סיפור הישרדותה של ניצולת השואה מגטו ורשה, אביבה לנדאו בת ה-89, הוביל למציאת מי שהצילה אותה – אנה נקלאוס, שהוכרה לאחר מותה כחסידת אומות העולם, בטקס שהתקיים לאחרונה בשגרירות ישראל בבירת פולין.
לנדאו, תושבת תל אביב, אלמנה, אם לשלוש בנות וסבתא לשמונה נכדים וחמישה נינים, מצאה את נקלאוס הודות לתחקיר מעמיק של משפחתה, באמצעות פייסבוק ופלטפורמות נוספות. בטקס היא עמדה לצד בני משפחתה הגרעינית ולצד קרובי משפחתה של נקלאוס, שכבר אינה בין החיים.
"עבורי זו סגירת מעגל ואני מאושרת מעומק הלב", אמרה לנדאו. "אנה לא רק הצילה את חיי כילדה קטנה – היא נטעה בי את האהבה, החום והאמונה באדם, שבזכותם חזרתי לחיים והקמתי שושלת מפוארת. עד יום מותי אנה תישאר איתי לנצח. דמותה של אנה הייתה נוכחת מאוד בבית. בנותיי ונכדיי גדלו על סיפורים על האישה הבלונדינית היפה שהצילה את חיי. תמיד הצטערתי שלא יכולתי להראות להם גם תמונות, והם היו יכולים רק לדמיין את דמותה, עד אותו רגע ב-2021 שבו הכול השתנה".
לנדאו ומשפחתה ניסו מספר פעמים לפנות ליד ושם מתוך רצון שיכירו באנה כחסידת אומות העולם שהלכה לעולמה, אך מאחר שהם לא הכירו את משפחתה של נקלאוס, לא התאפשר להתחיל בתהליך. רק לפני כחמש שנים, כשאביבה החליטה לחזור לראשונה לפולין, בתה גל החליטה לנסות לאתר את קברה של אנה. במהלך החיפושים היא הגיעה גם לבני המשפחה של אנה, מה שהוביל למפגש מרגש בין שתי המשפחות.
אנה ניקולס
(צילום: באדיבות המשפחה)
הטקס שנערך בפולין
(צילום: באדיבות המשפחה)
"החיבור שנוצר איתם מיוחד והם הפכו להיות חלק מהמשפחה שלנו", סיפרה לנדאו בחיוך, "איתור המשפחה איפשר להתחיל בתהליך להכרה באנה כחסידת אומות העולם. במשך עשורים סירבתי לחזור לפולין, ורק בשנת 2021 החלטתי שבעשור התשיעי בחיי הגיע הזמן לראות את המקום שבו גדלתי. חששתי שהחזרה למקום תציף זיכרונות קשים מהעבר, אבל הסקרנות והגעגוע לארץ הולדתי גברו על הפחד".
היא המשיכה ותיארה: "כמה ימים לפני הנסיעה, בתי גל מצאה את המשפחה של אנה דרך הרשתות החברתיות. כשגל סיפרה לי אמרתי לה שדבר כזה לא יכול להיות, ושזה כמו חלום שמתגשם. היא הראתה לי את התמונות של אנה שקיבלה מהמשפחה, והתרגשתי כל כך לראות את הפנים הטובות של אנה שלא ראיתי מאז שהייתי ילדה. בהתרגשות רבה נסענו לפולין ופגשנו את משפחתה של אנה. הגענו למפגש שתי משפחות זרות ועזבנו כמשפחה אחת. דרך הסיפורים של המשפחה, זכיתי להכיר את האישה שאנה הייתה – אמיצה, אצילית ומיוחדת. זכיתי גם להניח פרחים על קברה, להגיד לה תודה ולחלוק לה את הכבוד שמגיע לה".
"אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי"
אביבה לנדאו נולדה ב-1937 בעיר ורשה להוריה, דוד וגניה ברכפלד ז"ל. היא גדלה לצד אחותה הגדולה, הדסה, שעדיין בחיים. "החיים שלנו לפני המלחמה היו טובים מאוד", העידה אביבה. "היינו עשירים, ולאמא הייתה משפחה גדולה בוורשה. בתום המלחמה נשארנו רק אנחנו – אמא, אבא, אחותי הגדולה ואני. כל המשפחה של אמא נרצחה על ידי הנאצים".
קברה של אנה ניקולס
(צילום: באדיבות שגרירות ישראל בוורשה)
החיים בגטו היו קשים מאוד ורחוקים מאוד מהחיים שקדמו להם. "היה רעב גדול, צפיפות, מחלות, טיפוס, זוהמה, גופות בכל מקום. היינו בסכנת מוות כל הזמן. עברנו סלקציה ובנס גדול נשארנו בחיים", היא תיארה. "ב-1942 אבא פחד שאם לא יוציאו אותנו מהגטו, לא נחיה. הוא חיפש לאחותי ולי מקום מסתור שבו נהיה מוגנות מפני הנאצים. אבא היה בידידות עם שתי נשים נוצריות מלפני המלחמה וביקש מהן שיסתירו אותנו. אותי שלחו לאנה. אנה הייתה לי כאם. אישה טובה, אצילת נפש, שדאגה לי כאילו הייתי בתה. אהבתי אותה מאוד והיא אהבה אותי".
