של המתנה עד להרשעה. ביום שבו ניתן גזר הדין, הנאשם ביקש להתנצל בפני הקורבנות. "אני לקחתי אחריות ומתנצל על כל מה שהיה. זה לא דבר פשוט בשבילי בגיל שלי, עם המשפחה שלי, נכדים, כלות, הבנתי את הטעויות שעשיתי, אני לא שם כבר הרבה זמן ואני מצטער על הכול, הלוואי וזה לא היה קורה", אמר חריף, היום כבן 60. בשלב הזה, פרוטוקול גזר הדין מתאר איך הוא פנה למתלוננים ואמר: "אני באמת מצטער".
"ברור שמגיע לו עונש כבד יותר, ועדיין אני מרגיש סוג של הקלה מסוימת. הוא לא יוכל לעבוד בחינוך יותר, מסיבות ברורות, וטוב שכך. כל המקרה הזה, שהיה ניצול ופגיעה מתמשכת, מאוד-מאוד השפיע על החיים שלי, לצערי"
"לא יכולתי להסתכל בעיניים שלו בכלל, אבל הוא התנצל", משתף בר. "הייתה לי התמודדות קשה מאוד בכלל עם ההגעה לבית המשפט, אבל החלטתי שאעשה את זה, כי צריך לעשות את זה. הוא יודע שהוא אשם, הוא בעצמו הודה".
צובט לך שהוא לא עומד לשבת בכלא בפועל?
"לא. כמו שאני מבין, הוא לא יוכל לעבוד בחינוך יותר, מסיבות ברורות, וטוב שכך. זה ממש לא עונש מספיק כבד, אבל הוא כבד. ברור שמגיע לו עונש כבד יותר, ועדיין אני מרגיש סוג של הקלה מסוימת".
אוהד בר והרכב "צנרת" בהופעה – כל הדברים שמדליקים אצלי אור
(צילום: ארז שני)
בעצם קיבלת אישור מבית המשפט שזה קרה לך. אמירה ברורה שמאמינים לך.
"נכון. בהיבט של סגירת המעגל, אני חושב שזה באמת אחד מהדברים החשובים ביותר. כל המקרה הזה, שהיה ניצול ופגיעה מתמשכת, מאוד-מאוד השפיע על החיים שלי, לצערי. היום אני בן אדם בוגר יותר, הייתי לפרקים בטיפול, ואני חושב שלפעמים גם המכות שהחיים מנחיתים עליך גורמות לך להתאפס ולהבין דברים על עצמך. להבין מה כדאי לך אולי להטמיע בעצמך כדי לקחת את החיים קצת יותר בקלות, למרות הקושי, למרות הטראומות".
ב-18 בפברואר ישתתף בר במופע מיוחד בתיאטרון תמונע בתל אביב, תחת הכותרת "אשירה", שבמרכזו זמרים להט"בים דתיים ודתל"שים. מבחינתו זו עוד סגירת מעגל. "אני יודע שיש קשר ישיר וחזק מאוד בין מה שקרה לי לבחירה שלי לעסוק במוזיקה כתרפיה", הוא משתף בריאיון ל-ynet. "אני לא סתם כותב ומלחין שירים. הלכתי ולמדתי במשך שנים כדי לדעת איך לעשות את זה, כדי להצליח לשקף כמו רנטגן את מה שאני מרגיש בנפש שלי אל תוך מוזיקה. כדי לדעת איך לדבר על דברים שלדעתי חשובים לא רק לי, אלא לעוד אנשים כמוני שמרגישים דברים דומים – אנשים שמרגישים לפעמים לא שייכים, ומרגישים שאהבה היא משהו ממש לא מובן מאליו".
