שנתיים לאחר טבח 7 באוקטובר, מעטים בישראל חושבים שאפשר לשכנע את מנהיגי חמאס להפסיק את היוזמות להשמדת מדינת ישראל ותושביה. אבל בשנות ה-90 הרב מנחם פרומן מתקוע לא רק האמין בכוחם של מנהיגי דת לעצור את שפיכות הדמים, אלא גם נפגש לשם כך עם פוסקי הלכה מוסלמים, עם יאסר ערפאת ואפילו עם השייח' אחמד יאסין.
אומנם הרב פרומן ניסה לקדם שיח בין-דתי גם עם אויביה המרים של ישראל, אבל הוא לא ממש השלה את עצמו לגבי כוונותיהם של אנשי חמאס. בשנותיו האחרונות הוא הביע התנגדות לעסקת שליט והזהיר שאם היא תצא לפועל, מאות יהודים ייהרגו. השאלה המתבקשת היא איך הרב עדין הנפש, שהטיף לאחווה בין יהודים לערבים, היה מתייחס לאנשי חמאס אחרי שהובהר כי הרצחנות שלהם אינה יודעת גבולות.
11 צפייה בגלריה
הרב מנחם פרומן בפגישה עם מושל בית לחם עבד אל-פתאח חמאייל, 2010
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"האמונה של הרב פרומן בשלום על בסיס דתי, שמובל על ידי המנהיגים הדתיים, ונעשה מתוך צו דתי ובשפה דתית, קשורה לאמונה שלו בכך שלדתיים, ביהדות ובאסלאם, יש מכנה משותף רחב של רצון להוביל למלכות האל בעולם", אומר ד"ר מורדי מילר, מחבר הספר החדש "האדמו"ר מתקוע" (הוצאת ידיעות ספרים), הסוקר את חייו הסוערים של הרב פרומן, שנפטר לפני קרוב ל-13 שנים.
"הרב פרומן סיפר שצעק על השייח' יאסין 'אלוהים יכניס אותך לאש הגיהינום וישרוף אותך כי אתה הורג נשים וילדים'. יאסין היה טוען שהוא אינו רוצח אלא רק מגן על עצמו ועל המסורת שלו, אך הרב פרומן טען כנגדו שהרג נשים וילדים הוא מעשה פסול מבחינת הקוראן"
אז מה השתבש בדרך?
"במקרה של חמאס – הרצון הבסיסי בטוב השתבש, והכוח הדתי האדיר התפרץ אצלם לכיוון רצחני, אלים והרסני. בבחינת תורה שיכולה להיות סם חיים ויכולה גם שתיהפך לסם מוות. הרב פרומן האמין שלמרות השיבוש הנורא, ואולי דווקא בגללו, חשוב לבוא במגע עם הרוצחים ולדבר איתם בשפה הדתית שלהם. כך למשל הוא סיפר שצעק על השייח' יאסין 'אלוהים יכניס אותך לאש הגיהינום וישרוף אותך כי אתה הורג נשים וילדים'. יאסין היה טוען לעומתו שהוא אינו רוצח אלא רק מגן על עצמו ועל המסורת שלו, אך הרב פרומן טען כנגדו שהרג נשים וילדים הוא מעשה פסול מבחינת הקוראן".
"תמיד היה על הרדאר שלי"
מרדכי (מורדי) מילר גדל בירושלים במשפחה חרדית-לאומית, להורים ילידי ארצות הברית שעלו ארצה בראשית שנות ה-70. הוא התחנך בשני מוסדות בולטים של הציונות הדתית – בישיבה התיכונית מקור חיים ובישיבת ההסדר הר עציון, אבל בבגרותו עזב את הציונות הדתית והסיר את הכיפה. כשהוא מתבקש להגדיר את עצמו הוא משיב: "אני קרוב להגדרה של 'מסורתי', אבל מתבונן בעולם שממנו באתי בהערכה רבה, גם כאשר יש בינינו נקודות מחלוקת פרקטיות או רעיוניות".
