ערב יום הכיפורים הוא זמן של חשבון נפש אישי וחברתי, רגע של פיוס והזדמנות נוספת לעשות עוד מעשה של צדקה וחסד. אגדות חז"ל מזכירות לנו שדווקא ביום הקדוש ביותר בשנה, השאלות הגדולות אינן אלה שעוסקות ביחסינו עם השמיים, אלא במערכות היחסים שלנו עם אחרים.
הדמעה ששברה את הגג
ביום כיפור אין סעודת חג משפחתית, כידוע, ונהוג גם שאין התכנסויות עם החברים ואין קרבה בין איש לאשתו. זהו יום שמוקדש במסורת לתפילות ולהתעלות רוחנית, כיאה ליום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי.
הגמרא במסכת כתובות מספרת על רב רחומי, שכמנהג התלמידים בימים ההם למד הרחק מהבית והיה חוזר לביקור רק כעבור זמן רב. במקרה שלו – פעם בשנה, בערב יום הכיפורים. פעם אחת, באחד מערבי יום הכיפורים הללו, התשוקה שלו לתורה גברה על הרצון לחזור הביתה ועל ההתחייבות לאשתו, והוא החליט להישאר בישיבה ללמוד תורה. כדי להתבודד עם התורה שבה חשק ולהתעלות גבוה ככל האפשר לשמיים, טיפס ועלה על הגג וישב שם ללמוד.
מרוב להיטותו ללימוד, ואולי מפני שלא היו אז טלפונים, שכח רב רחומי להודיע לאשתו, שציפתה בכיליון עיניים לבואו ביום האחד הזה בשנה. הגמרא מתארת בפירוט שובר לב איך חיכתה וחיכתה, אמרה לעצמה "עכשיו הוא בא, עכשיו הוא בא", עד שהבינה שהוא לא יבוא, ודמעה של עצב זלגה מעינה; וכמו בסרט שבו מתפצל המסך לשניים – באותו רגע שבו התנפצה דמעתה על הקרקע, נשבר גג הבניין שעליו ישב רב רחומי, מה שגרם למותו.
לימוד התורה הוא לא רק תשוקה – אין ערך רוחני עליון ממנו בתפיסתם של חכמי התלמוד. אך בסיפור הזה הגמרא מעדיפה ערך אחר: המשפחה. אפילו בערב יום כיפור, יום של התעלות רוחנית וקשר לאלוהים, אסור שלימוד התורה יבוא על חשבון אחרים – קל וחומר שלא על חשבון רגשותיה של אשתך המצפה כל כך ליום הזה ותקוותה נכזבת.
4 צפייה בגלריה
מתפללים בערב יום כיפור. התעלות של יחיד אינה שלמה אם אינו חלק ממשפחה ומקהילה
(צילום: מוטי קמחי)
הגמרא קובעת שהתעלות רוחנית אינה מעשה של היחיד. תלמיד חכם אינו נזיר מתבודד. הוא נשוי ומקים משפחה ומתחייב להקריב הכול למען משפחתו – גם את לימוד התורה הפרטי שלו או את החשק להתבודד במקום רחוק.
על פי המסורת, יום הכיפורים מכפר על הכול – מלבד עבירות שבין אדם לחברו. לכן, גם ביום הקדוש הזה, התחייבות היא התחייבות, והתעלות של אדם יחיד אינה שלמה אם אינו חלק ממשפחה, מקהילה, או אם היא באה על חשבון האפשרות לשמח את אוהביו.
דווקא באגדות חז"ל, במקום שבו היינו מצפים למצוא הדרכה לקדושה ולטהרה ביום הכיפורים, אנחנו מגלים שהמצווה האמיתית יכולה להיות השקעה של יהודי פשוט בסעודת ערב החג, שהיחסים שלנו זה עם זה חשובים יותר מההקפדה על הלכה זו או אחרת, ושהקדושה נמצאת במקום שבו אנחנו רואים את האחר ומרבים איתו חסד.
בית דין של מטה
הגעתם פעם לעיר זרה בערב חג, בלי להכיר אף אחד? כיום, כמעט בכל מקום בעולם יש בית חב"ד או קהילה מקומית, ותוכלו להגיע לשם ולקבל יחס יהודי חם, משהו לאכול ואולי אפילו הצעה למקום לינה. אבל לא כך היה הדבר בערב יום כיפור בעיר סורא שבבבל.
הגמרא במסכת חולין מספרת על מחלוקת בין שתי ערים גדולות בבבל בנוגע לכשרות העטין – אולי הוא נחשב בשר בחלב? בסורא אסרו לאכול אותו, ואילו בפומבדיתא היה מותר. אבל המחלוקת ההלכתית היא רק תירוץ להביא את סיפורו החתרני של רמי בר תמרי, תלמיד חכם מבריק, עני וחולה, שמגיע לסורא בערב יום כיפור. בזמן שבכל בית נערכת סעודה חגיגית וגדולה, רמי הרעב אוסף מהפח השכונתי חלקי עטין כדי לצלות אותו ולהכניס משהו לפה.