"מגיע לו שיֵדעו מה הוא עשה"
השיחה בינינו מתקיימת כשאנחנו יושבים סביב שולחן ששייך לאחד מהברים בדרום תל אביב, על פנינו חולפים עוברים ושבים ברחוב. במטרה להעלות את המוּדעות ולהיות השראה לאחרים, הוא מתאר באומץ את המחירים הכבדים ששילם לדבריו בעקבות הפגיעה המינית. בר, עוטה זקן שחור אופנתי, נראה קר רוח יחסית לאירועים המטלטלים שהוא מדבר עליהם. הזמן שחלף עזר לו לסדר את הדברים בראש, לעכל ולנסח לעצמו את הסיפור שלו – בשם מלא ובפנים גלויות.
"אני לא צריך להתבייש. הוא צריך להתבייש – האנס הזה, אלון חריף, שניצל אותי וניצל עוד תלמידים", הוא קובע. "מגיע לו שכל בית בישראל ידע מה הוא עשה. ילד בן 15 או בן 16 לא צריך לקיים יחסי מין בכל מיני התניות עם מבוגרים שיש להם יחסי מרות מולו וכופים את עצמם, גם אם לא באלימות. זה לא צריך לקרות".
8 צפייה בגלריה
אלון חריף בשנות ה-90. "הוא התנצל, ולא יכולתי להסתכל בעיניים שלו בכלל"
(צילום: אוהד בר)
לפי הפרטים המופיעים בכתב האישום, באחד הימים בשנת 1997, אלון חריף קרא לתלמידו אוהד בר להגיע למשרדו בבית הספר, בטענה שהוא רוצה לדבר איתו על מבחן שבו הוא קיבל ציון לא טוב. חריף פשט את ידיו ושאל אם יוכל לחבק אותו. הוא חיבק וליטף את תלמידו בן ה-16, ובהמשך אנס אותו. בשני מקרים נוספים, בין השנים 1997–1999, הזמין המורה את בר לביתו, ואנס אותו שוב. בסיום כל אחד מהאירועים החמורים הוא נהג לשלם לבר 200 שקלים.
מעבר לאונס, הנאשם הודה גם בעבירת מעשה מגונה בכוח כלפי חברו של בר לספסל הלימודים, ששמו נותר חסוי. לאחר שסיים לעבוד בתיכון ברחובות הוא עבר ללמד בתיכון מקיף ב' באשדוד, ובאופן מקומם ובלתי נתפס, הוא המשיך לפגוע בתלמידים גם שם. לפי כתב האישום שבו הודה, חריף ביצע בשנים 2002–2003 עבירות מין בשלושה תלמידים נוספים. בעת שהיה מורה למקצועות ספרות, תנ"ך והיסטוריה, הוא הציע לתלמיד טרמפ לאחר בחינת הבגרות בהיסטוריה, סיפר בדרך שהוא חייב לעצור בבית, ושם תקף אותו מינית. על כך הוא הורשע במעשה אינוס בקטין מתחת לגיל 16. במקרים אחרים, כשהיה מחנך כיתה באשדוד, ביצע חריף מעשים מגונים בשניים מתלמידיו.
כנער שגדל בסביבה דתית, מעט לפני המהפכה ביחס ללהט"ב בחברה הישראלית הכללית, הקונפליקט מול הנטייה המינית גרם לו להאשים את עצמו בפגיעה. "אמרתי לעצמי, 'אתה הומו, אתה מוקצה מחמת מיאוס, אתה אפס, אתה צריך לסבול'. הרגשתי שזה מגיע לי", הוא מספר בכאב
חריף – אדם דתי, נשוי לאישה ואב לילדים – חויב לפצות את המתלוננים בסכום כולל של 350 אלף שקלים, מתוכם 100 אלף שקלים לבר ו-100 אלף לקורבן האונס השני, זאת לצד עבודות השירות ומאסר על תנאי. כשמדובר בעבירות מין שבוצעו נגד קטינים, ספירת השנים לצורך הקביעה אם חלה התיישנות על העבירות או לא מתחילה כשנפגע העבירה נעשה בגיר, ולכן לפי החוק הישראלי לא חלה התיישנות על העבירות בזמן שהנפגעים התלוננו במשטרה.
