איך האמונה הדתית, ההלכה והסמכות הרבנית יכולות להיות כלי להפעלת אלימות ושליטה בתוך נישואים? החוקרת תהילה גאדו מהחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, שסיימה בימים אלה את עבודת הדוקטורט שלה בהנחייתה של פרופ' מיכל פרנקל, בדקה את הנושא באמצעות 35 ראיונות עומק עם חרדים וחרדיות שהתגרשו.
אחת המרואיינות סיפרה לה: "ספירת ה'שבעה נקיים' (הימים שיש לספור לאחר הדימום של הווסת, לפי ההלכה, כדי לוודא שהאישה אינה נידה ומותרת לבעלה – א"ה) בשבילי היא לא פחות מסיוט. בעלי מבקש לבחון כל עד בדיקה (חתיכת בד שבאמצעותה בודקים אם הדימום נפסק, א"ה), האם הוא נקי מכתם דם כל שהוא. לרוב הוא שולח אותי לרב שוב ושוב, ואז עוד פעם כדי להכריע האם הבדיקה אכן טהורה, ואני רשאית לטבול בתום שבעת ימי הספירה".
"התיאור הזה הוא דוגמה מובהקת למושג 'אלימות דתית'", אומרת גאדו, "אלימות אינה רק פיזית, מינית או אפילו מילולית. היא עשויה ללבוש גם פנים דתיות". במקרה הזה, היא מסבירה, משתמש הבעל במדיום הדתי כדי לפגוע באשתו שחשה כי היא לא טהורה עדיין, ונדרשת להתרוצץ פעם אחר פעם כדי לקבל אישור מהרב.
אולי זו בסך הכול הפרעת או-סי-די (הפרעה טורדנית-כפייתית) של הבעל?
"זו שאלה נכונה, כי יש הפרעות כפייתיות דתיות, אבל הפער טמון בהקשר. הפרעת או-סי-די לא תהיה אגרסיבית, לא תהיה שתלטנית ולא תבקש לכפות את עמדתה על האחר. התבוננות עקבית על האינטראקציה תלמד אותנו במהירות האם לפנינו אלימות דתית או אכן רק הפרעה נוירוטית".
קידוש. הגבר אמר לאשתו שהוא לא מתכוון "להוציא אותה ידי חובה"
(צילום אילוסטרציה: Yehoshua Halevi / Shutterstock)
מכאן מדגישה החוקרת את השוני בין האלימות הדתית לסוגים אחרים של אלימות הבאים לידי ביטוי בזירות שונות. לדבריה, האלימות דתית מחזיקה בתכונה מתעתעת: היא עוטה כפפות על הידיים וקשה מאוד לזהות אותה. "לעיתים קרובות היא מניפולטיבית וערמומית, ועשויה להיתפס כהחמרה דתית, או כאמור כהפרעה לא מזיקה – בוודאי מול הקהילה, הרואה בנפגעת את זו שמעיזה להתריס כנגד הבעל הצדיק, המחמיר והקדוש שרק חפץ לדקדק בהלכה", אומרת גאדו. "היא אפילו לא מאפשרת לנפגעים ממנה להכיר בקיומה".
היא מוסיפה שמרכיב חשוב נוסף בתופעה הוא הופעתה לצד מעגל אלימות נוסף – לרוב מילולית ולא גופנית. "בסופו של דבר אנחנו ניצבים מול אדם אלים שבוחר את דפוסי האלימות שלו באמצעות הערוצים הזמינים לו. במקרים מסוימים הם עשויים להיות כלכליים או מיניים, ואצל האדם הדתי הם במקרים רבים משתקפים במדיום הדתי", היא מסבירה.
הסיפורים הקשים לא רק הפגישו אותה עם האלימות הדתית לצורותיה השונות, אלא גם הובילו לגילוי, המפתיע מבחינתה, שהנפגעות והנפגעים כלל לא ידעו שמדובר ב"אלימות דתית". אחת הקטגוריות השכיחות ביותר במחקרה של גאדו היא ההלכה. להבדיל מהנצרות, היהדות היא דת פרקטית, עם ריטואלים קבועים עד לרמת היום-יום. זו הסיבה, סבורה גאדו, ש"גלי האלימות עשויים להתרחש בה ברמת המנגנונים הקטנים, הסמויים ולעיתים בלתי נראים".
