ב-9 ביוני בשנת 68 לספירה, הקיסר נירון מת מחוץ לרומא לאחר שהוכרז כאויב הציבור וננטש על ידי רוב הממסד הפוליטי. או שמא לא כך קרה? ההיסטוריונים הרומיים טוענים שכן, אך למסורת היהודית יש גרסה שונה לחלוטין. על פי התלמוד הבבלי, נירון לא סתם נעלם מעל דפי ההיסטוריה; הוא נמלט ממערכה רומית נגד ירושלים, התגייר, ולימים הפך לאחד מאבותיו של רבי מאיר – מגדולי חכמי המשנה.
אין ראיות היסטוריות לכך שזה קרה, אבל זה הופך את הסיפור למעניין יותר. דמותו של נירון היא רק ראשיתו של מכלול רחב הרבה יותר של אגדות יהודיות על הקיסרים הרומיים ששלטו ביהודים. על חלקם מוטלת קללה; אחרים נענשים בדרכים גרוטסקיות; ויש שרבנים מצליחים להערים עליהם. קיסר אחד מוקם לתחייה ונאלץ לתאר את העונש הצפוי לו בעולם הבא; קיסר אחר מתקרב כל כך לחכם יהודי, עד שהמסורת המאוחרת כמעט הופכת אותו לגר. הרומאים אמנם כבשו את ירושלים, אבל לאגדה היהודית הייתה דרך משלה להתמודד עם האנשים שעשו זאת.
נירון: הקיסר שהחליף צדדים
הסיפור על נירון מופיע במסכת גיטין, בתיאור התלמודי של חורבן ירושלים. מבחינה היסטורית, המרד היהודי החל בשנת 66 לספירה, בזמן שנירון היה קיסר, והוא מינה את אספסיאנוס לדכא אותו. ואולם, התלמוד מתאר כיצד נירון עצמו יוצא לעבר ירושלים. בטרם יפתח במתקפה, הוא מחליט לבחון מה צופן העתיד לעיר: הוא יורה חץ לכיוון מזרח – והחץ מצביע על ירושלים; הוא יורה מערבה – ומקבל תוצאה זהה. הוא חוזר על הבדיקה לכל הכיוונים, ובכל פעם – ירושלים.
פסל של נירון. הותיר את רומא מאחוריו?
(צילום: Achim Wagner / Shutterstock)
לאחר מכן הוא פוגש תלמיד יהודי ומבקש ממנו לדקלם את הפסוק המקראי שלמד באותו יום. הנער מצטט את דברי יחזקאל: "וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל" (ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוק י"ד). בספרות הרבנית מזוהה אדום באופן הדוק עם רומא, ונירון מבין את המשמעות: ייתכן שאכן נגזר על ירושלים חורבן, אבל רומא תיענש בסופו של דבר על ביצועו. הוא מסיק שבכוונת האל להשתמש ברומא ככלי להחרבת ירושלים, ולאחר מכן להטיל אחריות על המחריב.
על כן, נירון מסרב. התלמוד מספר כי הוא נמלט, התגייר, וכי לימים ממשיך דרכו היה רבי מאיר. פרט אחרון זה הופך את הסיפור ליוצא דופן: הקיסר המזוהה עם ראשית המלחמה הרומית ביהודים הופך, באגדה היהודית, לאבי-שושלתו של אחד החכמים שסייעו לעצב את היהדות לאחר שרומא החריבה את בית המקדש. ייתכן שיש כאן אף הדהוד לשמועות רומיות עתיקות סביב מותו של נירון; רבים סירבו להאמין כי אכן מת, ולימים הופיעו מתחזים אחדים שטענו כי הם נירון עצמו. נראה כי המסורת היהודית משיבה על אותה שאלה עתיקה בדרכה שלה: נירון שרד, אך הותיר את רומא מאחוריו.
אספסיאנוס: הקיסר עם כף הרגל הנפוחה
לאחר היעלמותו של נירון, נכנס אספסיאנוס לסיפור. על פי התלמוד, ירושלים נתונה במצור, ורבן יוחנן בן זכאי מבקש להיחלץ ממנה ולנהל משא ומתן עם הרומאים. מכיוון שקיצונים יהודים מונעים ממנו לצאת, הוא מעמיד פני מת ומוּצא אל מחוץ לשערים בתוך ארון מתים. הוא מובא לפני אספסיאנוס ומברך אותו בתואר קיסר, אף על פי שאספסיאנוס טרם הוכתר כקיסר.