בזמן אמת, בר התמודד לבד. הוא התבייש במה שקרה ולא מצא את הכוחות לספר להוריו או לגורמי סמכות כלשהם. "לא ביקשתי עזרה, הייתי במין תודעה שאני צריך להתמודד עם הכול לבד, אולי כי זה מה שהבנתי בצורה שגויה מהדרך שבה גדלתי", הוא מסביר בדיעבד. "היו הרבה פחדים. בסוף הייתי ילד. חשבתי – הוא המורה שלי, אולי הוא יתנכל אליי, מה הוא יעשה כנקמה? אולי יעיפו אותי מבית הספר? היו כל מיני תסריטים בראש".
8 צפייה בגלריה
בתמונה למטה: אוהד בר בגיל 14. בתמונה למעלה: בר בגיל 17. היה נער ביישן ורגיש
(באדיבות המצולם)
בר ידע כבר בגיל 12 שהוא נמשך לגברים. כנער שגדל בסביבה דתית, מעט לפני המהפכה ביחס ללהט"ב בחברה הישראלית הכללית, הקונפליקט מול הנטייה המינית גרם לו להאשים את עצמו בפגיעה. "הרגשתי שאני אשם בכך שזה קרה לי. אמרתי לעצמי: אתה הומו, אתה מוקצה מחמת מיאוס, אתה אפס ואתה צריך לסבול. הרגשתי שזה מגיע לי", הוא מספר בכאב.
עם השנים פיתח בר תסמינים פוסט-טראומטיים וחווה התקפי זעם. כשהיה צעיר הוא נהג להשתכר יותר מדי. אחרי השירות הצבאי הוא עבד בתחנת דלק, שם עבר עוד חוויה טראומטית. "נשדדתי שם, שוד מזוין. שלושה קפצו עליי לילה אחד עם ברדסים על הראש, ואיימו עליי עם סכין ומברג גדול מאוד", הוא משחזר. "לא היה עליי הרבה כסף, לקחו את כל התכולה של הפאוץ', היה שם בערך 200 שקל".
עוד אירוע טראומטי.
"מאוד. הייתי בטוח שאני הולך למות באותו לילה".
מהישיבה למפגשי להט"בים
שמו המלא הרשמי הוא אוהד איתן בר. הוא נולד בשם אוהד כַּבְּרָה. לימים עִברת את שם המשפחה, ואת השם השני איתן הוסיף לעצמו בשנות ה-20 לחייו, כשחזר מלונדון לאחר שהות של שנה מעבר לים. "איתן זה באמת שכנוע עצמי – שאני איתן, אני חזק, אני יכול להתמודד עם החיים האלה", הוא מסביר. ניבא ולא ידע מה ניבא.
הוא גדל ברחובות כאחד מבין חמישה אחים. אחיו הבכור יצא בשאלה לפניו, כך שלפחות בהיבט הזה היה לו אל מי לשאת עיניים. האב, יצחק, שהיה איש קבע בצה"ל לאורך עשרות שנים, חזר בתשובה והוביל את המשפחה אחריו.
8 צפייה בגלריה
בר והגיטרה. "יש קשר ישיר וחזק בין מה שקרה לי לבחירה שלי לעסוק במוזיקה כתרפיה"
(צילום: יובל חן)
"סבא שלי זיכרונו לברכה, שהיה רב ושוחט שעלה לארץ מתימן, נדרס למוות לפני שההורים שלי התחתנו. ההורים שלי דחו את החתונה בגלל זה, הם כבר היו מאורסים. אבא שלי חטף את הכאפה שלו, וכמה שנים אחר כך רצה קצת לחזור לדרך של אבא שלו, שהיה דתי", מספר אוהד. "יום אחד הוא לקח אותי ואת אחי למספרה, חזרנו עם פאות והייתה סצנה שלמה. אמא שלי נכנסה לאמוק של בכי ונעלה את עצמה בחדר, כי היא באה מבית מסורתי לייט. העבירו אותי מגן חילוני לתלמוד תורה חרדי".
