דגנית תימור גנשל גדלה ביישוב מרכז שפירא, מעוז הציונות הדתית. בצעירותה היא רצתה, כמו נערות רבות אחרות בציבור הדתי-לאומי, להיות מדריכה בבני עקיבא. "כשהגעתי לגיל שבו נכנסים להדרכה, לא הציעו לי בכלל להיות מדריכה. אני כן תופסת מעצמי דמות חינוכית, וכשתהיתי לגבי העניין, אמרו לי: 'את תסכימי להתחייב לא ללבוש מכנסיים?' – ואני לא הבנתי מה הקשר בין זה להדרכה", היא מספרת. "הרגשתי שיש פה חדירה למשהו לא קשור ולא רלוונטי, ובאמת לא הייתי מדריכה בבני עקיבא. בדיעבד אני שמחה, כי זה פתח לי דלתות חדשות למקומות אחרים".
הכתף הקרה בתנועת הנוער הייתה רק נקודת הפתיחה למסע חיפוש רוחני, ובסופו של דבר היא מצאה מקום בתנועה הרפורמית. תימור גנשל, תושבת צור הדסה, היא אחת מבין שש נשים שהוסמכו לרבנות בהיברו יוניון קולג' בסוף החודש שעבר. זו הפעם הראשונה שבה כל המוסמכות הן נשים. ההסמכה באה לאחר ארבע שנות לימודים, שבסופן נדרשו הרבּות החדשות להגיש תזה. הנשים הללו באות מרקעים מגוונים ורחוקות מהדעות הקדומות לגבי התנועה הרפורמית. לאף אחת מהן אין מבטא אמריקני, אם תהיתם, ובאף אחד מהמקרים שלהן רבנות רפורמית לא הייתה הבחירה הצפויה.
8 צפייה בגלריה
שורה עליונה, מימין: דגנית תימור גנשל, עדי סגל ויעל שביד. שורה תחתונה, מימין: ד"ר מעין מורג, שירלי צפת דוידאי וזהבית כליף
(צילום: יונית שילר)
"כשהתחלתי להיות אישה חושבת, התחלתי להבין שאין לי באמת מקום במרחב הדתי. לא היה לי מקום פעיל, והנשים בוודאי לא מובילות את המרחב הציבורי הדתי", אומרת תימור גנשל. היא למדה בחינוך הממלכתי-דתי. "אני זוכרת שהמורה בכיתה אמרה שבנות דתיות לא משרתות בצבא. אמא שלי כן שירתה בצבא, והיא כאמור אישה דתייה, וידעתי שהרבה בנות דתיות משרתות בצבא. המחנכת פשוט הייתה שמרנית יותר בגישה שלה", היא משחזרת. "הייתה לי נקודת שבר, כי היה לי ברור שאני אשרת בצבא. התגייסתי לחיל החינוך והחלטתי שאני לא מוגדרת. היה תהליך שבסופו הבנתי שאם לא התאים לי המקום ההוא, זה לא אומר שאין מקום דתי שכן מתאים לי".
תימור גנשל היא סמנכ"לית תפעול וקשרי קהילה בקמפוס על שם משפחת טובי של היברו יוניון קולג' בירושלים, ובשלב מסוים החליטה לקפוץ למים ולהצטרף לתוכנית ההסמכה לרבנות רפורמית שמפעילה המכללה. במשך שנים היא עבדה בחינוך יהודי בלתי פורמלי ובארגונים יהודיים שונים הקשורים לתפוצות. "התאהבתי בתנועה הרפורמית, היא נגעה לליבי וגם הרגשתי בה מחובקת", לדבריה.
איך המשפחה שלך הגיבה על ההחלטה לבחור במסלול שבסופו תהיי רבּה?
"אמא שלי זכרה לברכה, שנפטרה לפני שנה, התרגשה מאוד. כשהבת שלי קראה בתורה בבת-מצווה שלה וגם אני קראתי בתורה, היא אמרה בהתרגשות 'אני לא מאמינה שזכיתי לזה'. בבר-מצווה של הבן שלי היא התרגשה מזה שהיא אחזה בספר התורה, היא אף פעם לא נגעה בספר תורה לפני כן. התגובה הראשונית של אבא שלי לתוכנית ההסמכה הייתה: 'אני חושש שמישהו ינסה לפגוע בך בגלל זה, אני דואג לך'. אמרתי לו שיש כבר כל כך הרבה נשים שהן רבּות, זה כבר לא כזה עניין. הציבור הרבה יותר מכיר את זה, וזה כבר לא דבר כזה יוצא דופן. הוא הגיע לטקס ההסמכה".
