בין הרחובות לשכבות ההיסטוריה
בכל בוקר (או לפחות כשאני מצליח) אני משתדל לקום לריצת בוקר. זהו הרגל חדש שהכנסתי לחיי מאז שהגעתי לקלן, לפני כחודש, כחוקר אורח באוניברסיטה. היעד הקבוע שלי הוא ה־Volksgarten – פארק ירוק ושקט במרחק של קילומטר אחד בלבד מהדירה ששכרתי.
המסלול שלי מתחיל ברחוב Quirinstr, ממש ליד הבית ששכרתי. משם אני פונה ל־Am Trutzenberg, רחוב שקט יחסית, עוד לפני שהעיר מתעוררת. אבל בהמשך, כשאני נכנס ל־Eifelstr, השקט הזה נעלם: כמעט בכל בניין יש גרפיטי כזה או אחר. ברוב המקרים מדובר בסוג של ונדליזם – שמות, סימנים, כתובות חסרות הקשר – אבל לעיתים מופיע גם גרפיטי מהסוג הפוליטי, זה שמביא את המזרח התיכון אל אירופה בכלל וגרמניה בפרט.
כבר בתחילת המסלול, עוד לפני הצבעים הפוליטיים, אני נתקל באבני נגף – Stolpersteine – אותן אבני פליז קטנות השקועות במדרכה, שעליהן חקוקים שמות וסיפורי חייהם של יהודים שחיו בדיוק כאן לפני שנעקרו בשואה. הפרויקט הזה נולד דווקא כאן, בקלן, כשהאמן הגרמני גונטר דמניג החל להניח את האבנים הראשונות בתחילת שנות התשעים. מאז הן התפשטו בכל רחבי אירופה, וכל אחת מהן היא נקודת זיכרון אישית בתוך המרחב הציבורי.
קלן, היהודים והאבנים שמזכירות
קלן היא אחת הערים העתיקות בגרמניה, עיר עם היסטוריה יהודית שמשתרעת על פני כמעט אלפיים שנה. עוד מהמאה הרביעית לספירה נזכרו כאן יהודים, ובמהלך ימי הביניים התקיימה בעיר קהילה גדולה ומשגשגת – עד גירוש היהודים ב־1424. מאז חזרו היהודים לעיר בגלים שונים, ולפני מלחמת העולם השנייה מנתה הקהילה היהודית המקומית יותר מ־19 אלף נפש. רובה הושמדה בשואה, ומעטים בלבד שרדו.
היום יש בקלן קהילה יהודית מתחדשת, אבל ההיסטוריה לא נעלמה. היא מוטמעת ברחובות, באבן ובמתכת. המוזיאון היהודי בעיר מתעד את חיי הקהילה לאורך הדורות, אבל דווקא במדרכה, מתחת לרגליים, נוכחת התזכורת החזקה ביותר: פרויקט אבני הנגף.
האבנים הקטנות האלה – גודלן 10 על 10 ס"מ בלבד – נושאות עליהן לוחות פליז שמנציחים את שמותיהם של יהודים שנעקרו מבתיהם, נרצחו או הוגלו. כל אבן מותקנת מול הבית שבו התגורר אותו אדם, כך שהמדרכה מספרת סיפור אישי: שם, תאריך לידה, תאריך גירוש או רצח. כיום פזורות ברחבי אירופה יותר מ־90 אלף אבנים כאלה, והן נחשבות למיזם ההנצחה הגדול בעולם לשואת יהודי אירופה.
הבחירה להתחיל את הפרויקט כאן, בקלן, איננה מקרית. דמניג – יליד העיר – ראה בה זירה מתאימה להצבת שאלות על זיכרון ציבורי: מה אנחנו בוחרים לזכור, ומה אנחנו מעלימים? הוא עצמו אמר פעם כי "אבן אחת שווה יותר מאלף נאומים" – והרחובות של קלן ממחישים היטב את המשפט הזה.