בר למד במסגרת חרדית בשנות היסודי, ובכיתות ז' עד ט' למד בקריית נוער – ישיבה תיכונית דתית-לאומית תורנית בשכונת בית וגן בירושלים. המגורים בגיל צעיר בפנימייה הרחק מהבית לא היטיבו איתו. "לקראת סוף כיתה ט' אמרתי לאמא שלי: תקשיבי, אני לא ממשיך בפנימייה הזאת, זה לא קורה. היא לא התווכחה איתי לשנייה", הוא נזכר. בשלב הזה אימו רשמה אותו לבית הספר אמי"ת רחובות – תיכון דתי בעיר מגוריהם, שהתאפיין באוכלוסייה פתוחה יותר מבחינה דתית באופן יחסי. הוא מעיד שהיה נער ביישן ורגיש עם מחסור בביטחון עצמי.
באיזה שלב הבנת שיש בך משהו שונה, שאתה לא נמשך לבנות כמו אחרים?
"כבר בגיל 12, אפילו קצת לפני זה. בכניסה לפנימייה, מאחר שבעל כורחי הייתי צריך לבלות הרבה זמן איכות עם עוד הרבה בנים, הבנתי על עצמי הרבה והיה לי מקור להשוואה. יכולתי להשוות את עצמי לאחרים, והבנתי מהר מאוד שאני שונה. לא ידעתי לקרוא לזה בכלל בשם, כי לא היה שום סוג של חינוך מיני. כשהייתי בכיתה ט' כבר ידעתי שקוראים לזה 'הומו', ורציתי לקבל עוד אינפורמציה כדי להבין מה זה אומר על החיים שלי. שמעתי שיש דבר כזה שנקרא HIV או איידס. בשנות ה-90 העננה החברתית שריחפה מעל זה עדיין הייתה קשה – המון חשדנות, המון דעות קדומות.
"התחלתי לנסות ליצור קשר עם קו התמיכה של מה שנקרא בזמנו 'האגודה לשמירת זכויות הפרט', מה שהפך לימים לאגודה למען הלהט"ב. אני זוכר שהייתי מנסה להתקשר מהטלפון הקווי, עד שיום אחד ענו לי, אחרי כמה ניסיונות. הייתי מאוד מפוחד, במין סערת רגשות כזאת, כי לא הייתי בטוח מה אני רוצה להגיד, אבל ידעתי שאני רוצה לראות איפה אני יכול לקבל עוד מידע. סיפרו לי שיש קבוצה של חבר'ה צעירים שנפגשת באגודה, בתל אביב, כל מוצאי שבת, שמתאימה לקבוצת הגיל שלי. חבר'ה בני 15 עד סביבות 23 שנפגשים. התחלתי להגיע לשם באופן קבוע. זה היה עוד לפני שאמא שלי ידעה".
("התחלתי לנסות לכתוב גם אופטימי". השיר "מה שיגיע")
מה בא קודם אצלך, היציאה מהארון או היציאה בשאלה?
"הן היו משולבות. בגיל צעיר הרגשתי שאני די כועס על הדת שנכתבו בתורה שלה פסוקים שכולנו מכירים מספר ויקרא, ששופטים אותי על עצם היותי כמו שאני, למרות שאני מרגיש שזה הכי טבעי".
"הרגשתי שכבר עדיף למות"
כשבר חזר מלונדון, בסביבות גיל 23, הוא מצא את עצמו במצב בעייתי. "חזרתי להורים שלא רוצים שאני אהיה בבית שלהם. בזמנו אבא שלי עוד לא ידע על הנטייה המינית שלי, ואמא שלי פשוט רצתה שלום בית. היא ידעה מאז שהייתי נער, אבל ביקשה שלא אספר לאבא שלי, והוא גילה רק כשהייתי בן 26. עבדתי במלצרות מגיל צעיר מאוד, ואני חושב שאמא שלי חשבה שאסתדר", לדבריו.