להיות שוב בעלי הבית
גם שירלי צפת דוידאי באה מרקע דתי לאומי. היא גדלה ברעננה. "בשונה מדגנית, אומנם ההורים שלי גדלו בחינוך דתי, אבל הם כבר שחררו קצת. כלומר, שלחו אותנו לחינוך דתי, אבל הם בעצמם כבר סגרו את התריסים וראו טלוויזיה בשבת", היא מספרת. "אני כן רציתי להיות הדבר שמחנכים אליו בבני עקיבא, אז קצת הסתרתי את מה שקורה בבית, והצלחתי להיות מדריכה".
הרבה שירלי צפת דוידאי: "מה שכל דתל"ש רוצה זה שהילדים שלו יהיו גם כן דתל"שים, וידברו את השפה. אמרתי לעצמי, מי יספר לילדים שלי את הסיפורים האלה? אז התחילה החזרה שלי לבית המדרש. היום אני מוכנה להגיד את המילה 'רוחני' ואת המילה 'רבנות' מחדש"
היא מעידה שהיה לה רצון גדול בשייכות, אך הוא נתקל תמיד בתקרה שקופה: "למדתי במדרשת מעון בדרום הר חברון, אבל לא למדו שם תלמוד עדיין. אחרי כך למדתי מדעי הרוח באוניברסיטה, אבל זה לא יתלבש עליי. כמה שניסיתי להשתייך, בסוף, הסיפור המגדרי השפיע. לא באמת יכולתי להיות חלק, לא באמת יכולתי להיות בעלת בית בתוך הדבר הזה. כל לימוד תלמוד היה גניבה. בכל קריאה בתורה את לא באמת יכולה להיות חלק מהטקס, את יכולה רק להיות צופה. הסיפור המגדרי הוא זה שהוציא אותי החוצה. כשפגשתי את בן הזוג שלי, שגם הוא משפטן, כבר דיברתי חילונית שוטפת".
מתוך טקס ההסמכה לרבנות בהיברו יוניון קולג' בירושלים
(צילום: נרי ירדן)
לאחר שילדיה נולדו, היא מצאה את עצמה מספרת להם סיפורים מספרות חז"ל. "הייתי מספרת להם על רשב"י, או על רבי יוחנן וריש לקיש, כל מיני דברים כאלה. הרי מה שכל דתל"ש רוצה זה שהילדים שלו יהיו גם כן דתל"שים, וידברו את השפה. אמרתי לעצמי, מי יספר להם? אני אספר להם. אם לא אני, מאיפה זה יבוא? אז התחילה החזרה שלי לבית המדרש", היא משתפת. "התחלתי מבית המדרש החילוני של 'בינה'. 'רבנות' היא לא מילה שהיא פשוטה לי, היא מילה מורכבת מאוד, בטח בבית שמורד ברבנות. רציתי ללמוד והגעתי לכאן, ופגשתי כאן את התנועה הרפורמית. אלה היו ממש ארבע שנים של התגלות, גילוי של עצמי מחדש בתוך העולם הזה. היום אני מוכנה שוב להגיד את המילה 'רוחני', ומוכנה לומר את המילה 'רבנות' מחדש".
בשיתוף פעולה עם אילה דקל, היא חיברה את ספר הילדים "חבורה לא סודית" (הוצאת ידיעות ספרים), עיבוד עכשווי של סיפורים מהתלמוד. ספרה הבא שצפוי לראות אור בקרוב, "איילות", יתמקד בעיבוד מיתוס האיילה מספר הזוהר. "אני עוסקת הרבה בעיבוד של חומרים, בהחזרה שלהם לתוך התרבות. המטרה היא להיות שוב בעלי בית בתוך הסיפורים שלנו", היא אומרת. "ביאליק הוא ההשראה שלי, עם מפעל 'ספר האגדה' שלו ושל יהושע חנא רבניצקי".