עבורי, כרץ בוקר, המפגש עם האבנים האלה הוא כמעט בלתי נמנע. בין כיתוב גרפיטי אחד למשנהו, בין סיסמה פוליטית שנוספה בלילה שעבר לבין קריאה למחיקה ביום שאחריו, מבהיקות פתאום אותיות חרוטות בפליז: שם פרטי, שם משפחה, שנה. אלה לא מילים שנוספו על הקיר, אלא זיכרון שהוטבע במדרכה. במובן מסוים, זהו הדיאלוג הראשון בין העבר להווה שאני פוגש בכל ריצה.
גרפיטי כמדיום של מחאה – מהברונקס לאירופה
הגרפיטי נולד מחדש בארצות הברית של שנות השבעים, בעיקר בברונקס שבניו יורק. צעירים, רובם ממעמדות מוחלשים, השתמשו בקירות הרכבת התחתית ובחזיתות בניינים כדי לסמן נוכחות. בעידן שבו לא הייתה להם כמעט גישה למדיה ממוסדת, הגרפיטי שימש כעיתון הרחוב של הדור החדש. שמות, סמלים, סיסמאות – הכול נכתב בספריי, בצבעים עזים, ובקצב מהיר שנועד להתחמק מהמשטרה.
בתוך שנים אחדות, הגרפיטי עבר מהיותו ביטוי שוליים למדיום בינלאומי. באירופה, ובמיוחד בגרמניה שלאחר נפילת החומה, קירות ברלין הפכו למעבדה פתוחה לכתיבה פוליטית. חומת ברלין עצמה, שהייתה פעם גבול אטום בין מזרח למערב, התמלאה בכתובות, ציורים ומסרים. רבים מהם היו פוליטיים במובהק: קריאות לחופש, לשלום, לזכויות אדם. אחרים פשוט ביקשו להשאיר סימן אישי, טביעת נוכחות על פני קיר שהפך לסמל עולמי.
מאז ועד היום, גרפיטי הפך לחלק בלתי נפרד מהמרחב הציבורי בערי אירופה. הוא גם כלי מחאה וגם אמצעי ביטוי אישי. מהומות הסטודנטים בפריז, הפגנות האנטי־גלובליזציה באיטליה, מחאות האקלים האחרונות – כולן הותירו שכבות של צבע על הקירות. בכל מקום שבו מתרחש עימות פוליטי, מהר מאוד תמצא גם גרפיטי.
בגרמניה עצמה, הגרפיטי נע בין שני קטבים: מצד אחד, נחשב לעבירה על החוק, ומצד שני, התקבע כחלק מהתרבות האורבנית. בערים כמו ברלין, המבורג וקלן, קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת כלשהי. לעיתים אלה כתובות סתמיות – שמות, סימנים, תגיות – ולעיתים מדובר במסרים פוליטיים נוקבים: נגד גזענות, בעד פליטים, או, כמו במקרה שפגשתי כאן בקלן, מסרים הקשורים ישירות למזרח התיכון.
חמשת השכבות של הכתיבה על "הקיר"
שלב ראשון: Free Gaza
מעט אחרי הפנייה לרחוב Eifelstr העיניים כבר פוגשות את המילים Free Gaza באותיות גדולות בלבן ושחור. הכתובת חוזרת שוב ושוב – על חזיתות חנויות, מתחת לגשרים, לצד שבילי אופניים. מסר ישיר, כמעט סיסמה מוכנה להפגנה. נדמה היה כאילו העיר עצמה לובשת מדים של מחאה. לא הצלחתי לצלם את החלק הזה לבד. למחרת הגעתי כדי לצלם והתברר שכבר הגיעה חבורה שהוסיפה את סמל החטופים עם הכיתוב 7.10 בצבע צהוב.
שלב שני: ההסבה – From Hamas
לא עבר זמן רב והכיתוב המקורי הוסב. המילה Gaza נמחקה בצבע צהוב עז, ובמקומה נוספו המילים From Hamas באותיות שחורות. כך נולד המסר החדש: Free From Hamas.
שלב שלישי: זיכרון החטופים
על אותו קיר נוספו כתובות חדשות: 7.10 Never Forget ו־Free The Hostages. השימוש במילה Free המקורית, עם תוספת אחרת, שינה שוב את המשמעות. הקיר הפך לאנדרטה מאולתרת, תזכורת לבני אדם שנעדרים.