11 צפייה בגלריה
הרב פרומן בתפילה לגשם בהשתתפות יהודים, נוצרים ומוסלמים, 2010. האמין בשלום על בסיס דתי
(צילום: עטא עוויסאת)
11 צפייה בגלריה
הרב פרומן בשער יפו עם השייח' איברהים אבו אל-הווא (משמאל) וחברי ארגון שלום שהגיעו לחזק את ידי האפיפיור למען שלום בין הדתות, 2009
(צילום: עטא עוויסאת)
מילר מרצה באוניברסיטת בן-גוריון, שבה השלים את הדוקטורט שלו, אשר כלל מחקר מקיף על יחסי הגומלין בין קבלה לפוליטיקה בקרב זרמים אורתודוקסיים בישראל. "חקרתי שלוש דמויות שפעלו לעצב את החברה ולהשפיע עליה, לאור ההגות הקבלית שבה עסקו", הוא אומר, "הרב פרומן שהגותו התבססה על ספר הזוהר, הרב יצחק גינזבורג שנשען לא מעט על הקבלה הלוריאנית (של האר"י), והרב ישראל אליהו וינטרוב שיחסית אינו מוכר מחוץ למגזר החרדי, אך השפיע מאוד על דמויות בולטות כמו הרב אלעזר מנחם מן שך, שהיה ממנהיגי הציבור הליטאי".
מה משך אותך כל כך בדמותו של הרב פרומן?
"אני זוכר אותו מבקר את ילדיו בישיבה שבה למדתי, ובכמה הזדמנויות שמעתי שיעורים שהעביר. הוא תמיד היה על הרדאר שלי אבל מעולם לא הייתי תלמיד או חסיד שלו. דווקא בשל כך התאפשר לי לכתוב עליו בצורה משוחררת, ללא הכבלים שמחייבים חסידים או בני משפחה. היה לי חשוב לא להיגרר לסוגה של 'סיפורי צדיקים', אלא לחקור בצורה הגונה ומאוזנת דמות צבעונית, שלטענתי הותירה חותם על רבים שבהשפעתו – הישירה או העקיפה – ניסו לקדם שלום על בסיס דתי".
רבים ממתנגדיו ראו בו אדם מוזר.
"נכון. אפילו סוג של 'משוגע הכפר'. הוא מצידו היה מודע לדימוי שדבק בו ועשה בו שימוש מודע. ה'שיגעון' היה חלק מתודעת החופש שלו ומיסודות של משחק, פרדוקסליות, בדחנות וטקסיות, שהיו מאפיינים בולטים בהגותו. חלק מתלמידיו לא אהבו את פעילותו הפוליטית וניסו להמעיט בערכה, תוך הבלטת דמותו כ'הרב מנחם של הזוהר', והיו כאלה שלהפך. אבל המחקר שלי מלמד שהדברים היו כרוכים זה בזה, וגם כשהוא ניסה להפריד כלפי חוץ, התאולוגיה עמדה בשורש הפוליטיקה".
המתיחות בינו ובין הרב טאו
הרב מנחם פרומן נולד וגדל בכפר חסידים, לחסידי גור שיצאו בשאלה. הוא למד בבית הספר הריאלי בחיפה, היה מדריך בתנועת הנוער העובד והלומד, שירת כלוחם בנח"ל המוצנח במלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, וחווה משבר עמוק בעקבות מות חבר ילדותו באחד הקרבות.