8 צפייה בגלריה
הרבה שירלי צפת דוידאי. הקהילה הרפורמית בחולון נקלעה בעל כורחה למאבקים מול העירייה
(צילום: יונית שילר)
צפת דוידאי, עורכת דין בהכשרתה ומרצה למשפטים, היא היום גם רבה בקהילת "קודש וחול" בחולון. הקהילה עלתה לכותרות בעקבות המאבק נגד ניסיונות העירייה לטרפד הקצאת קרקע להקמת בית כנסת רפורמי. בינתיים בית המשפט פסק בעד הקהילה. "חוץ מהמאבק הזה, בחולון יש גם מסלולי חינוך שהקהילה הקימה, מגן טרום חובה ועד סוף בית הספר היסודי, והמסלולים האלה עומדים להיסגר", היא מציינת. "יש בעיר קהילה שוקקת חיים של משפחות צעירות שרוצות את העולם היהודי הליברלי. אני גרה בהוד השרון, והמפגש עם הקהילה בחולון באמת מרטיט לב ומיוחד מבחינתי. קיבלנו רוח גבית מפסיקת בית המשפט, אבל הרבה פעמים יש פער בין ההחלטה המשפטית לפרקטיקה בשטח".
"זו הזהות שלי, והיא חשובה לי"
זהבית כליף גדלה בבית "חילוני למהדרין", כלשונה. יום אחד, בהיותה נערה, מצאה את אביה קורא בתלמוד. "זה היה שוֹק טוטאלי. מה לו ולתלמוד? הוא אמר שכשאתה לא מסכים עם משהו, אתה חייב לדעת עם מה אתה לא מסכים. זה לא משהו שאתה יכול להשאיר בלי להתייחס אליו", היא מספרת.
עם השנים היא התגלגלה ללימוד בבתי מדרש פלורליסטיים: "אני אוהבת את זה כי זה מדבר אליי, החיבור – כשאני מוצאת את עצמי בטקסט, כשאני לומדת עם מישהי בחברותא ואנחנו לומדות אחת את השנייה בהתייחסות למשהו שנאמר, ודברים עולים, טקסטים מתחברים. אני גם באה מבית שבו אוהבים לקרוא".
מפה לשם, כבר יותר משני עשורים היא מובילה את חוג פרשת השבוע בקהילת "בית דניאל" בתל אביב. כליף, שהדריכה בעבר בבית התפוצות (היום "אנו – מוזיאון העם היהודי"), היא מדריכת תרבות יהודית-ישראלית למורות מטעם משרד החינוך ומובילה השתלמויות, נוסף על היותה מורה.
הרבה ד"ר מעין מורג: "כשסיפרתי לסבתא שלי שעליתי לתורה בגיל 30 בקהילה רפורמית בארצות הברית, היא אמרה לי: 'אבל אנחנו שונאים רפורמים'... האמת שזה שעשע אותי. הזרם הרפורמי אולי נראה בחברה הישראלית כמו הקוטב השני, אבל בעצם הוא דווקא מקור לחיבור"
גם ד"ר מעין מורג, שיושבת לידה, עוסקת בחינוך. יש לה דוקטורט במדעי היהדות מאוניברסיטת תל אביב והיא עובדת היום בארגון ששמו "המועצה לחינוך ממלכתי-עברי". "אבא שלי נולד במרוקו ועלה לארץ בגיל חמש עם משפחתו. כשהוא הגיע לפה הוא הבין שכדי להיות ישראלי, הוא צריך להיפרד מכל מה שקשור ליהדות", היא משתפת. "גם המוצא של אמא בצפון אפריקה, היא באה ממשפחה טריפוליטאית. שם כן נשמר משהו מהמסורת, אצל סבא וסבתא שלי היה קידוש, אבל בבית שלנו החיים היו חילוניים לחלוטין".
מה היה היחס לרפורמים במשפחה?
"בגדול, לא היה יחס, ולא ידעתי על התנועה הרפורמית עד שלב מאוחר בחיי. אבל כשסיפרתי לסבתא שלי, אמא של אבא שלי, שעליתי לתורה בגיל 30 בקהילה רפורמית בארצות הברית, היא אמרה לי: 'אבל אנחנו שונאים רפורמים'... האמת שזה שעשע אותי. בצד של אבא שלי יש לי דודים שהם לגמרי אורתודוקסים, המשפחה מגוונת מאוד. גם בצד השני של המשפחה, יש לי דודה דתייה שגרה בברוקלין, אורתודוקסית על מלא. אני יכולה להבין את ההיסטוריה ואת מה שגרם לכך שהזרם הרפורמי נראה כמו הקוטב השני. אני מרגישה שזה אולי נראה בחברה הישראלית כמו הקוטב השני, אבל זה לא. בעצם זה דווקא מקור לחיבור".