9 צפייה בגלריה
שלט לשחרור החטופים, שנתלה בחזית בית הכנסת הגדול ברחוב Roonstraße בקלן
(צילום: ד"ר מוטי גיגי)
אבל הקריאה הזו לא נשארה רק בגרפיטי. כמה רחובות משם, בחזית בית הכנסת הגדול ברחוב Roonstraße, נתלה שלט ענק: השלט, שחור־אדום־לבן, משקיף אל הרחוב הסואן ומעביר את אותה זעקה שהופיעה קודם בספריי על קיר אפור. אלא שכאן לא מדובר במחאה פיראטית אלא בהצהרה קהילתית רשמית. הקול היהודי בעיר מחזק את מה שהגרפיטי כבר התחיל להגיד: שהמאבק הוא לא רק על קרקע או גבול, אלא גם על חיי בני ערובה.
שלב רביעי: מהשחור לברונזה
אבל גם זה לא היה סוף הסיפור. הכיתוב From Hamas, שנכתב קודם בשחור, כוסה בהמשך, ובמקומו הופיעה תוספת חדשה בצבעי ברונזה־זהב: From Israel. המעבר הזה, מהשחור הקודר לגוון בוהק, סימן ניסיון להעניק למסרים נגד ישראל נוכחות עמידה ונצחית יותר.
שלב חמישי: המחיקה השקטה
באחד המקרים, חזית של בניין שלם נצבעה בגרפיטי – שכבות של מסרים, צבעים, סיסמאות. אלא שהפעם הדיירים לא היו מוכנים לשמש במה. בתוך ימים הכול נמחק, והחזית חזרה להיות נקייה.
זו הייתה אולי האמירה הפוליטית השקטה ביותר: לא בחירה בצד כזה או אחר, אלא סירוב לשמש זירה. במובן מסוים, זו מקבילה לעולם הדיגיטלי: כמו בפייסבוק, כשמנהלי הקבוצה מחליטים שפוסט עבר את גבולות המותר – והם פשוט מוחקים אותו.
מהקיר הדיגיטלי לקיר הפיזי – וחזרה
מה שמתרחש על קירות Eifelstr בקלן מזכיר במדויק את מה שקורה בפייסבוק או ב־X (טוויטר לשעבר). מישהו מפרסם פוסט (Free Gaza), מישהו אחר מגיב ומסב אותו (From Hamas).
אחר מוסיף הקשר חדש – Never forget, Free the hostages) 7.10) – אחר כך מגיעה תגובת־נגד (From Israel), ובסוף - מחיקה מוחלטת של הפוסט, לא על ידי צד בדיון אלא על ידי בעלי הבית, כמו אדמינים שמחליטים שהשרשור חרג מהכללים. הקיר מתפקד כמו פיד חי: הוא משתנה מדי יום, נשמר בו זיכרון של השכבות הקודמות, והכול גלוי לעיני כל מי שעובר שם. אבל בניגוד לפייסבוק, כאן אין כפתור Delete מוחלט. כל מחיקה היא שכבה חדשה, כל עריכה מותירה סימן. המרחב הציבורי הופך למסך ענק, שבו כל צד מנסה להשתלט על הנרטיב – לא במילים בלבד, אלא גם בצבעים: לבן מול צהוב, שחור מול ברונזה.
מחקר, פולריזציה ומהדהד עולמי
אבל הנוכחות שלי כאן בקלן איננה מקרית. אני נמצא בעיר כחלק ממחקר וקורס בינלאומי משותף של המכללה האקדמית ספיר ו־TH Köln, העוסק בפולריזציה בישראל ובגרמניה לאחר שבעה באוקטובר. אנו בוחנים כיצד הקיטוב משתקף בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות. ברור לנו שהקיטוב לא התחיל אז, אבל האירועים של 7 באוקטובר העניקו לו הדהוד עז בהרבה – גל שהשפעתו ניכרת עד היום.