אספסיאנוס. מפגש מכונן עם רבן יוחנן בן זכאי
(צילום: Gilmanshin / Shutterstock)
יוחנן מתעקש שעליו להפוך לקיסר, שכן על פי פרשנותו לכתובים, ירושלים עתידה ליפול רק בידי מלך. כמעט מיד מגיע שליח מרומא ומבשר כי הקיסר מת וכי אספסיאנוס נבחר להחליפו. בשלב זה מופיע אחד הפרטים המוזרים בתלמוד: אספסיאנוס כבר נעל את אחת מנעליו כששמע את הבשורה. הוא מתמלא שמחה כה רבה עד שרגלו מתנפחת, והוא אינו מסוגל לנעול את הנעל השנייה או לחלוץ את הראשונה. שוב, ליוחנן בן זכאי יש פתרון: הוא מצטט פסוק מספר משלי ומציע לאספסיאנוס להורות לאדם שאינו מחבב לצעוד לפניו, שכן רגש לא נעים ינטרל את הנפיחות שנגרמה מהשמחה. האיש מופיע, מצב רוחו של אספסיאנוס משתנה – והרגל נכנסת אל הנעל.
זהו היפוך תפקידים טיפוסי בספרות חז"ל: אספסיאנוס ניצב עם צבאו מחוץ לירושלים, אך החכם מבין את עתידו הפוליטי, את כתבי הקודש ואפילו את מצב רגלו הנפוחה – טוב יותר ממנו עצמו. אספסיאנוס נענה לבקשותיו, ויוחנן מבקש – בבקשה המפורסמת – את יבנה וחכמיה, הגנה על משפחתו של רבן גמליאל וסיוע רפואי לרבי צדוק. בזיכרון היהודי, הופך האירוע לסיפור לא רק על חורבן, אלא על הישרדות: ירושלים אולי אבדה, אך הלימוד היהודי מוצא לו מרכז חדש.
טיטוס: הקיסר שיבחוש יכול היה להביס
דמותו של אספסיאנוס מוצגת באור מורכב יחסית; לעומת זאת, בנו טיטוס אינו זוכה ליחס אוהד שכזה. התלמוד מכנה אותו "טיטוס הרשע", ואילו בת-קול מרחיקה לכת ומכנה אותו "רשע, בן רשע, בן בנו של עשו הרשע". על פי המסורת הרבנית, טיטוס נכנס אל קודש הקודשים, מחלל את המקדש ומשסע את הפרוכת בחרבו. למראה הדם הניגר, מדמיין טיטוס כי הצליח לפגוע בדרך כלשהי באלוהי ישראל.
לאחר מכן הוא לוקח איתו כלי קודש ומפליג לרומא. סערה פורצת; טיטוס לועג לאלוהים – באומרו כי נראה שאלוהי היהודים חזק במיוחד כשהוא נמצא על המים – ומאתגר אותו להילחם בו ביבשה. אלוהים משיב לו באמצעות חרק זעיר מעופף, החודר לאפו של טיטוס, מתחיל לכרסם את מוחו ומייסר אותו במשך שבע שנים. בשלב מסוים מגלה טיטוס שקול הלמות פטישו של נפח מרגיע את היצור, ולכן מובאים נפחים כדי להלום בפטישיהם בנוכחותו; אבל בסופו של דבר, גם הפתרון הזה חדל להועיל. על פי הסיפור, לאחר מותו נפתחת גולגולתו ומתגלה כי היצור שבתוכה גדל לממדי ענק – ומסורת אחת אף מתארת אותו כבעל פה מנחושת וטופרי ברזל.
טיטוס. מעשה בחרק קטן שגבר על קיסר
(צילום: Andrea Izzotti / Shutterstock)
אך האגדה היהודית טרם סיימה את עניינה עם טיטוס. לפני מותו, הוא מצווה לשרוף את גופתו ולפזר את אפרה על פני שבעת הימים, מתוך תקווה – כך נראה – להקשות על אלוהי ישראל להקימו לתחייה ולדון אותו. מאוחר יותר במסכת גיטין, אונקלוס – השוקל להתגייר – מעלה את טיטוס באוב ושואל אותו מי הוא החשוב ביותר בעולם הבא. "ישראל", משיב טיטוס. אונקלוס שואל אם עליו להצטרף אליהם, אך טיטוס משיב בשלילה. מצוותיהם תובעניות מדי, הוא אומר לו, ועדיף לרדוף אותם ולזכות בכוח בעולם הזה.