היא מעידה שבמשפחה גאים בה מאוד על ההסמכה, אבל לאורך הדרך עלו גם הסתייגויות. "אבא שלי מחזיק חילוניות מאוד-מאוד חזקה. אז לפעמים זה בא דווקא מהכיוון ההפוך, עם שאלות כמו 'מה, את חוזרת בתשובה? מה את צריכה את זה? יש לך דוקטורט במדעי היהדות, בשביל מה את צריכה גם את המקום הזה, הרבני?' הוא לא אוהב רבנים".
ומה את אומרת לו?
"אני אומרת לו שזה בעיניי המשך טבעי של הדברים. את הדוקטורט עשיתי כדי להרגיש בת בית אמיתית בתוך בית המדרש. להיות תלמידת חכמים, פר אקסלנס. הזירה של בית הכנסת היא זירה שהודרתי ממנה בלי לדעת. אם בגיל צעיר גיליתי שהודרתי מבית המדרש ויש לי הרבה מה ללמוד, אז בגיל קצת יותר מאוחר הבנתי שיש עוד זירה שלמה שלא נחשפתי אליה, שפשוט לא ידעתי שאני יכולה להשתייך אליה. מבחינתי זה אותו מהלך, זה רצף אחד. אז כמו שרכשתי את תחושת הבעלות בבית המדרש, אני מרגישה עכשיו את אותה תחושת בעלות בבית הכנסת. זו התרבות שלי, זו הזהות שלי, והיא חשובה לי".
את גרה בתל אביב ועובדת בארגון שמתמקד בחינוך הממלכתי. מה עמדתך בנוגע לטענות על הדתה במערכת החינוך, שנשמעות מגופים כמו הפורום החילוני?
"זה נכון שיש ניסיונות להדתה במערכת החינוך ובמקומות נוספים בחברה הישראלית, ואני חושבת שכדאי להיאבק בתופעה הפסולה הזו שבמסגרתה מגזר מסוים מנסה להשליט את עמדתו על מגזר אחר, אבל יהיה מאוד-מאוד חבל אם הציבור החילוני יגדיר את כל היהדות שלו דרך הפסילה הזו. התפקיד שלנו הוא לעזור לאנשים להרגיש בני בית בתרבות שלהם ולבחור בתוכה את המקום שלהם. אז זו לא הדתה כי אין פה ניסיון לגרום למישהו לעבור ממגזר אחד למגזר אחר, ואין פה ניסיון לשכנע אנשים לאמץ איזו אמונה. כן הכרחי שהחינוך הממלכתי יעסוק בזהות ובערכים.
"אני חושבת שאנשים מרגישים מנותקים. אני חושבת שברגע שהכוח הפוליטי והדת התחברו בצורה כזו, זה מרחיק אנשים מהזהות שלהם – ואז אבא שלי צריך להגיד לי, 'מה, את חוזרת בתשובה? מה, את עכשיו מתפללת?' לא, התפילה היא שלי, היא לא רק של מישהו אחר".
זוג רבּות
יעל שביד, פסיכולוגית קלינית במקצועה, היא חברה פעילה וחלק מהמנהיגות המתנדבת של קהילת "שי"ר חדש" (שי"ר – ראשי התיבות: שוויונית, ישראלית, רפורמית) בצור הדסה. היא אחייניתו של פרופ' אליעזר שביד המנוח, חתן פרס ישראל בחקר מחשבת ישראל. "גדלתי בבית חילוני מאוד וציוני מאוד", לדבריה, "אצל דוד שלי היו קבלות שבת בבית, אבל אצלנו לא. גדלתי להורים שהם אנשים מאוד משכילים ותרבותיים, אבל לא רוחניים במובן הדתי, לא אמוניים".
אף על פי כן, מגיל צעיר היו לה שאלות אמוניות. באורתודוקסיה היא לא מצאה מענה: "כשהלכתי לבתי הכנסת האשכנזיים-אורתודוקסיים ברחוב שגרתי בו בירושלים, זה לא דיבר אליי בשום צורה. גם בגלל עזרת הנשים שם למעלה, שבקושי אפשר לראות ממנה מה קורה למטה, וגם בגלל הזרוּת – אף אחת לא הגישה לי סידור או אמרה לי איפה אנחנו בתפילה".
