"אנחנו חיים בזכות הרבה ניסים"
כששורד השואה נפתלי פירסט פגש לראשונה את שורד השבי אלי שרעבי, במצעד החיים על אדמת אושוויץ המקוללת, הוא סיפר לו שבאותה תקופה ארורה במחנה, "לא ספרנו את הימים ולא היה מי שיספור בשבילנו". היום, כשהוא פוגש בשרעבי שוב לרגל חג החנוכה, ביוזמת "ידיעות אחרונות" ו-ynet, הוא נזכר בפגישתם הראשונה.
"התרגשתי כל כך לפגוש אותך צועד לצידי במצעד החיים. הרגשתי הזדהות. חיבקתי אותך ולחשתי לך את המילים האלה כדי לעודד אותך, להראות לך שלמרות הכל, יש תקווה ואפשר להשתקם".
11 צפייה בגלריה
"התקומה היא חלק מהדי־אן־איי של העם היהודי". שרעבי ופירסט באנדרטת הקרון בנתניה
(צילום: זיו קורן)
טבח 7 באוקטובר טילטל את עולמם של ישראלים ויהודים בכל העולם. השבר היה עצום, וקשה במיוחד לשורדי השואה שלא האמינו שהם רואים בחייהם פוגרום נורא כזה ביהודים, ועוד במדינת ישראל.
"ביום ששוחררת צפיתי בשידור הישיר במסכים ונשכתי את שפתיי - כך נראיתי כששוחררתי מבירקנאו", מספר פירסט לשרעבי. "אני מרגיש שאני מייצג את השואה ואתה השואה השנייה שקרתה לנו. זכיתי לצעוד איתך באושוויץ ולחבק אותך. מאז, יש בינינו קשר מיוחד שאי-אפשר להסביר במילים".
לארגון מצעד החיים העולמי היה ברור ששורדי הטבח לנצח יהיו חלק ממצעד החיים, וכי לשורדי השואה יש תפקיד מחודש - לסייע בשיקום השבים והניצולים. קרן מנומדין, שותפה אסטרטגית של מצעד החיים, לקחה על עצמה להביא מדי שנה משלחת של נפגעי הטבח למצעד, ובשנתיים האחרונות צעדו יחד שורדי השואה לצד שורדי השבי.
"במצעד החיים השנה, ניצבה בפניי הזכות להוביל את משלחת 7 באוקטובר, שאמרה בקול ברור, לכל העולם: NEVER AGAIN IS NOW", אומר חיים טייב, נשיא ומייסד הקרן. ורויטל יכין קרקובסקי, מנכ״לית מצעד החיים בישראל, מוסיפה: "הקשר בין שורדי השואה ושורדי השבי שהתחיל במצעד החיים הוא קשר גורדי. הם מבינים אחד את השני בלי מילים".
ביום ששוחררת צפיתי בשידור הישיר במסכים ונשכתי את שפתיי - כך נראיתי כששוחררתי מבירקנאו
נפתלי פירסט, תושב חיפה, אסיר מספר B 14026, שורד מחנות אושוויץ-בירקנאו, השתתף במצעד המוות ושוחרר במחנה בוכנוולד. אב לבת, סבא לארבעה נכדים ושלושה נינים. אלי שרעבי, תושב בארי, נחטף במהלך הטבח בקיבוץ ב-7 באוקטובר. הוא שוחרר בהסכם בפברואר האחרון, לאחר 491 ימים בשבי. אשתו ליאן ושתי בנותיו, נויה ויהל ז"ל, נרצחו באותה שבת שחורה. אחיו יוסי, שנחטף גם הוא, נרצח לאחר 100 ימים בשבי.
פירסט בן ה-93 פגש את שרעבי, בקרוב בן 54, באנדרטת הקרון בנתניה. בקרון שנבנה בגרמניה להובלת בקר, הובלו מאות אלפי בני אדם אל מחנות השמדה. פירסט ושרעבי עמדו מחובקים ליד הקרון דקות ארוכים, נרגשים להיפגש שוב. לקראת החג הם חולקים זה עם זה את הניסים שקרו לשניהם.