לבסוף, אונקלוס שואל איזה עונש מקבל טיטוס לאחר מותו. טיטוס מסביר כי מדי יום נאסף אפרו, הוא נידון ונשרף, ואז מפוזר שוב על פני שבעת הימים. הניסיון שלו לחמוק מן הדין הופך לדין עצמו. הניגוד לנירון חד וברור מאין כמוהו: נירון מכיר בדין האלוהי ומשנה את עמדתו, ואילו טיטוס מכיר בו אך מנסה להימלט מפניו.
תבליט המתאר את מנורת בית המקדש על שער טיטוס ברומא
(צילום: History Skills / Shutterstock)
טראיאנוס ואדריאנוס: רומא כרודפת
לא כל קיסר זוכה לסיפור על התקרבות ליהדות או על הערצה המלווה בהסתייגות; דמויותיהם של טראיאנוס ואדריאנוס חקוקות בזיכרון היהודי באור קודר הרבה יותר. אחד הסיפורים התלמודיים קושר את טראיאנוס להוצאתם להורג של שני יהודים – לוליאנוס ופאפוס. בטרם ימית אותם, הוא לועג לאמונתם ושואל מדוע האל, שהציל את חנניה, מישאל ועזריה מכבשן האש של נבוכדנאצר, אינו מציל גם אותם. הם משיבים כי אינם ראויים לנס כזה, אך מזהירים כי האל עדיין יכול להעניש את טראיאנוס באמצעות אדם אחר; ואכן, בהמשך הסיפור מגיעים פקידים רומאים וממיתים אותו.
מדרש איכה רבה משמר מסורת מחרידה אף יותר על אודות טראיאנוס. אשתו יולדת בט' באב, בעת שהיהודים אבלים, והילד מת מאוחר יותר סמוך לחנוכה, בעת שהיהודים מדליקים נרות. מלשינים משכנעים אותה שהיהודים התאבלו על שמחתה וחגגו את אבלה, והיא קוראת לטראיאנוס לבוא. כשהוא מגיע, הוא מוצא יהודים העוסקים בפסוק מקראי המתאר אויב הנופל "כאשר העיט דואה". טראיאנוס מכריז כי הוא אותו עיט, והאגדה מסתיימת בטבח.
טראיאנוס. אגדה שמסתיימת בטבח
(צילום: elinaxx1v / Shutterstock)
אדריאנוס. טקסטים רבניים נהגו להצמיד קללה לשמו: "תישברנה עצמותיו"
(צילום: Renbrins / Shutterstock)
זכרו של אדריאנוס נשמר באופן מר אף יותר. תקופת שלטונו כללה את מרד בר כוכבא ואת דיכויו האכזרי, וטקסטים רבניים נוהגים לעיתים קרובות להצמיד קללה ישירות לשמו: "תישברנה עצמותיו". עם זאת, גם אדריאנוס הופך לדמות בסיפורים שבהם חכמים חושפים את גבולות הכוח הקיסרי. באחד הסיפורים, הוא מערער על האמונה בתחיית המתים, ורבי יהושע בן חנניה מצביע על עצם זעירה שממנה, לכאורה, ייבנה הגוף מחדש. אדריאנוס טוחן אותה, משרה אותה במים ומכה בה על גבי סדן – אך היא מסרבת להישבר.
בסיפור אחר, אדריאנוס מתרברב בכך שהוא גדול ממשה, שכן משה מת בעוד אדריאנוס חי. רבי יהושע מבקש ממנו לאסור על כל אדם באימפריה להדליק אש במשך שלושה ימים. אדריאנוס מסכים, אך באותו ערב הם רואים עשן עולה מרחוק; פקיד רומאי חולה זקוק למים חמים. בכך הוכיח רבי יהושע את טענתו: אדריאנוס אינו מסוגל לאכוף את הצו שלו אפילו ללילה אחד בעודו בחיים, בעוד משה אסר על היהודים להדליק אש בשבת מאות שנים קודם לכן – והם עדיין מצייתים לדבריו.
אנטונינוס: הקיסר שרצה לשרת רב
לעומת זאת, המסורת היהודית מציגה דמות של שליט רומי מסוג הפוך כמעט: אנטונינוס. לא ברור איזה קיסר בדיוק עומד בבסיס הסיפורים, אם כי לרוב מזהים אותו עם אנטונינוס פיוס. מה שחשוב באגדות הוא הידידות המופלאה בינו ובין רבי יהודה הנשיא – הנשיא הדגול שעל פי המסורת עמד מאחורי עריכת המשנה.