"הוא אמר שאני לא ראויה להדליק נרות שבת, והוא יעשה זאת במקומי", סיפרה מרואיינת
(צילום אילוסטרציה: Mayan Nemanov / Shutterstock)
כך למשל מופיע סיפורה של ציפורה, המתארת כיצד בעלה ציין בפניה בקידוש בליל שבת כי הוא אינו מתכוון "להוציא אותה ידי חובה" בברכת הקידוש. ההלכה קובעת שאם המקדש מכוון שלא להוציא ידי חובה את השומע, הרי שהשומע לא קיים את המצווה, והוא אינו יכול לגשת לנטילת ידיים ולסעודת שבת. "העלבון היה נורא", נזכרת החוקרת בשיחה עם ציפורה, "בטח כאשר זה נעשה בטקס דתי המתרחש בפרהסיה המשפחתית או הקהילתית".
היא לא יכולה לעשות קידוש לבד?
"האלימות במקרה הזה היא התוצר של הנורמה התרבותית, הקהילתית-חרדית: מותר לאישה לעשות קידוש, אבל בחברה הדתית הגבר, ראש המשפחה, הוא זה שנושא את ברכת הקידוש. כשהוא מצהיר שהיא אינה יוצאת ידי חובה הוא מדיר אותה מהמעשה הדתי, והוא מבצע אקט משפיל ומשתלט. בסופו של דבר האלימות צבועה בגווני הערכים הדומיננטיים של כל חברה, בדיוק כמו שבארצות הברית תהיה לאלימות כלכלית גברית משמעות רבה יותר מאשר אירוע זהה בכפר נידח בהודו".
אוזן חילונית לא תמיד תבין
תהילה גאדו (40), אם לשניים, גדלה בקהילה חרדית ומתגוררת גם בימים אלה בסביבה חרדית בירושלים. מבנים חברתיים ויחסי כוח בכלל, ובחברה החרדית בפרט, העסיקו אותה מאז ומתמיד, ומקרי אלימות לא מעטים שפגשה הניעו אותה לבחון כיצד הפוגעים משתמשים בדת. מקרי אלימות שהגיעו לידיעתה, אפילו מאזור מגוריה, דרבנו אותה להעניק לתופעה שם והמשׂגה – והיא יצאה למפגש עם עשרות נשים וגברים שחוו אלימות מהסוג הזה במהלך חייהם.
במחקרה ממשׂיגה גאדו קטגוריה חדשה: "אלימות דתית" (Religious Domestic Violence) –כמנגנון שליטה אקטיבי בזוגיות, ולא רק כרקע תרבותי. המסקנה המרכזית שלה מהראיונות שקיימה היא שהדת אינה רק תפאורה שבה מתרחשת האלימות הזו, אלא כלי ישיר: היא נתקלה בדוגמאות רבות לשימוש מניפולטיבי בטקסטים, בהלכות, בסמכות רבנית ובנורמות קהילתיות כדי לכפות ציות ולייצר תלות, תוך פגיעה מכוונת באמונת הצד הנפגע ובקשר שלו לקהילה ולאל. במחקרה היא מתייחסת לאלימות גם כלפי נשים וגם כלפי גברים.
חרדים בירושלים, אילוסטרציה
(צילום: Nir Sharon / Shutterstock)
יפה, אם לארבעה, נזכרה בשיחה עם גאדו בערבי השבתות שבהם בעלה היה מכבה את הנרות שהדליקה: "הוא אמר שאני לא ראויה להדליק נרות שבת, והוא יעשה זאת במקומי". "זה היה מכמיר לב", אומרת גאדו. למי שאינו חי את ההוויה הדתית קשה לתפוס את גודל המשמעות של הדלקת נרות שבת, ואת תפילתה של האם היהודייה על ילדיה מול הנרות הדולקים, כשפניה מכוסות בידיה.