"אני חי בזכות הרבה ניסים קטנים", מספר פירסט לשרעבי. "למשל נס המשלוח. אחד הניסים הגדולים קרה כשהסגן של אייכמן, אלויס ברונר, הצביע על המשפחה שלנו במסדר המשלוחים ושאל אם אנחנו נישואי תערובת, ואחי שמואל אמר שכן בתושייה שהייתה לו. כך ניצלנו מהמשלוח הזה. קרה לי עוד נס. היה לי מזל גדול שלא קפאתי ברכבת הפתוחה, שבה היה מטר שלג, 24 שעות במינוס 25 מעלות. אנשים קפאו לידינו".
ואז הוא פונה לשרעבי ושואל: ומה היה הנס שלך בשבי החמאס? שרעבי, שמקשיב בהתרגשות למילים של נפתלי, משיב: "מבחינתי לצאת אל החופש לאחר כמעט 500 יום בשבי החמאס זה נס גדול. כל יום בשבי רצוף רגעים של חיים ומוות. לא אשכח את תקופת ההרעבה הקיצונית בחצי השנה האחרונה שם. בדיוק סיימנו את הקידוש בשישי ופתאום אחד המחבלים גילה רגע של רחמים והעיף עלינו פיתה נוספת שחולקה בין ארבעתנו. הרגשנו שזה היה רגע של הצלת חיים עבורנו. אז זה גם סוג של נס".
בעוד שורד השואה מספר לשרעבי שלא היה לו כל מושג לגבי מועדי חגים במחנה ההשמדה אושוויץ, שרעבי מרגש את פירסט כשסיפר לו את הדברים הבאים: "בשבי החמאס, במנהרה, לא ידענו בדיוק מתי חל חג החנוכה אבל דיברנו על זה הרבה בכל דצמבר. כל אחד מהחטופים שהיו איתי הזכיר שירים מהחג, זיכרונות ילדות. אני זוכר את הרגע שבו הקבלנו את האור שהיה לנו במנהרה והגיע ממצברים לנס פך השמן. דמיינו באותם רגעים את משפחתנו מדליקה את הנרות ומתפללת עבורנו, וקיווינו שהתפילות שלנו נפגשות אצל בורא עולם".
כל יום בשבי רצוף רגעים של חיים ומוות. לא אשכח את תקופת ההרעבה הקיצונית בחצי השנה האחרונה שם. בדיוק סיימנו את הקידוש בשישי ופתאום אחד המחבלים גילה רגע של רחמים והעיף עלינו פיתה נוספת שחולקה בין ארבעתנו
רגע לפני שהשניים נפרדים, אומר פירסט לשרעבי :"בחג האורים הזה, אני מאחל לך בכל ליבי שתמשיך בדרכך. בחרת בחיים. שיהיה לך הכוח להעביר את הסיפור שלך, שייתן לצעירים את ההשראה והיכולת להתמודד עם מצבים בלתי נסבלים, הזויים וקשים".
ושרעבי, בחיוכו הצנוע, משיב לו עם ברק בעיניים: "אתה עבורי סמל אדיר של תקומה והרצון הבסיסי של האדם לשרוד. אלו תחושות שליוו אותנו בשבי בכל רגע. בזכות יכולת ההישרדות ההרואית שלך ושל שורדי השואה, קמה מדינת ישראל. וההיסטוריה הזאת הייתה לנגד עינינו גם 50 מטר מתחת לאדמה. התקומה היא חלק מהדי-אן-איי של העם היהודי".