בדיעבד הוא הבין שגם ההידרדרות שלו לזנות באותה תקופה קשורה לאונס שחווה. "העובדה שהוא נתן לי כסף אחרי הפגיעה יצרה איזושהי התניה מאוד לא נכונה בראש, מאוד מעוותת", הוא מנתח. "הייתה תקופה מסוימת שלא היה לי כסף לתמוך בעצמי. חיפשתי עבודה, התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות דוחק כאלה, ולתקופה של כמה חודשים גם נתתי לגברים לעשות איתי סקס ברמה מסוימת בשביל כסף".
"לתקופה של כמה חודשים נתתי לגברים לעשות איתי סקס ברמה מסוימת בשביל כסף. אתה אומר לעצמך, 'זה כסף קל', 'זה לא סקס מלא, זה ליד'. זה לא משנה, זה פוגע באותה צורה. היו כמה מקרים של ניסיונות לתקיפה אלימה, שממש ברחתי פיזית מהמקום. זה היה פרק קשה בחיי, שלשמחתי יצאתי ממנו מהר"
כואב לו לחזור לרגעים ההם. "עניתי לאיזושהי מודעה בעיתון. היה לי חבר מהמועדונים שגם היה בזה", הוא נזכר. "עשיתי את הדבר הזה בלב כבד, אבל ניסיתי גם לשמור על עצמי איכשהו, תוך כדי שאני עובר את החוויות האלה כדי להתפרנס ולהיות מסוגל לשלם שכר דירה. זה היה פרק קשה בחיים שלי, שלשמחתי יצאתי ממנו מהר מאוד. אתה אומר לעצמך, 'זה כסף קל', 'זה לא סקס מלא, זה ליד'. זה לא משנה, זה פוגע באותה צורה. היו כמה מקרים של ניסיונות לתקיפה אלימה, שממש ברחתי פיזית מהמקום".
8 צפייה בגלריה
שטר ישן של 200 ש"ח. "העובדה שהוא נתן לי כסף אחרי הפגיעה יצרה התניה מאוד לא נכונה בראש, מאוד מעוותת"
(צילום ארכיון: ערן גרנות)
היה אירוע ספציפי שגרם לך להגיד "די"?
"כן. הייתה איזושהי סיטואציה עם גבר מסטול מאוד, שמבחינת הגיל היה יכול להיות אבא שלי. זה פשוט דחה אותי ברמות, הרגשתי נורא שזה מה שאני צריך לעשות. הבנתי שאני עושה משהו נורא בעצם העובדה שאני נותן לעצמי בכלל להגיע למקומות האלה. הרגשתי שעדיף למות, בתכלס, מאשר לעשות את זה. אבל גם הסברתי לעצמי שזה בסדר למעוד. באותו יום אמרתי לעצמי: לא קרה שום דבר, אל תהיה כזה קשה עם עצמך. אנשים מועדים, אנשים נופלים, אפשר לקום. תהיה חזק, תעבוד קשה, תעבוד בכמה עבודות אם צריך, אתה בחיים לא עושה את זה יותר. זה לא נכון, זה פסול".
מאז הוא דבק בעיקרון שעליו לעבוד קשה כדי לא להזדקק ולא ליפול לבורות האלה שוב. לימים הקים סוכנות בשם "קידומלה", העוסקת בשיווק דיגיטלי לעסקים בינוניים וקטנים, באמצעות קידום אתרים וקידום ברשתות החברתיות. דרך העסק שהקים הוא משתדל גם לקדם מוזיקאים, כמוהו, שזקוקים לחשיפה. במקביל הוא מלמד שיווק דיגיטלי במכללת "האקריו".
להיפטר מהסרח העודף
בר לא מתחרט לרגע שהגיש את התלונה במשטרה, לפני קרוב לעשור. "זה קשה, אולי אפילו משפיל, אבל אחרי זה מרגישים טוב יותר ומתקרבים לסיטואציה של צדק. זו סגירת מעגל שעוזרת גם ברמה הנפשית", הוא אומר.
היו שלבים שבהם נתקלת בקושי מול מערכת אכיפת החוק?