כאשר מצאו אותו אנשי סורא אוכל את שאריות הבשר, במקום להזמין אותו להצטרף אליהם לארוחה טובה, הם הביאו אותו לדין על שאריות הבשר שאכל. בדיון הוא מוכיח שהוא לא עשה שום דבר אסור, אבל על הדרך מתגלה מצבו הקשה: לא רק שאכל את שאריות הבשר, הוא גם צלה אותן על חרצני ענבים ישנים, ואכל אותן מחוץ לעיר, וכל זה בזמן שהוא סובל ממחלת מעיים.
ועדיין, אנשי סורא לא חושבים להתנצל או לדאוג לו. בתגובה שואל אותו הדיין מדוע אין לו ציצית ותפילין – כלומר, מדוע אינו מסתובב עם סימן ההיכר של תלמידי החכמים. למרות כל מה שגילו בבית הדין, אנשי סורא עדיין עסוקים בשאלות של מעמד, ולא במציאות הקשה של הנווד החולה שהזדמן לעירם. כך מתברר שאפילו הבגדים שלגופו אינם שלו, אלא שאולים.
בשלב הזה של הדיון מגיע לבית המשפט עצור נוסף. ההאשמה: לא מכבד את הוריו. רמי, עדיין כפות בעצמו, קופץ להגנתו ומזכיר לבית הדין: יש דברים שאתם, "בית דין של מטה", לא רשאים לדון בהם, ועליכם להשאיר אותם לאלוהים בלבד.
הסיפור המחוכם והארוך הזה, שפה הבאנו אותו בקיצור, מלמד משהו על עיקר וטפל. לפעמים, מרוב "צדיקוּת" אנחנו עסוקים יותר מדי בתחיבת האף לצלחתו של אחר ובבדיקה לפרטי פרטים של לבושו ומעשיו, ומרשים לעצמנו לנזוף בו, וכך מחמיצים לגמרי את האדם שעומד מולנו, את נסיבות חייו ובעיקר – את ההזדמנות ללמד זכות, להרבות חסד ולעשות טוב, במיוחד בערבו של היום הקדוש. זה היום שבו אלוהים בכבודו ובעצמו מוחל לנו על חטאים ונותן לנו הזדמנות לחזור בתשובה, מי אנחנו שנשפוט זה את זה?
החייט והדג
חשבתם שיום כיפור הוא יום קשה, שבו אנו עומדים לדין ונענשים על החטאים שלנו? לא בדיוק – לפי המסורת, יום הכיפורים עצמו מכפר על החטאים שלנו. זהו יום של שמחה, של רחמים, של חג משחרר, שבו אלוהים מעניק לנו הזדמנות לתיקון. אבל איך אפשר לחגוג בלי אוכל?
מדרש "בראשית רבה" מספר על חייט יהודי פשוט בעיר רומא, שהלך לשוק כדי לקנות דג לסעודה מפסקת של ערב יום כיפור, אך כשהגיע לשוק נשאר רק דג אחד אחרון. לחייט היה חשוב מאוד לקנות את הדג לסעודה, אך היה שם אדם נוסף שחשק בדג – משרת של עשיר מקומי. החלו השניים להתמקח – כל אחד הציע עוד ועוד כסף עבור הדג, עד שהצליח החייט לנקוב במספר שהיה גבוה מדי למשרת וקנה את הדג.
4 צפייה בגלריה
דגים בשוק. התלמוד אומר שמצווה לאכול בערב יום כיפור, כמו המצווה לצום ביום עצמו
(צילום: Dave Primov / Shutterstock)
למחרת התלונן העשיר שלא קיבל דג לארוחת בוקר כהרגלו. כאשר הסביר לו המשרת שיהודי אחד בשוק קנה את הדג במחיר מופקע, שלח העשיר לחפש את אותו חייט ולהבין ממנו מדוע שילם כסף רב כל כך. הסביר החייט: "אלוהים נתן לנו יום אחד שבו הוא מכפר על כל החטאים שעשינו כל השנה. כשמגיע היום הזה חייבים לכבד אותו, ורציתי מאוד לכבד אותו בדג משובח". הרי התלמוד אומר שמצווה לסעוד מכל טוב בערב יום כיפור, לפחות כמו המצווה לצום ביום עצמו.
אלוהים, שראה את המאמץ האדיר שהשקיע אותו חייט פשוט כדי לכבד את היום הקדוש ביותר בשנה, וכיצד שילם כסף רב כל כך כדי שתהיה על שולחנו סעודה מכובדת לפני כניסת הצום – לא נשאר אדיש. כשפרס החייט את הדג כדי להכין אותו למאכל, מצא בתוכו אבן חן יקרה, אשר הספיקה לפרנס אותו כל חייו.
ההזדמנות לחזור בתשובה ולהתחיל שנה חדשה נקי מחטא, כך הבין אותו חייט, אינה מובנת מאליה. לכן הוא התאמץ כל כך כדי לחגוג את ההזדמנות הבלתי-חוזרת הזאת ולתת ליום החשוב הזה את הכבוד הראוי לו, ולנו הוא נתן נקודת מבט חדשה על יום הכיפורים – יום שבו אנחנו עוצרים לרגע ממרוץ הזמן ומתלאות הפרנסה, ומעריכים את האפשרות שניתנה לנו לפתוח דף חדש.
- הכתבה באדיבות ערוץ משב – מה שיהודי בישראל, הנותן במה לתכנים הקשורים לזהות יהודית משותפת בחברה הישראלית ומופעל בידי ארגון רבני צֹהר