"כשצפיתי בבתים הבוערים בעוטף, חזרתי 80 שנה אחורה"
שרה ויינשטיין, היום בת 90, הייתה בקושי בת שש כשאמה נורתה בזמן שניסתה להגן על בתה מפני הצורר הנאצי. ויינשטיין ושתי אחיותיה ברחו מהבית הבוער בעיירה סטפן שבפולין (היום אוקראינה), וביחד עם אביהן הגיעו ליערות, שם הסתתרו. ארבעתם העבירו שלוש שנים בחולי ובקור, עד סוף המלחמה. ביום האחרון למלחמה, אביהן יצא מהמחבוא ביער לחפש להן אוכל ונרצח בדרכו. הוא השאיר את ילדותיו יתומות מאם ומאב.
"ב-7 באוקטובר, כשצפיתי בזוועות, בתושבי העוטף נמלטים על נפשם מבתיהם הבוערים, זה החזיר אותי 80 שנה אחורה. בדיוק כמוני, ילדה קטנה שנסה על נפשה עם משפחתה מבית בוער. כאילו לא חלפו השנים, והנורא מכל קרה שוב - אבל הפעם זה קרה בארץ שלנו, בארץ ישראל", סיפרה ויינשטין לאורי מגידיש בת ה-20, החטופה הראשונה שחולצה משבי חמאס במבצע הצבאי "ראשית האור". לקראת חנוכה "ידיעות אחרונות" הפגיש בפעם השנייה בין ויינשטיין ומגידיש, שנפגשו לראשונה במצעד החיים האחרון, כחלק ממשלחת העוטף והשבויים הפדויים של משלחת קרן נומדין.
בפגישתן השנייה, צעדו השתיים ביער בן שמן והחליפו חוויות שרק שורדות תופת כמוהן יכולות להבין. "לראות את אורי במצעד החיים זה היה כמו לראות את שרה הקטנה ששרדה את התופת", שיתפה ויינשטיין. "רציתי רק לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, ושהיא אור גדול בעולם שלנו".
ויינשטיין היא ההוכחה לניצחון עם הנצח על שונאיו. היא מתגוררת היום ביבנה, ויחד עם בעלה ז"ל הביאה שלוש בנות. מהן יש להם שישה נכדים ושלוש נינות. "המפגש שלנו על אדמת אושוויץ במאי האחרון ריגש אותי מאוד. לשמוע אותך - ניצולת שואה בת 90, שזוכרת, מתפללת ומאמינה באור ופונה אלינו, השבויות המשוחררות: אגם ברגר, רעיה רותם ואני, ואומרת לנו: 'אני מאושרת'", סיפרה מגידיש בעיניים בורקות. "המילים שלך גרמו לי לפרוץ בבכי, דמעות של כאב ושל תקווה. האמנתי לך - כי ראיתי מולי אישה שעברה גיהינום בגיל שש וחצי, יחפה ועירומה ביערות הקפואים במינוס 25 מעלות, מחייכת ואומרת לנו שהכל יהיה בסדר".
לראות את אורי במצעד החיים זה היה כמו לראות את שרה הקטנה ששרדה את התופת. רציתי רק לחבק אותה ולהגיד לה שהכל יהיה בסדר, ושהיא אור גדול בעולם שלנו
המשפט הפשוט של ויינשטיין במצעד החיים גרם למגידיש להעניק לה חיבוק עצום. "תמיד הסתכלתי על ניצולי השואה בעיניים מעריצות", שיתפה שורדת השבי הצעירה את שורדת השואה למודת השנים. "היום אני מבינה את זה אחרת. אני רואה אותם כשורדים, לא רק כניצולים. כל אחד עם סיפור של כוח בלתי נתפס. אני לוקחת מהם את היכולת להסתכל על הכאב בעיניים, להבין שהוא עבר, ולבחור ללכת קדימה, בגאווה על מה שעברתי".
ויינשטיין פנתה למגידיש ואמרה לה: "המסר שלי לאורי בחג האורים, כשמה כן הוא, קומי בכל בוקר כדי לפגוש יום חדש, טוב, שמח, כי האתמול עבר ולא ניתן לשנות אותו, והמחר – לא ידוע".