"היה שלב שבו התחילו להזמין אותי לעימותים עם הפוגע, ואמרתי 'בסדר, אני אגיע לעימות', ואז ביטלו. עשו את זה כמה וכמה פעמים בתקופות שונות. אין לי שום דבר נגד משטרת ישראל, אבל הרגשתי שלא מתייחסים לזה יותר מדי ברצינות. יכול להיות שאם הייתי בחורה, היו מתייחסים לזה בצורה קצת יותר רצינית. ככה הרגשתי לפחות. עם הקריאה לעימות והביטול, ושוב קריאה לעימות וביטול, הרגשתי שבלי לשים לב מחריפים לי את ה-PTSD, כי זה ממש דורש להתכונן לזה נפשית".
8 צפייה בגלריה
"היו הרבה פחדים. חשבתי – הוא המורה שלי, אולי הוא יתנכל אליי, מה הוא יעשה כנקמה?"
(צילום: Wirestock Creators / Shutterstock)
למרות הקשיים הוא משוכנע: "כשדברים כאלה קורים, עדיף לדבר ולהתלונן. גם עם ההשלכות הפרקטיות של הצורך לשבת מול חוקר ולספר לו, גם כשהוא מטיל ספק ואולי מדבר בצורה קצת יבשושית או לא רגישה לפעמים. לא נורא. אני חושב שמרגישים טוב יותר אחרי זה, זה עוזר להחלים, וזה לא צריך לקחת כל כך הרבה שנים כמו במקרה שלי".
בבית המשפט אמרת: "הנאשם הרס לי את החיים".
"זה מה שהרגשתי, וזה מה שאני עדיין מרגיש. היה לי בשנת 2016 בן זוג שאהבתי אותו אהבה עזה. הוא היה גם המוזה שלי לכתיבה שנים אחרי זה. עד היום אני אוהב אותו, למרות שאנחנו לא ממש בקשר. היה לנו ממש טוב. הוא אפילו הציע לי להתחתן איתו, ברמה כזאת, אבל הייתי במקום כל כך לא טוב בשנים האלה. הוא שאל אותי: 'למה אני מרגיש שאתה עברת פגיעה? מה אתה לא מספר לי?' ולא יכולתי לספר לו. התביישתי עדיין".
כשהוא מדבר על הפרידה המייסרת ההיא עולה לחלוחית בעיניו. "הוא קרא אותי כמו ספר פתוח", הוא משתף. "הרגשתי שזה פספוס חיי. זה גרם לי למשבר שבסופו החלטתי, אחרי טיפול פסיכולוגי, שאני רוצה להגיש תלונה במשטרה ולהיפטר מהסרח העודף הזה. החלטתי – פאק איט, לא אכפת לי מה יגידו, זה מה שקרה, ואני אספר את האמת שלי".
כבר לא רוצה לברוח
המוזיקה עזרה לו להתמודד עם התקופות הקשות. "התחלתי לנסות לכתוב גם אופטימי, ולפעמים גם שמח. זו גם כן עבודה עצמית, משהו שצריך לעבוד עליו", הוא מתאר. "יש לי למשל שיר שנקרא 'כל הדברים שמדליקים אצלי אור', שמדבר על הדברים שעושים לי טוב בחיים. בשיר אני מזכיר לעצמי את כל הדברים האלה, כדי להישאר באיזון ולא לשקוע למקומות לא טובים. לזכור את הטוב, את האור, ולהיות אופטימי, כמה שזה קשה. גם השיר שלי 'מה שיגיע' מדבר על הדיאלוג הזה, עם הציפייה למשהו טוב כשנמצאים בבור, ולא משנה מה הבור הזה".
במהלך השנים היחס שלו למסורת נע מניכור לפיוס. כאמור, ב-18 בפברואר (21:00) הוא ישתתף במופע בתיאטרון תמונע בתל אביב, לצד עוד זמרים להט"בים דתיים ודתל"שים – מירב תנעמי, אביעד ברוך, אלישבע (שם הבמה של הראפרית רז המבר, אחותה של הזמרת שי המבר) ושַׁיאוֹר. רננה שילה ונדב שורץ יופקדו על קטעי הקישור וההנחיה. "הכוונה היא לייצר עוד הופעות כאלה, ולהגיע לעוד אמנים דתיים ודתל"שים מהקשת הלהט"בית בישראל. לדעתי זאת יוזמה חשובה", אומר בר.
