אם נתקלתם בביטוי "טלית שכולה תכלת", הרי שמדובר במשל לדבר מושלם שאין בו שום פגם, בייחוד מבחינה מוסרית. מקור הביטוי הוא במדרש על פרשת קורח, שלפיו ניסה קורח להקניט את משה רבנו ושאל אותו: "טלית שכולה תכלת, האם היא חייבת בציצית?"
קורח ניסה לטעון שאם פתיל תכלת אחד פוטר מציצית טלית רגילה העשויה בד לבן, הרי ודאי שטלית העשויה כולה מצמר צבוע תכלת אינה זקוקה לפתיל תכלת נוסף. לפי המדרש, משה ענה לקורח שגם טלית כזאת חייבת בציצית בכלל ובפתיל תכלת בפרט, אך קורח ועדתו לעגו לו וטענו שזה אבסורד – אם חוט אחד של תכלת פוטר טלית שצבעה לבן, קל וחומר שטלית שצבועה כולה בתכלת לא תצטרך חוט נוסף.
מתוך תערוכת "הצבע: ארגמן" במוזיאון הימי הלאומי בחיפה
(צילום: ג'ני כצנר)
לצבע התכלת יש מעמד ייחודי ביהדות. הוא קשור למצווה מרכזית, למשמעות סמלית, לבגדי הכוהנים ולאריגים ששימשו למשכן ולבית המקדש. באופן עקרוני, מצוות ציצית מחייבת את בני ישראל להוסיף פתיל תכלת לגדילי הטלית. צירוף המילים "פתיל תכלת" נאמר בבתי הכנסת מדי יום בקריאת שמע במסגרת התפילה. כך נכתב בספר במדבר (ט"ו, ל"ח): "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת".
גם התכלת וגם הארגמן שימשו במשכן ובבית המקדש, ושניהם נוצרו ממיצוי הנוזל מהבלוטה בחלזונות ממשפחת הארגמוניים. עם זאת, שני הצבעים נבדלו זה מזה בתפקידם ובמעמדם הרוחני ביהדות. על פי המסורת היהודית, צבע התכלת נושא משמעות רוחנית ונועד להזכיר לאדם את מלכות האל. בקבלה, התכלת מזוהה עם ספירות החוכמה והמלכות. לעומת זאת, צבע הארגמן מדומה במקורות היהודיים ליין, לדם קרוש ולאבן אחלמה. הוא נזכר כסמל לעושר, למלכות ולהדר. חז"ל אף נמנעו לעיתים משימוש אישי בלבוש ארגמן, מכיוון שהצבע האדום סימל בעיניהם את מלכות רומי.
ארגמון קהה-קוצים בים התיכון
(צילום: Aquapix / Shuttertock)
פיסת אריג צמר צבוע בפס תכלת (גוון כחול-סגול), שהופק מחלזונות ארגמון קהה-קוצים
(צילום: קלרה עמית, באדיבות רשות העתיקות)
קונכיות של חילזון ארגמון קהה-קוצים
(צילום: ג'ני כצנר)
לפי ההלכה, הפקת התכלת לשם מצווה חייבת להיות מחילזון ימי בלבד. המקורות הקלאסיים וספרות חז"ל מעידים על כך שמלאכת הפקת הצבע התקיימה בחוף הצפוני של ארץ ישראל. גם יהודים עסקו בציד החלזונות. מחיר התכלת האמיר בשל המורכבות בהפקתו, ולכן כבר בזמנים קדומים רווחו זיופים או תחליפים שלו.
"החיקויים של צבע התכלת התבססו בעיקר באמצעות צביעה בצמחים שאפשר היה להפיק מהם את פיגמנט האינדיגו, שנקראו בלשון חז"ל 'קלא אילן', ביחד עם צבעים אחרים (כנראה אדומים), לפי סִפְרֵי (חיבור מדרשי) במדבר על פרשת שלח", אומר פרופ' צבי קורן מהמחלקה להנדסה כימית בשנקר.
התכלת המקראי שונה מהתכלת כיום
אשכול תערוכות הנערך בחודשים האחרונים במוזיאון הימי הלאומי בחיפה נושא את השם "הצבע: ארגמן". האוצרת, עדי שלח, מסבירה: "היופי המרהיב של התכלת והארגמן הפך אותם ליוקרתיים מאוד. אלו לא צבעי אדמה בגוונים שונים, אלא צבעים שבאים מהים והיו נדירים בעולם העתיק, ולכן נחשקים מאוד. לא סתם אריגים צבועים בארגמן ובתכלת שימשו בבית המקדש ונלבשו בידי מלכים וקיסרים".