מגידיש הקשיבה לכל מילה של שרה, מביטה בה בעיניה היפות ששוב התמלאו בדמעות מהתרגשות, בדיוק כמו ברגע ההוא כשנפגשו לראשונה באושוויץ, ומוצאת לאט-לאט את המילים שבוחרת לשתף את שרה על כל התופת שעברה עליה ב-7 באוקטובר ועל חברותיה במיגונית. חלקן נרצחו שם בדם קר. היום, בדיעבד, גם היא משוכנעת שקרה לה נס שנותרה בחיים, ושזכתה להינצל מהשובים שלה בעזה במבצע חשאי, 23 יום אחרי שנחטפה.
"מהרגע שהתחיל כל הבלגן ב-7 באוקטובר הרגשתי שכל מה שקורה הוא נס אחד שמוביל לאחר", סיפרה מגידיש. "הנס הכי משמעותי עבורי היו הסימנים שקיבלתי. אני אדם מאמין, מגיעה ממשפחה מסורתית מאוד, ובשבי האמונה רק התחזקה בי, בעיקר בימים הראשונים אצל השובים בדירה שבה הוסתרתי. עד שברגע אחד, ביום החמישי בשבי, משהו בי התערער. אני זוכרת שממש התחננתי לאלוהים שישלח לי מסר שיהיה בסדר, שישלח לי פרפר".
המסר שלי לאורי בחג האורים, כשמה כן הוא, קומי בכל בוקר כדי לפגוש יום חדש, טוב, שמח, כי האתמול עבר ולא ניתן לשנות אותו, והמחר – לא ידוע
פצועה, חבושה באופן מרושל עם תפרים מזוהמים וגלמודה לחלוטין, מגידיש הרגישה שהיא הולכת להיות "גלעד שליט הבא". "למחרת, כשאני במצב ירוד מאוד נפשית , אלוהים שלח לי פרפר!", אמרה. "באחת המגירות שפתחתי לחפש עם מה לחבוש, היה שם מונח לו פרפר מפלסטיק צבעוני כזה, כנראה צעצוע של ילדים. בבת אחת הרוח שלי התרוממה והתמלאה באופטימיות ותקווה. הנס שלי התגשם – אחרי 23 יום בדיוק שוחררתי".
לקראת הפרידה בין השתיים, שרה אחזה בידה מכתב שכתבה לאורי והקריאה ופנתה לאורי בהתרגשות: "המפגש איתך האיר לי אור גדול. אני שמחה להיות כאן לצידך ולחבק אותך שוב ולומר לך יש אור ויש תקווה ויש אופטימיות. את אור גדול בעולם שלנו".
השתיים התחבקו ארוכות ואז אורי הרימה את מבטה לשרה ולחשה לה באוזן: "אמרת לי שאני האור שלך, ואני רוצה לומר לך בחנוכה הזה, שאת גם הארת עליי".
"העם היהודי תמיד מצא דרך לשוב מהחושך אל האור"
ביום הראשון של חנוכה, מול אחד מכתבי היד החשובים ביותר בתולדות העם היהודי - קודקס ששון, נפגשו שתי נשים שסוחבות בגופן ובנשמתן את סיפור העם היהודי.
אגם ברגר בת ה-21 מחולון, ששוחררה משבי חמאס לאחר 482 ימים בעזה, ואיירין ששר בת ה-88, שורדת שואה מגטו ורשה, עמדו זו לצד זו ב"אנו – מוזיאון העם היהודי" ברמת אביב. שתיהן שורדות. שתיהן עדות חיה לכך שגם מתוך החושך העמוק ביותר, האור ממשיך לבקוע.
בתחילת המפגש ציינו הנוכחים יום הולדת 88 לאיירין עם עוגה, זר פרחים וסביבון שהעניקו לה אגם ואמה מירב. השלוש האלה מכירות אחת את השנייה היטב. המפגש הראשון של אגם ואיירין התקיים במצעד החיים האחרון, בכניסה למחנה אושוויץ, מתחת לשלט "העבודה משחררת".