במקרה אחר, גם הוא לא מובן מאליו לאוזן חילונית או אפילו לאוזן דתית "רגילה", סיפרה צירה, אישה מחסידות שמרנית במיוחד במאה שערים, על ההלם שאחז בה כשבעלה אסר עליה לגלח את שׂערות ראשה לאחר החתונה. לנו עשויה דרישת הבעל להישמע דווקא מאדירה, אלא שבעיני צירה זו הייתה השפלה גסה. יש חסידויות שבהן נהוג בקפדנות מוחלטת שהאישה מגלחת את השיער שלראשה כאשר היא מתחתנת, ולא מותירה ממנו על הקרקפת. תגלחת הראש לא נתפסת כ"החמרה" אצל נשות החסידויות האלה, אלא כחלק מרכזי מזהותן הדתית. "כשהוא אוסר עליה לגלח את השיער הוא לוקח ממנה את המעשה הדתי הפרטי שלה", אומרת גאדו, "הוא מכרסם בזהות האישית שלה, שאותה היא מבקשת לפתח כאישה חרדית נשואה".
אי אפשר להילחם נגד הטקסט
מדרש חז"ל קובע כי "אין לך אִשה כשרה בנשים אלא אִשה שהיא עושה רצון בעלה", וגאדו סבורה כי השימוש הרווח במשפט הזה, בנוסחים שונים, התחזק ונעשה אפולוגטי – עם עליית הגלים הפמיניסטיים ב-150 השנים האחרונות. הקטע המדרשי המדובר, שכוונתו המקורית כנראה שונה לחלוטין, הפך למנוף לחץ דתי בידי גברים דתיים הטורחים להדגיש בפני נשותיהם שעליהן לציית להם ולהגשים את כל מאווייהם האישיים, בשל משמעותו הרחבה.
השימוש בטקסט אינו נשאר רק ברמה המילולית, אלא כולל גם "גיוס" דמויות חזליות שנמצאות בקונצנזוס. כזה הוא סיפורה של שפרה, שהכירה את בעלה גדי כשהם בסטטוס של מה שמכונה "דתי לייט". אלא שזמן קצר לאחר החתונה בחר גדי להתחזק בדת, לנטוש את מקום העבודה וללמוד בכולל במשך יום שלם. הוא דרש משפרה להיכנס להיריון ולחתור להולדת ילד כמעט בכל שנה. את גידול הילדים הרבים והצפופים הוא הותיר בידיה, שכן הוא היה עסוק, באמת ובתמים, בלימוד תורה.
זוג חרדי בניו יורק, אילוסטרציה
(צילום: Domingo Saez / Shutterstock)
כאשר ניסתה שפרה להתלונן, הזכיר לה גדי את סיפורה המפורסם של רחל, אשת רבי עקיבא. רחל, בתו של איל ההון כלבא שׂבוע, ויתרה על ירושתה, על קשריה עם אביה ואפילו על זוגיות יומיומית חמה עם בעל זמין ומחבק, רק כדי שרועה הצאן שאיתו התחתנה – עקיבא – ילך ללמוד תורה. כעבור 24 שנים של לימוד תורה רציף מבלי לבקר בבית, שב רבי עקיבא לביתו כגדול הדור בראש 24 אלף תלמידים, והכריז בפני תלמידיו על התורה שלו ושלהם: "שלי ושלכם – שלה הוא". גאדו אומרת: "איך שפרה יכולה להתמודד עם מודל כזה? מה, היא לא רוצה להיות אשת רבי עקיבא? היא בפלונטר, ולבסוף בחרה להתנהג כמו אשת רבי עקיבא".
שימוש דתי ואלים מתבצע גם בדמויות דתיות עדכניות: למשל באמצעות ציטוטים של רב בית הכנסת או רב השכונה, כאשר הצד הנפגע לא יכול להתעמת, ולרוב גם לא רוצה בכך. "הכוח של הרבנים עצום. כמעט בכל סיפורי המרואיינים שלי, דמותו של הרב נוכחת באופן דומיננטי", מעידה גאדו. במקרים רבים, לדבריה, הרב "גויס" על לא עוול בכפו: "או שהוא כלל לא נשאל על הסוגיה, או שהוצגה בפניו תמונה חד-צדדית, ובהתאם לניסוח השאלה השיב את דעת ההלכה".
איך מגיבות הנפגעות על מה שאת מכנה "אלימות דתית"?
"בחוסר אונים. הידע התורני ברחוב החרדי והדתי מצוי אצל הגבר, ולא רק שהנורמות הדתיות-חברתיות לא מעניקות לאישה גישה לארון הספרים היהודי, אלא שהן גם לא מעודדות לאתגר את סמכות הידע בשדה הזה".