בתואר הראשון, לצד פסיכולוגיה היא למדה גם מחשבת ישראל. "היה לי שם מפגש חזק מאוד עם תאולוגיה ועם פילוסופיה יהודית, בעיקר עם הרמב"ם, אבל בהמשך זנחתי את זה. השינוי הגדול היה כשעברתי לצור הדסה בשנת 2000", היא מעידה, "שם פגשתי את הקהילה הרפורמית, וזה היה חידוש מבחינתי. זו הייתה פעם ראשונה שבה נכנסתי לבית כנסת והאירו לי פנים, נתנו לי סידור והראו לי איפה אנחנו בתפילה, בתוך התפילה היו משולבים שירה עברית, זמר עברי, ומצאתי בית. שם בעצם התחיל המסלול שלי, שבסוף הגיע לרבנות".
שביד, גרושה ואם לשלושה, הכירה בהיברו יוניון קולג' את מי שהפכה להיות בת זוגה – נעמי בן ארי, שהוסמכה לרבנות לפני שנה. "נפגשנו פה. נעמי הייתה בשנה ב' ואני הייתי בשנה א'. מי שמלווה את הנכנסים לשנה א' נתנה תפקידים לתלמידי שנה ב' וביקשה מהם לקבל אותנו יפה. נעמי הייתה מקבלת הפנים שלי. ככה הכרנו", היא מספרת. כעת שתיהן רבות מוסמכות. זוגיות בין מנהיגות רוחניות נראית דמיונית בעולם הדתי האורתודוקסי, אבל התנועה הרפורמית נמצאת במקום אחר לגמרי בכל הקשור לקבלת להט"בים.
מה הוביל אותך לרצון להיות מנהיגה רוחנית?
"באיזשהו שלב העיסוק בנפש, באחד אל אחד, לא הספיק לי. הרגשתי צורך לעשות משהו רחב יותר. אני חושבת שבחברה שלנו אנחנו צריכים ריפוי. אני עוסקת הרבה בטיפול בפוסט-טראומה, אבל לא רק. אני מקווה ללכת ולכהן ברבנות אזורית של התנועה הרפורמית בחבל אשכול, חלק מהעוטף, ולהיות בתוך הריפוי הקהילתי שם. זו הזדמנות להגיד שרבנים רפורמים מרוויחים מעט מאוד, אין משכורות מהמדינה ומהרשויות המקומיות. הכול דרך התנועה הרפורמית והמשאבים המצומצמים שלה, אז קשה מאוד להתפרנס מזה".
על רקע התלונות של רבים מיוצאי ברית המועצות כלפי הממסד הרבני האורתודוקסי, לגבי יחס משפיל והליכי בירור יהדות ממושכים, שביד מציינת שבקהילות הרפורמיות אותם אנשים "יכולים לבוא ולא להתנצל על מי שהם, לא להתבייש אם הם לא יודעים את התפילות, ולקיים טקסים ותפילות ללא הפרדה בין גברים לנשים".
כמו שביד, גם עדי סגל שיושבת לצידה היא פסיכולוגית במקצועה. היא מכהנת בתפקיד יו"ר ועדת הבריאות בעיר מגוריה, קריית אונו. בימים אלה היא מסיימת את כתיבת עבודת הדוקטורט שלה, בתוכנית ללימודי פרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן. המחקר שלה בוחן סיפורי לידה שקטה של נשים יהודיות בישראל.
היא גדלה בשמיר, קיבוץ חילוני של השומר הצעיר בצפון הארץ. "אמא שלי באה מבית של עולים ממרוקו. היא נולדה בירושלים ולמדה בבית ספר דתי. במסגרת הצבא היא הגיעה לקיבוץ ופגשה את אבא שלי, והשאר היסטוריה", היא מתארת. בשלב מוקדם היא נמשכה לעולמות הרוח ולארון הספרים היהודי: "אני זוכרת למשל שבסמינר גשר ישבתי ללמוד דף גמרא עם הבנים שהיו שם, אבל בקיבוץ לא הייתה לגיטימציה לדבר הזה".