לדבריה, "בשלב מסוים המצבעות הולאמו בידי הקיסר, ורק לו ולבני משפחתו היה מותר ללבוש ארגמן. נוסף על חומרי הגלם, היה מדובר בתהליך שהצריך ידע כימי מורכב, שנשמר כסוד מקצועי והיה ידוע למעטים. יש כאן את כל המרכיבים שזועקים יופי ויוקרה. אפשר לציין תכונה נוספת שמשותפת לשני הצבעים, שיוצרו מאותו חלזון ימי: הצבעים האלה עמידים בצורה יוצאת דופן. לא ניסיתי את זה בעצמי, אבל ככל הידוע לי אפילו טבילה באקונומיקה לא פוגמת בהם".
חכמי התלמוד התמודדו עם אתגר מורכב, שכן שילוב הצבעים שמקורם בצומח נראה דומה מאוד לצבע התכלת המופק מהחילזון ארגמון קהה-קוצים (Hexaplex trunculus). בשל הדמיון המוחלט היה קשה להבטיח שהציצית צבועה בתכלת מקורי – דבר שעורר בעיה הלכתית חמורה. רק בדיקות מיוחדות, כמו אפיית הציצית בלחם שעורים או ערבוב הצבע עם חומרים מסוימים, אִפשרו לוודא כי אכן מדובר בצבע תכלת אמיתי שאינו דוהה.
פיגמנט מבלוטות מיובשות של חילזון ארגמון קהה-קוצים, באדיבות עמותת פתיל תכלת
(צילום: ג'ני כצנר)
צמר צבוע תכלת
(צילום: ג'ני כצנר)
מתקן לייבוש חוטים צבועים
(איור: אמי ספרד, מתוך שילוט תל שקמונה, באדיבות רשות הטבע והגנים)
המציאות השתנתה בשלהי התקופה הרומית והתקופה הביזנטית, כאשר המצבעות בעיר צור החלו להיות נתונות למונופול שלטוני והמסחר בצבע הוגבל. כתוצאה מכך, השימוש בתכלת פסק בהדרגה במהלך המאה השביעית לספירה, וגדילי הציצית נותרו לבנים. "באותה תקופה, גם כיבוש ארץ ישראל בידי המוסלמים עצר את הפקת התכלת", מוסיף פרופ' קורן, מומחה ביישום כימיה מִכשורית בשיטות כרומטוגרפיות וספקטרומטריות לזיהוי חומרי צבע (צבענים) אורגניים ממקורות מן הצומח ומן החי על פריטים ארכאולוגיים.
כיום מייצרים ציציות צבועות משני יצורים ימיים. פרופ' קורן מסביר כי שיטה אחת היא לפי האדמו"ר מראדזין מהמאה ה-19 ומבוססת על ההפרשה מדיונון, "דג הדיו" הפולט פיגמנט שחור-חום, ובעזרת הוספה של כימיקלים שונים וחום גבוה מעבדים את הפיגמנט לצבע כחול הנקרא "כחול פרוסי". שיטה שנייה מבוססת על המיצוי מארגמון קהה-קוצים. בעזרת כימיקל סינתטי חזק ממיסים את הפיגמנט, ובכלי זכוכית חשוף לאור ואוויר, מרכיבי הפיגמנט בצבע אדמדם וסגול מתפרקים ומייצרים את הצבע הכחלחל שהוא אינדיגו בעצמו, כך שנוצר צבע כחול בהיר יחסית, כצבע השמיים באור יום.
פרופ' קורן, מנהל "מרכז אדלשטיין" לחקר ממצאים עתיקים, מסביר כי "קבלת צבע כחול בהיר עבור התכלת 'המודרני' לא הייתה אפשרית בתקופות עתיקות, מכיוון שכאשר משתמשים בכל הפיגמנט ליצירת התכלת – 'כליל תכלת' – ובכלי חרס (יורה) שהיה אטום לאור ומכוסה כדי למנוע חדירת אוויר לתוך התמיסה, ובכך היה יכול לקלקל את תמיסת הצבע – אין אפשרות לפרק את הצבען האדום. על כן, התוצאה היא שהחיבור של כחול עם אדום מייצר צבע כחול-סגול כהה, וזה היה הצבע של התכלת המקראי".
ארגמון קהה-קוצים בים האגאי
(צילום: Alexey Masliy / Shuttertock)
השימוש בתכלת ובארגמן
(צילום: ג'ני כצנר)
ציציות בצבעי לבן-תכלת
(צילום: ג'ני כצנר)
חידת "חילזון התכלת"
לאחר מאות שנים שבהן נשכחו סודות החילזון, בסוף המאה ה-19 החלו ניסיונות לזהות מחדש את "חילזון התכלת". לפתרון החידה נדרשו עוד שנים ארוכות של מחקר. רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, הודות לניתוח כימי של הפיגמנטים בשרידי צבע קדומים שהתבצע בידי פרופ' קורן, כמו השרידים שנמצאו בתל שקמונה, זוהה הפיגמנט של התכלת המקראי באופן ודאי עם הצבע המופק מבלוטת החילזון הימי. אותו חילזון שימש גם לייצור ארגמן. "מה שהתגלה הוא שהפיגמנט המופק מהחילזון הזה מכיל עד כ-10 צבענים (חומרי צבע) וכולם הם מולקולות דומות לזו של אינדיגו. שלושת הצבענים הבולטים בפיגמנט הם בצבעים כחלחל, סגול ואדמדם", מסביר פרופ' קורן.