צורה נוספת של "אלימות דתית" כוללת שימוש בידע מחוכמת הקבלה, מה שמכונה "תורת הסוד". נעמה הייתה נשואה לאברך שעסק רבות בתורת הנסתר, והיה מעדכן אותה בשעת כעס כי הוא משביע מלאכים רעים שיפגעו בה. הוא גם דיווח לה שבאמצעות הכוחות הקבליים הוא יודע עליה "הכול" רק מהתבוננות בשלהבות הנרות שהדליקה בערב שבת. "לא מדובר באישה תמימה ונבערת", מדגישה גאדו, "הכוח העצום המצוי בידי מי שמחזיק בידע הותיר אותה חסרת אונים. היא באמת לא מבינה כלום בעולמות האלה, למרות שהיא מאמינה בהם כמו כל אדם דתי וחרדי".
גם גברים חווים אלימות דתית
גאדו היא פמיניסטית חרדית, אבל היא לא נדרשה להיות כזו כדי לשער שמגמת האלימות הדתית מופנית ברוב המוחלט של המקרים כלפי נשים. אלא שהמחקר שלה חשף בפניה לא מעט מקרים הפוכים: נשים המשתמשות בדת כדי לפגוע בגברים. כך במקרה של גבריאל, ששב באחד הימים הביתה ונתקל בהוראה של אשתו "לעוף מהבית". הוא סירב, אבל אז היא שלפה טיעון מנצח: אנחנו בסטטוס "בני גרושת הלב". מתברר כי ההלכה מצפה מבני זוג שהחליטו להתגרש להימנע מקיום יחסי מין. זה אינו איסור מוחלט אך ההלכה רואה זאת כדבר בלתי ראוי. אשתו לשעבר של גבריאל הרחיבה את סוגיית קיום היחסים לאיסור על שהות משותפת באותו בית.
גבריאל, יהודי ירא שמיים, הגיע במהירות לביתו של הרב, ובפנים נכלמות שאל אותו אם מותר לו לשהות בביתו. הרב המופתע השיב כי אין כלל הלכה כזו, ואף תמה כיצד הגיע האברך הידען למסקנה מוזרה כזו. "השימוש של האישה בטקסטים הלכתיים בעניינים שבינו לבינה ערערו את ביטחונו העצמי בידע ההלכתי שלו, והוא נאלץ לבקר אצל הרב כדי לשמוע שמדובר בשימוש אלים בהלכה", אומרת גאדו.
(צילום אילוסטרציה: Raja399 / Shutterstock)
במקרה אחר, הפך הבעל למעין עבד מודרני הנדרש לרצות את אשתו ולרכוש בעבורה את כל מה שחפצה בו, בחסות הטיעון, שהוצג ללא הרף – גם לעיני ילדיו – כי הוא "התחייב בכתובה לזון אותה, לפרנס אותה ולספק את כל צרכיה".
גאדו אומרת שגם שלילת יחסי מין עם בן הזוג במטרה להעניש אותו יכולה להיות סוג של אלימות דתית. "אני יודעת שיהיו פמיניסטיות שיכעסו ויאמרו שזה המנגנון היחיד שנותר בידיה של האישה, אבל צריך להודות בכך שיש מקרים רבים שבהם זו פשוט אלימות דתית", היא מסבירה את עמדתה.
יש הבדל בין האלימות הגברית לאלימות הנשית?
"נשים משתמשות בדת באופן יצירתי יותר. לרוב הן ימנעו מהבעל את המעשה הדתי, בעוד הגבר האלים יכפה באופן אקטיבי על האישה את המעשה הדתי. למשל, אם גבר מקהילה חסידית יאלץ את אשתו להתפלל שלוש תפילות ביום, האישה תנעל את הבית ולא תיתן לו לצאת להתוועדות אצל הרבי שלו".
יש פתרון לאלימות הדתית?
"זה אינו מחקר מדיניות, אבל נדמה כי ברור שנדרשת אוריינות זוגית, מודעוּת לשימוש הפוטנציאלי המסוכן בדת ביחסים בין בני זוג. זה יכול להתרחש בשלב הדרכת החתנים והכלות בחודשים שבין האירוסים לנישואים, וזה גם יכול להתבצע באמצעות העברת קורסים לאנשים רלוונטיים הנמצאים באינטראקציה קרובה עם נפגעים של אלימות כזו, כמו רבנים, רבניות או אפילו בלניות במקווה".