“זה היה הרגע שבו הבנתי שאי-אפשר לגדוע את הסיפור היהודי”, אומרת אגם, “אבל היה גם תסכול עמוק: איך שוב זה קרה לנו, כשהשורדים שעוד איתנו צופים בזוועות של 7 באוקטובר במדינה היהודית”.
איירין מוסיפה: "חיבקתי אותה שם כחלק מאחווה נשית שאינה ניתנת לשבירה. הבטתי בעיניה, חייכתי, ורציתי להעביר לה מסר: החיים נמשכים – למרות הכל. שתינו מגלמות את הרצון לחיים. אנחנו מעריכות כל רגע מחיינו, אם כי בצורה אחרת כיום, אחרי כל מה שעברנו".
במפגש, שהתקיים בסיוע מצעד החיים וקרן מנומדין, חזו השתיים בקודקס ששון - התנ"ך העתיק ביותר שנשמר בשלמותו. כתב היד הזה, בן 1,100 שנים, נרכש בכ-38 מיליון דולר ונתרם למוזיאון על ידי השגריר האמריקאי אלפרד מוזס. באופן מצמרר, הקודקס נחת בישראל ב-5 באוקטובר 2023 - יומיים בלבד לפני מתקפת חמאס. מאז פרוץ המלחמה הוא נשמר בכספת, ורק ביוני האחרון, לאחר כשנה וחצי, הועלה לתצוגה. אורחות הכבוד באירוע היו אגם ומירב – סגירת מעגל מרגשת למשפחת ברגר, שציינה לפני שנה באותו מוזיאון את יום הולדתה ה-20 של אגם, כשהייתה עדיין חטופה. בדיעבד התברר כי השובים של אגם אפשרו לה לצפות בטלוויזיה באותו יום. היא ראתה את אמה מברכת אותה מהמוזיאון, “וזה חיזק אותי בצורה שאי-אפשר להסביר”, סיפרה לאחר שחרורה.
"כחודשיים לאחר החטיפה, בחנוכה הראשון בהיותי חטופה בשבי חמאס, מעל הכיסא הריק שלי בשולחן המשפחה, הופיע פרפר נדיר - לבן עם כתמים שחורים ואדומים. 'דובון יפהפה', כך שמו", סיפרה אגם בהתרגשות. "זה היה המסר הראשון לאמא שלי, מסבתא שלי סימה ז״ל, שנפטרה שמונה חודשים לפני שנחטפתי. הפרפר נשאר בבית שלנו ימים ארוכים וכששוחרתי מהשבי אמא שלי לחשה לי שהפרפר שסבתא סימה שלחה החזיק אותה בכל 482 יום שהייתי חטופה בשבי חמאס עם אמונה חזקה שיקרה נס ואני אחזור שחמה ובריאה".
הפרפר שראתה מירב ברגר, גם בעת ביקורה בקברי צדיקים במרוקו, כשבתה אגם ברגר הייתה בשבי חמאס
(צילום: מירב ברגר)
11 צפייה בגלריה
הפרפר שראתה מירב ברגר, בעת ביקור בקברי צדיקים במרוקו, כשבתה אגם ברגר הייתה בשבי חמאס
(צילום: מירב ברגר)
"וזה אכן קרה. אגב אותו סוג של פרפר הופיע גם כשאמא ביקרה בקברי צדיקים במרוקו עם הורים של חטופים נוספים... סבתא שלי נולדה במקנס שבמרוקו. הכול מתחבר למסר חזק גדול", אגם מחייכת לאיירין ולאמא מירב שהייתה נוכחת במפגש המרגש בין השתיים. איירין הקשיבה נרגשת ואז אמרה:"בגטו ורשה, בכל המסתור שלי, עם אמא כילדה קטנה כל יום רציתי להיות פרפר. זה היה החלום שלי שאוכל לעוף עם כנפיים חופשיות לפחות ליום אחד מהתופת שעברנו שם. לפחות ליום אחד כי פרפר חי 24 שעות. רק המחשבה להיות לפרפר החזיקה אותי במחבוא שלוש שנים איומות. יש לזה כוח ואני מזדהה לגמרי עם הפרפר שהופיע על הכיסא שלך. דווקא התמקם לו על הכיסא הריק שלך"
זה היה הרגע שבו הבנתי שאי-אפשר לגדוע את הסיפור היהודי. אבל היה גם תסכול עמוק: איך שוב זה קרה לנו, כשהשורדים שעוד איתנו צופים בזוועות של 7 באוקטובר במדינה היהודית
השבוע אמרה אגם: "כל האירועים קשורים זה בזה. בחנוכה רצו להשמיד את הרוח היהודית. בשואה פעלו כדי להשמיד את קיומנו כיהודים. ב-7 באוקטובר טבחו בנו, רצחו וחטפו יהודים".