סוד הצביעה הטבעית של התכלת, המבוססת על תסיסה בעזרת חיידקים אנאירוביים בבשר החילזון הגוסס, התגלה רק בתחילת המאה ה-21 בידי ג'ון אדמונדס ופרופ' קורן. "מכיוון שהארגמונים הוכרזו כמינים מוגנים בישראל, כיום מייצרים את צבע התכלת מחומר גלם מיובש או מנוזל קפוא, המיובאים מאזורים אחרים בים התיכון", אומר קורן.
"הנוזל הרירי עובר תהליך כימי שנקרא 'חיזור' כדי להפוך אותו למסיס במים. רק כך אפשר לצבוע בעזרתו את חוטי הצמר", מוסיפה שלח. "התהליך דומה באופן בסיסי לתהליך שנוצר בעת העתיקה, אבל כולל אמצעים מודרניים. הקדמונים ידעו לייצר את הצבע ולשלוט בגוונים שלו – הארגמן הוא בעל קשת צבעים רחבה שנעה בין כחול-סגול עמוק לסגול-בורדו. מה שהופך את הצבע מסגול לתכלת הוא החשיפה לשמש, ש'שוברת' את האינדיגואידים האדומים והסגולים הקיימים בנוזל ומותירה את האינדיגואידים של הצבע הכחול בלבד".
מעטפה לציון הפלגת הבכורה של א/ק ירושלים בקו חיפה – ניו יורק, 29.4.1953
(צילום: צים חברת השיט הישראלית, אוסף המוזיאון הימי הלאומי)
אריג צמר צבוע באינדיגו (קלא אילן) ובתכלת
(צילום: ג'ני כצנר)
דגל צי הסוחר הישראלי
(צילום: אוסף המוזיאון הימי הלאומי)
באופן סמלי, צבעי הקודש הקדומים מצאו את דרכם אל ישראל בעידן המודרני: בחגיגות שלוש השנים לייסוד המושבה ראשון לציון בשנת 1885 נישא לראשונה דגל שהיה מורכב מבד לבן עם שתי רצועות כחולות ובמרכזו מגן דוד. הדגל הזה היה מקור השראה ליצירת דגל התנועה הציונית ובהמשך לדגל מדינת ישראל. המשמעות הסמלית של הצבע הכחול הבהיר ליהדות באה לידי ביטוי גם בספנות העברית – בין השאר בדגל צי הסוחר ובסמל המסחרי של צים, חברת השיט הישראלית.
התערוכות "סודות הארגמן" ו"תכלת דומה לים" הן שתי כמוסות זמן חדשות המוצגות במוזיאון הימי הלאומי בחיפה. הן מאפשרות היכרות עם ייצור הארגמן והתכלת בעת העתיקה – בתל שקמונה על חוף הים של חיפה וברחבי הים התיכון. התצוגות האלה מאפשרות להתוודע לתובנות חדשות בדבר חשיבותו של התל כמרכז ייצור בלעדי ככל הנראה של ארגמן ותכלת בימי ממלכת ישראל (תקופת הברזל).
"האגדה על מקור הארגמן". מתוך יצירה בתערוכה
(צילום: איה גורדון-נוי ועינת רודמן)
מתוך היצירה "האגדה על מקור הארגמן"
(צילום: איה גורדון-נוי ועינת רודמן)
אשכול התערוכות "הצבע: ארגמן" כולל לצד תערוכה היסטורית-ארכאולוגית גם תערוכות אמנות עכשווית, המגיבות לנוכחות יוצאת הדופן של התל במרחב העירוני ולעקבות הזמן האבוד הגלומים בו. "התערוכות החדשות שפתחנו לאחרונה מציגות את הסיפור של ייצור הארגמן והתכלת בעת העתיקה. הן כוללות ממצאים ארכאולוגיים נדירים מתל שקמונה, שהם עדות ישירה לייצור ארגמן, ומצטרפות לתערוכה 'תל הדגים', שבה אפשר להתרשם מממצאים רבים נוספים שהתגלו בתל ומעידים על רצף התיישבות ארוך במיוחד – מתקופת הברונזה המאוחרת ועד שלהי התקופה הביזנטית", אומרת שלח. "ממש בימים אלו הושלם פרויקט חדש לשילוט ולהנגשה בתל שקמונה, בהובלת רשות הטבע והגנים. מצאנו כאן הזדמנות נהדרת לחבר בין הממצאים במוזיאון לתל, ולהעניק לקהל הזדמנות לשוב ולהעמיק בסיפורו המרתק של האתר".