8 צפייה בגלריה
להט"בים דתיים במצעד הגאווה, ארכיון. "יש לי משאלת לב נסתרת, שאולי יהיה לי בן זוג דתי לייט"
(צילום: עמית שאבי)
היום אתה מבין להט"בים שבוחרים להישאר בתוך הדת?
"במשך הרבה שנים הרגשתי שאני רוצה לברוח רחוק מאוד מהעולם הזה של הדת, ולברוח, אגב, גם מהעברית ומהמדינה. בתחילת הקריירה שלי שרתי באנגלית והייתה לי איזושהי פנטזיה שאכיר בחור בחו"ל, והוא ירצה אותי כל כך, ואנחנו נתחתן, ואז אני אוכל לעוף מפה. בחמש-שש השנים האחרונות נוצרה איזושהי השלמה עם הרקע הדתי שלי, והוא סוג של פולקלור ברקע. זה נוף ילדותי, ואסור לי לברוח, אסור לי להתכחש לזה. הבנתי שאני לא כזה אתאיסט כמו שחשבתי".
הוא עוצר לרגע ומפרט: "יש בי משהו מאמין. לא תמיד אני יודע לקרוא לזה בשמות, אבל אני, איך אומרים, מנשק מזוזות, מדי פעם מתפלק לי 'בעזרת השם', ואני מכבד מאוד את המשפחה שלי. כשאני הולך לאמא שלי לארוחות שישי אני שם כיפה ואנחנו עושים קידוש. יש לי הרבה סובלנות לדת, ויש לי אפילו קצת קנאה בהומואים שנשארו דתיים, שזה מסתדר להם, שמצליחים להישאר דתיים... עד כדי כך שיש לי איזו משאלת לב נסתרת, שאולי יהיה לי בן זוג דתי לייט".
אתה תחיה בשלום עם בית מסורתי או דתי לייט כזה.
"לגמרי, לגמרי. ככה אני מרגיש היום".
תגובות
עורך הדין ירון פורר, שייצג את אלון חריף, מסר בתגובה: "מרשי נטל אחריות מלאה על מעשיו. מדובר במעשים שנעשו לפני שנים רבות. לא בכדי הפרקליטות הסכימה לעונש שאינו כולל רכיב של מאסר בפועל. לתת את הדין על מעשים שנעשו לפני שנים ארוכות, כאשר המתלוננים התלוננו באיחור ניכר, זה דבר שיש לו משמעות – לרבות החיסכון בצורך של המתלוננים להעיד בבית המשפט".
ממשטרת ישראל נמסר: "כל דיווח או תלונה המתקבלים במשטרה ומעלים חשד לביצוע עבירה פלילית נבדקים במלוא כובד הראש וברגישות הנדרשת, במטרה להגיע לחקר האמת ומיצוי הדין עם המעורבים, וכך גם במקרה זה. המשטרה ניהלה חקירה מקצועית, רגישה ויסודית אשר הובילה לגיבוש תשתית ראייתית מוצקה שבגינה הפרקליטות הגישה כתב אישום חמור נגד הנאשם".
מהפרקליטות נמסר: "מדובר בתיק חריג בנסיבותיו, בין היתר בשל חלוף כ-30 שנים מביצוע העבירות. ההסדר גובש בהסכמת כלל הנפגעים, ובשים לב לבקשת חלקם שלא להעיד בבית המשפט. בית המשפט אישר את ההסדר, אלון חריף הורשע בביצוע עבירות מין, הודה במיוחס לו, נטל אחריות למעשיו, על אף שכפר בהם בחקירה, ושילם לכלל הנפגעים פיצוי כולל בסך של 350 אלף ש"ח. בגין הרשעתו, חל עליו איסור בהתאם לחוק לעסוק בהוראה".