"היו שראו בו סוג של 'משוגע הכפר'. הוא מצידו היה מודע לדימוי שדבק בו ועשה בו שימוש מודע. ה'שיגעון' היה חלק מתודעת החופש שלו ומיסודות של משחק, פרדוקסליות, בדחנות וטקסיות, שהיו מאפיינים בולטים בהגותו"
בהמשך חזר בתשובה והיה תלמידו של הרב צבי יהודה קוק. בספרו של מילר מתוארות אנקדוטות רבות ובהן העובדה שכאשר פרומן רצה להקדיש חלק מהזמן ללימודים באקדמיה, הרב קוק סירב לאפשר לו ללון בישיבה, בטענה שהמקום מיועד רק למי שמקדישים את כל כולם ללימוד התורה – אבל כדי לא להותיר את התלמיד הצעיר ללא מקום לינה, הרב פרומן ישן במשך חצי שנה בביתו הפרטי של הרב צבי יהודה.
כמי שחקר גם את הגותו של הרב צבי ישראל טאו, שהיה באותן שנים דמות מוכרת בישיבת מרכז הרב, איך הוא הכיל את הרב פרומן?
"היו חיכוכים שהיו קשורים לאישיות השונה מאוד של השניים. הרב פרומן הביא איתו לישיבה משהו מאוד סוער, תוסס, אקספרסיבי. הדוגמה הידועה ביותר היא צעקתו את הפסוק 'שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד' בזמני תפילה, ולעיתים באקראי. הרב טאו לא ראה זאת באור חיובי. בישיבה סיפרו באותה תקופה כי הרב טאו התלונן שהצעקות של התלמיד הצעיר מפריעות ללימוד התורה, אלא שהרב צבי יהודה נטה לתמוך בתלמיד. למעשה, הרב פרומן ניסה להתרחק מכל מה שהרב טאו ייצג – אידיאולוגיה סדורה של תורת גאולה, הסתגרות מפני תרבות כללית, עוינות כלפי האקדמיה והתקשורת, תפיסתו העצמית כפרשן הבכיר של תורת הרבנים קוק ועוד. לעומתו, הרב פרומן בא עם תודעה של חוסר נחת, ערעור הסדר, ותפיסת המציאות ככאוטית ובלתי צפויה.
"לדוגמה, בביתו של הרב פרומן היה מעין טקס שבו ילדיו היו עומדים בשורה. הוא היה אומר ואחריו חזרו הילדים: 'אפילו יהיו כל העולם דתיים, אנוכי וביתי נעבוד את השם'. זו פרפרזה על הפסוק מספר יהושע שמכריז "בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן... וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בְּאַרְצָם, וְאָנֹכִי וּבֵיתִי נַעֲבֹד אֶת ה'". הרב פרומן גם היה משליך לעיתים את הכיפה שלו, או של תלמידיו, על הרצפה, בעמדה שמערערת על הדתיות הבורגנית, הסדורה, הברורה והאסתטית. הוא לעג לה וביקש שינוי".
ההשראה: משה רבנו מול פרעה
פעם אחר פעם ניסה הרב פרומן לייצר "הודנה" בין ישראל לחמאס ולמנוע שפיכות דמים, כמו למשל כאשר ניסה להביא לשחרור החייל נחשון וקסמן שנחטף ובהמשך נרצח בידי מחבלי חמאס.
ד"ר מילר מסביר כי מתוך עיסוקו בזוהר, הניסיון של משה רבנו להציל את עם ישראל מידי פרעה היה בעיני הרב פרומן מודל לשלום: "משה רבנו 'בא' אל פרעה, אל מי שהשליך תינוקות ליאור והתנהג כמו החמאס. האל ציווה על משה 'לבוא' לפרעה, כלומר להיכנס לתוכו, לראש שלו, למחשבות שלו, לאמונות שלו. לעמוד לפניו מתוך היכרות עמוקה, אינטימית".
והוא חשב שהשיחות עם הפרעה-החמאסי יועילו?