איירין סיפרה לאגם על ילדותה הקשה. “החיים שלנו השתנו בבת אחת כשנזרקנו לגטו ורשה”, היא שיחזרה, “קור, רעב, פצצות, פחד בלתי פוסק. כשהייתי בת חמש נרצח אבי, דוד, לנגד עיניי. אני זוכרת שנישקתי אותו, והשרוול שלי התמלא בדם שלו. עד היום אני מחפשת אחר מקום קבורתו. קרו לי הרבה ניסים. אמא שלי הבינה שאין ברירה וברחה איתי דרך תעלות הביוב של הגטו. ירדתי עם הבובה שלי, ללצ’קה, לתוך הסירחון והחושך. אחרי היציאה הוסר הטלאי הצהוב והפכתי ל'ילדת מחבוא' – שלוש שנים של הסתתרות בארונות, באסמי חציר, במקומות שיועדו לבעלי חיים. הייתה פעם שבה חייל גרמני דקר את החציר בכידון שלו. הוא ממש נגע בעקב הרגל שלי. אם היה מבין שאני שם – היינו נורות. גם זה היה נס”.
לאחר המלחמה איירין עברה לצרפת, שם איבדה גם את אמה כשהייתה בת 11. היא אומצה, עברה לפרו והחלה חיים חדשים. "שנים רבות הסתרתי את עברי, גם מילדי", סיפרה, "רק ב-1997, כשנקראתי להצטרף למצעד החיים כעדה, זו הייתה התפנית אצלי – מאז התחלתי לספר את עדותי. למרות כל הניסים קרו לי, אני עדיין שואלת – איפה היה אלוהים בשואה".
אגם סיפרה לאיירין: “עברנו גיהינום בשבי. הייתי עדה לעינויים, חוסר כבוד, נשקים ורימונים סביבנו כל הזמן. ובכל זאת, גם שם, במנהרות, ניסינו לשמור מנטלית על האור. הייתי בעזה במהלך שני חגי חנוכה. בראשון מהם היינו במנהרה – אני, לירי, נעמה, רומי ואמילי, ניסינו לשכנע את המחבלים שהחג הזה יכול להביא ניסים כדי שיביאו לנו נרות. במקום זה, אחד מהם הביא לנו פסים של דבק חם. אחר כך הם הביאו לנו נר עגול קטן בצבע אדום ועוד נר על סוללה. הדלקנו אותם, בירכנו, שרנו שירי חנוכה והתפללנו לנס. בחג השני היינו שם רק אני ולירי, ולא הצלחנו שישיגו לנו נרות – אבל התפללנו שנשוחרר".
אגם ברגר ואימה מירב בטקס החזרת קודקס ששון לוויטרינה ב"אנו – מוזיאון העם היהודי"
(הלית שי)
איירין סיכמה: "העם היהודי עבר אסונות רבים, אך תמיד מצא דרך לשוב מהחושך אל האור. אגם ואני שתינו שורדות של 'הסיפור היהודי'. יש הבדל גדול אחד: לנו, ניצולי השואה, לא הייתה מדינת ישראל שתעניק לנו כוח והגנה. לאגם יש אומה שלמה שמגינה עליה ואוהבת אותה. אין לנו ארץ אחרת להיות בה".