בתוך ההקשר הזה, החיבור בין שלוש זירות – אבני הנגף מהעבר, קירות הגרפיטי בהווה ו"קירות" הרשתות החברתיות – מייצר ומהדהד זיכרון חד ומוחשי למציאות הישראלית־עולמית הנוכחית. בכל אחת מהזירות האלה מתנהל ויכוח מתמשך: על זיכרון, על זהות ועל נרטיב. כל אחת מהן חושפת עד כמה המחלוקות כאן – בקלן, בישראל ובמרחב הדיגיטלי – משקפות את אותו קרע עולמי שמסרב להיעלם.
מקלן לברלין: הנרטיב נמשך
כחלק מהעבודה על המחקר שלנו, הצגנו אני והקולגה הגרמני שלי את הממצאים הראשונים שלנו בכנס על ישראל שנערך בפוטסדאם. לפני החזרה שלי לקלן, עברתי דרך ברלין. לקחתי מלון ללילה ברוזה לוקסמבורג פלאץ. היה משהו סמלי ואירוני כשפגשתי ברחוב הזה את הגרפיטי הזה – על קיר אפור, בוורוד עז, הופיעה המילה "NAKBA". הסמליות כמעט בלתי נתפסת, איך על קיר במקום הקרוי על שם יהודייה שמתה במאבק למען צדק חברתי, ועם כל ההיסטוריה הקשה והמדממת של יהודים בגרמניה, הגרפיטי מייצר מציאות חדשה שבה אנחנו לא האסון אלא גורמים את האסון לעם הפלסטיני. בתוך רחוב על שם יהודייה פולנייה-גרמנית, מהפכנית, לוחמת צדק שנרצחה ב-1919 על ידי כוחות שמרניים.
סיכום: העבר, ההווה – ומה הלאה?
כך, במסלול ריצה יומי אחד, שחוזר על עצמו כל יום (כמו שאמרתי, אני משתדל מאוד), אני עובר בין שכבות של זמן, מרחב ומשמעות: מאבני נגף שמחזירות את ההיסטוריה היהודית אל מדרכות קלן, דרך גרפיטי מתחלף שמייבא את המזרח התיכון אל לב אירופה, ועד חזיתות שנמחקות מתוך רצון לשמור על שקט ביתי. זה מעלה לא מעט תהיות. לא פעם חשבתי מה הייתה אומרת הלנה ברלין (Helene Berlin), שנולדה בשכונה בקלן ב-1884, גורשה ב-1941 והוכרזה כ"אדם שלא נותר בחיים" (Fur Tot Erklart). היא ועוד עשרות יהודים שבנו חיים שנקטעו באבחה אחת בצורה האכזרית ביותר. מה הם היו אומרים על הגרפיטי, על המקום של ישראל בעולם, על המלחמה שנמשכת כמעט שנתיים, על החטופים, על איך שישראל נתפסת היום בגרמניה, בכלל?
זהו מרחב שבו העבר, ההווה והעתיד נפגשים בכל בוקר מחדש. השאלה שנותרת פתוחה היא כיצד ייראה המרחב הציבורי באירופה בשנים הקרובות: האם הוא יישאר זירה פתוחה לקרב סיסמאות צבעוניות, או שמא ילך ויהפוך למרחב מצונזר – כזה שמוחק שכבות, מסרים ודיונים – ממש כפי שקורה ברשתות החברתיות. כשאני מסיים את הריצה ופונה חזרה הביתה, אני עובר שוב ליד אותם קירות. השינויים קטנים – כתובת חדשה כאן, מחיקה חלקית שם – אבל הם מספיקים כדי להזכיר לי שהמאבק על הנרטיב לא נוגע רק למזרח התיכון. הוא כאן, בלב אירופה, על מדרכות שבהן טמונים שמות יהודים שנרצחו.
בעוד חודש אסיים את שהותי כאן ואחזור לישראל. הגרפיטי יישאר כאן, ימשיך להשתנות, להימחק ולהיכתב מחדש. האבנים יישארו קבועות במדרכה. השאלה הגדולה – איך אירופה תבחר להתמודד עם ההיסטוריה שלה ועם המציאות הישראלית־פלסטינית של היום – תמשיך להדהד בכל צעד ושעל ברחובות גרמניה.
- ד"ר מוטי גיגי הוא סוציולוג ומרצה בכיר במחלקה לתקשורת במכללה האקדמית ספיר, וחוקר אורח באוניברסיטת TH Köln בקלן