"לתפיסתו רק כך – כשבאים אל פרעה, מדברים איתו ולומדים אותו – אפשר לנצח אותו, להתחכם, להערים, לשחד. כלומר, יש פה פן של תחבולה שרק מי שמכיר היטב את היריב יכול להפעיל. הרב פרומן קבע שמי שיכולים להבין את המנהיגים הדתיים באסלאם הם המנהיגים הדתיים ביהדות – אלה וגם אלה חשים קשר עמוק לאדמה, נטועים במסורת וחוששים מהשפעת החילוניות המערבית. מתוך ההיכרות אפשר להתגבר, לנצח. זה רובד אחד, יסודי, שמקורו בכתוב בספר הזוהר על פרשת בֹּא.
"אבל יש רובד נוסף – תקווה שבעקבות המפגש משהו ישתנה אצל היריב, והוא אכן ייטיב את דרכיו. הפיכת המר למתוק, החושך לאור, וגם זה על פי דברי הזוהר. הרב פרומן קיווה שהחיבור ההדדי יגרום לשינוי מהותי אצל חמאס. הרב פרומן היה מודע לכך שיש גם סכנה רוחנית במפגש הקרוב עם הרוע, וזה גם הפחיד אותו. מבחינה פרגמטית, הוא חשב שהקשר עם מנהיגי החמאס יוביל להפחתת שפיכות הדמים".
11 צפייה בגלריה
הרב פרומן מובל מחוץ לבית הכנסת ביישוב בדולח בגוש קטיף, בידו האחת אוחז בספר תורה ובידו השנייה מלטף את לחי החייל, 2005
(צילום: אבי אוחיון, לע"מ)
הלוויית הרב מנחם פרומן ב-2013
(צילום: אבי פרץ)
מילר מסביר שהרב פרומן קיווה שאם יצליח לשכנע את חמאס, בשפה הדתית, לחתום על "הודנה" – הפסקת לחימה זמנית – חיי יהודים יינצלו. "זה מבחינתו היה היעד העליון. לתפיסתו ה'הודנה' אומרת – אתם לא צריכים לשנות את התפיסה שלכם לגבי אחרית הימים, אלא רק להסכים להפסיק עם הרצחנות, להשהות את החזון שלכם ולהשאיר אותו בידי אלוהים. גם אנחנו נשאיר את החזון שלנו בידי אלוהים, וכרגע נתמקד בשלום", הוא מנתח. "השלום יכול להיות זמני, ובעתיד אלוהים יתגלה ויחליט מה שיחליט, אבל אנחנו, בני האדם, נפסיק את המלחמות בינינו. לדבריו, החילונים מבקשים שלום מוחלט, התחייבות לתמיד, וזה לא יכול לעבוד, כי לתפיסה הדתית יש גם חזון מסוים לגבי אחרית הימים. אבל הדת מאפשרת – באמצעות השריעה וההלכה – גם להפסיק את המלחמה במסגרת 'הודנה'. מסירת העתיד בידי אלוהים".
כריכת הספרצילום: הוצאת ידיעות ספריםברור מהספר שבני משפחתו, שהכירו אותו היטב, כמובן אהבו אותו, אבל הייתה להם גם ביקורות על ההתנהגות המוקצנת שלו. האם התלמידים שהעריצו אותו היו עיוורים לחסרונותיו?
"אני חושב שחלק גדול מתלמידיו, וזה ייאמר לזכותם, מכירים במורכבות שלו. במסגרת הראיונות הרבים שערכתי לא נתקלתי בהערצה עיוורת של תלמידים קרובים. ייתכן שדווקא מי שהכירו את דמותו מהתקשורת והתחברו לפעילות הפוליטית שלו, או לחלופין מי שהכירו אותו דרך ערבי 'תורה-שירה' שהוביל בסוף ימיו, נטו להערצה – דווקא משום שלא הכירו אותו באופן אינטימי וממושך. תלמידיו, וגם בני משפחתו, אהבו אותו מאוד, אך לצד זאת היו מסוגלים להחזיק את המורכבות ולומר בצורה ברורה שלא תמיד היה קל במחיצתו".