מסורת מאוחרת יותר מייחסת את הידידות ביניהם לתקופת הינקות. בתקופה שבה הטילו הרומאים איסור על ברית מילה, נימול התינוק יהודה באופן לא חוקי; כדי להצילו מבדיקה, החליפה אימו בינו ובין התינוק של אימו של אנטונינוס, והציגה את התינוק הרומי – שלא נימול – במקומו. התינוק שנועד להיות רב שרד, ואילו התינוק שנועד להיות קיסר פיתח קשר ליהדות שנמשך כל ימי חייו.
בבגרותם, מערכת היחסים ביניהם הופכת מוזרה עוד יותר. התלמוד מספר שאנטונינוס משתמש במנהרה תת-קרקעית סודית כדי לבקר את רבי יהודה, ונוקט צעדים קיצוניים כדי לשמור על חשאיות המפגשים. הוא מגיש לרבי יהודה מזון ומשקה, ובסצנה אחת יוצאת דופן אף כורע ברך כדי שהרבי יוכל לדרוך עליו בעת עלייתו למיטה. רבי יהודה מוחה על כך ואומר שקיסר אינו צריך להשפיל את עצמו בדרך זו, אבל אנטונינוס משיב שהיה רוצה לשמש כמזרן של הרבי בעולם הבא.
ידידות מופלאה עם רבי יהודה הנשיא. אנטונינוס פיוס
(צילום: Photo Oz / Shutterstock)
הם מעבירים עצות פוליטיות גם באמצעות ירקות. כאשר אנטונינוס שואל כיצד לנהוג בפקידים רומאים בעייתיים, רבי יהודה עוקר בשתיקה צנוניות, זו אחר זו, ובכך מאותת שיש לסלקם בזה אחר זה. שערורייה משפחתית מובילה לחילופי מסרים מוצפנים משונים עוד יותר, הנוגעים לגירה, בתו של אנטונינוס. השניים מעבירים זה לזה ירקות ששמותיהם מרמזים אם יש להעניש את הבת, להרוג אותה או לחוס על חייה – ורבי יהודה מאותת לבסוף על גילוי רחמים.
שיחותיהם גולשות גם לתחום התאולוגיה. אנטונינוס שואל כיצד אפשר להעניש את הגוף ואת הנשמה לאחר המוות, כאשר כל אחד מהם יכול להטיל את האשמה על האחר. רבי יהודה משיב במשל על אדם עיוור ואדם חיגר, המשתפים פעולה בגניבת פירות ולפיכך נדרשים לעמוד למשפט יחדיו. במסורת אחרת, אנטונינוס אוכל בביתו של רבי יהודה מאכל קר בשבת ומוצא אותו טעים להפליא; כאשר מאוחר יותר הוא טועם מאכל חם של יום חול ומוצא אותו פחות מוצלח, מסביר לו רבי יהודה כי חסר בו תבלין אחד: השבת.
ישנן מסורות המקרבות את אנטונינוס עד מאוד אל עבר ההתגיירות, ואף מתארות אותו כמי שעבר ברית מילה או כמי שזכה למקום בקרב גרי הצדק. אם טיטוס הוא הקיסר שהאגדה היהודית מבקשת להעניש, הרי שאנטונינוס הוא הקיסר שהיא מבקשת לשכנע.
מה עשתה האגדה היהודית לרומא
במבט כולל, הסיפורים האלה עושים דבר מעניין יותר מאשר סתם לסווג קיסרים מסוימים כטובים ואחרים כרעים. טראיאנוס ואדריאנוס מגלמים את דמות הרודף. טיטוס כובש את ירושלים אך אינו מסוגל לגבור על יבחוש, ולימים נאלץ להכיר בישראל מתוך קברו. אספסיאנוס מפקד על המצור אך זקוק לרב שיפרש את גורלו ואת פשר רגלו הנפוחה. אנטונינוס מושל ברומא אך מבקש את החוכמה היהודית, את הידידות היהודית, ואולי אף את היהדות עצמה.
נירון. המסורת היהודית דמיינה תרחיש שבו נאלצו הקיסרים לתת דין וחשבון
(צילום: Kraft74 / Shutterstock)
ונירון מציג את הגרסה המוזרה מכולן. הוא מתחיל את הסיפור כקיסר שנשלח כביכול לעבר ירושלים, יורה את חִציו, מקשיב לתלמיד יהודי ומבין כי הכוח להחריב עיר אינו מעניק לו בהכרח את הזכות לעשות זאת. אז הוא הולך משם. על פי התלמוד, הוא הופך ליהודי ובסופו של דבר לאביו של רבי מאיר. היסטורית, רומא כבשה את ירושלים. במשך מאות שנים עסקה המסורת היהודית בדמיון התרחיש שבו נאלצו הקיסרים לתת דין וחשבון לירושלים.