אביבה גדלה אצל נקלאוס כנוצרייה. "היינו הולכות יחד לכנסיה, הייתי מצטלבת, ונשלחתי לגן נוצרי", היא סיפרה. "זה היה בית חם עם ריח של עוגיות נפלאות שאנה אפתה במו ידיה. אם אנה לא הייתה מסכימה לשמור עליי לא הייתי שורדת. ההורים שלי הסתתרו בעצמם בנפרד והיו במנוסה ממקום למקום, ולהישאר איתם היה סכנה עבורי ועבורם.
"עם הזמן, שכחתי את המשפחה שהותרתי מאחור, ואנה הפכה להיות כל עולמי. הוריי חששו שלא ישרדו את המלחמה ודאגו מה יעלה בגורלי. אנה הרגיעה אותם והבטיחה להם: 'אני אגן עליה והיא תגדל אצלי כאילו הייתה בת שלי!' והיא באמת עמדה במילתה. היא הייתה לי כאם וסיכנה את חייה למעני במשך כשנתיים. התמזל מזלי שהייתי אצל אישה כמוה, חמה וחכמה. בתקופה שבה נרצחו מיליון וחצי ילדים יהודים, אני זכיתי לא רק לשרוד, אלא לחיות בבית חם ואוהב עם אנה".
תמונתה של אנה מוצגת לדורות הבאים
בשלב מסוים השהות בביתה של נקלאוס לא הייתה בטוחה עוד: "היא החביאה אותי עד הרגע האחרון, וכשקצינים נאצים דפקו על הדלת שלה, היא הבינה מיד שאני נמצאת בסכנה, ולכן דאגה שאעבור למקום בטוח – לבית אבות. לא אשכח את הרגע שבו קרעו אותי ממש מזרועותיה של אנה. צרחתי מבכי, אבל מחוסר ברירה נאלצנו שתינו להיפרד כדי שאשרוד. בסוף המלחמה, אבא שלי מצא אותי בבית האבות שאנה שלחה אותי אליו".
טקס הענקת התעודה
(צילום: באדיבות המשפחה)
התעודה לאנה ניקולס
(צילום: באדיבות שגרירות ישראל בוורשה)
הקשר נותק לגמרי?
"לא. לאחר המלחמה הצלחתי לחזור להיות בקשר עם אנה, היא שלחה לי מכתבים ואני שלחתי לה. המכתבים היו מאוד מרגשים ולבביים. היא סיפרה לי על החיים שלה ועל הגינה היפה ליד ביתה, אותה גינה בקוז'ניצה שאני עדיין זוכרת היטב. היה לה חשוב לדעת על החיים שלי, על הבנות שלי ועל השושלת שנולדה כדור המשך. היא תמיד סיפרה לי על האחיינית שלה, שאותה גידלה ואהבה מאוד. אגב, אנה לא הייתה קוראת לי בשמי אביבה. נשארתי עבורה תמיד זושה הקטנה – השם הנוצרי שנתנו לי בזמן המלחמה. כל המכתבים התחילו ב-kochana zosia – זושה יקרה. כשהמצב בפולין לא היה טוב, שלחתי לה חבילות מזון, תפוזים, כסף וכל אשר היה חסר. את המכתבים מסרתי ליד ושם".
אותה אחיינית של נקלאוס, שהוזכרה במכתבים, עונה לשם אגנייסקה. "בזכות העדות שלה יכולנו להשלים את ההליך ביד ושם ולהכיר באנה כחסידת אומות העולם", אמרה לנדאו. "לאחת מהנינות שלי קוראים אלכס-אנה, על שם אנה נקלאוס, שהצילה את חיי במלחמת העולם השנייה. במשך שנים רבות ניסינו להכיר באנה כחסידת אומות עולם, ללא הצלחה, כי לא הייתה עדות של משפחתה. לאחר מספר ניסיונות כושלים הבנו שהכרה באנה כחסידת אומות העולם כנראה תישאר בגדר חלום. ידענו שאנה איבדה את בנה היחיד במלחמה ושאין לה צאצאים אחרים. לא האמנו שנצליח ליצור קשר עם משפחתה, ובוודאי לא עם מישהי כמו אגנסייקה, שהכירה אותה כל כך מקרוב ושמעה ממנה על סיפור הצלתי".
לנדאו נוהגת לספר את סיפורה מדי שנה במסגרת מיזם "זיכרון בסלון". "אני מתרגשת מכך שבכל שנה, עשרות זרים, צעירים ומבוגרים, ממלאים את הסלון עד אפס מקום כדי לשמוע את סיפור הצלתי ואת סיפור גבורתה של אנה", לדבריה. "במשך שנים רבות, כשסיפרתי על אנה, שמה הופיע במצגת ותיארתי אותה מזיכרוני, כי לא הייתה לי תמונה. בזכות הנס של מציאת משפחתה של אנה, מאז, פניה של אנה לא נשארות רק בזיכרוני שלי, אלא מוצגות גם לדורות הבאים. הטקס בשגרירות ישראל ריגש אותי מאוד. עבורי, כשורדת גטו ורשה, זו סגירת מעגל של ניצחון".