סגל מספרת שהעמיקה בלימודי היהדות מתוך "תחושה של קרעים שהולכים וגדלים" בעם: "חיפשתי כלי לצאת מהקליניקה. אני עובדת שנים עם טראומה ושכול, משפחות שכולות, נפגעי פעולות איבה, נפגעי תקיפה מינית ועוד. 7 באוקטובר כבר קרה כשאני בתוך הקולג', והתגייסתי מאוד לתמיכה באנשים שחוו את מאורעות היום הזה. התפיסה שלי היא שיש עליי ציווי מוסרי להתייצב מול מצוקה, לתת לעצמי שלי קצת לנוח בצד ולהיות שם ככל יכולתי, בתוך הגבולות שלי. אני מנסה למצוא את הדרך לעשות את זה בחברה. בסוף, זה כמו הלכה – אני מנסה להשיב רוח דרך הפרקטיקה של רבנות רפורמית".
יש גם חשבון נפש
הרבּה טליה אבנון-בנבנישתי, העומדת בראש בית המדרש לרבנות בהיברו יוניון קולג', מסכמת ואומרת כי "כל אחת מהנשים האלה מגיעה ממסלול חיים מקצועי עשיר מאוד. באים לכאן אנשים מרקעים מגוונים מאוד שרוצים להיות חלק מהתיקון של החברה הישראלית, ועושים את הצעד האמיץ והיפהפה של השקעת ארבע, חמש או שש שנים בלימודי רבנות, שמורכבים בעיקר ממדעי היהדות ברמה גבוהה מאוד".
8 צפייה בגלריה
הכניסה להיברו יוניון קולג' בניו יורק. "אנחנו שער אל העולם היהודי, לא מחוצה לו"
(צילום: Alexandre Tziripouloff / Shutterstock)
חלק מהביקורת של דתיים אורתודוקסים נגד התנועה הרפורמית קשור להכלה שלה כלפי נישואי תערובת בין יהודים למי שאינם יהודים. בשנה שעברה החליט בית המדרש של היברו יוניון קולג' בארה"ב לאפשר גם למי שבני זוגם אינם יהודים ללמוד לרבנות ולהשלים את ההסמכה. כאן בארץ לא התקבלה החלטה דומה.
"ההחלטה הזו מדברת על כך שאם אנשים נמצאים בתוך קשרים רומנטיים במהלך הלימודים, בתוך התהליך תהיה גם התייחסות לבן הזוג או לבת הזוג, מניסיון להכניס אותם פנימה ולעשות תהליכי גיור, אבל לא להתנות את ההסמכה בכך שבן הזוג או בת הזוג יהיו יהודים. המציאות בארצות הברית שונה מהמציאות שלנו כאן. גם בארצות הברית לא ויתרו על השאיפה שבני הזוג יהיו יהודים או אנשים שעברו גיור, אלא שיש התייחסות ריאלית למציאות. אנחנו שער אל העולם היהודי, בעוד טוענים עלינו שאנחנו שער אל מחוץ לעולם היהודי".
בקרב הרבנים הרפורמים הבכירים בארה"ב יש מי שמכים על חטא כשהם רואים שחלק מצעירי הקהילה היהודית הרפורמית הולכים שבי אחרי תנועות פרו-פלסטיניות ואנטי-ישראליות. הרב עמיאל (עמי) הירש אמר בריאיון במהלך המלחמה: "שמנו דגש על ההתחייבויות האוניברסליות שלנו, ואולי טעינו בכך שלא שמנו מספיק דגש על ההתחייבויות כלפי יהודים".
"אחד הדברים שאנחנו מחויבים להם זה לחשבון נפש. גם להיסטוריה שלנו וגם להווה שלנו, וזה עובר דרך החינוך שלנו ומערכות ההכשרה שלנו. היו רגעים בהיסטוריה שבהם הבחירות או ההכרעות עלו לנו בהרבה מאוד. גם לגבי ההכרעות החינוכיות שהתחילו בראשית המילניום, שאנחנו רואים את התוצאות שלהן היום גם דרך שאלת היחס לציונות, אנחנו יודעים לעשות חשבון נפש".
הרב עמיאל הירש מסביר בריאיון ל-ynet איפה מנהיגי היהדות הרפורמית בארה"ב טעו בעיניו
במהלך טקס ההסמכה של היברו יוניון קולג' בירושלים הוענק תואר ד"ר לשם כבוד לנשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת אסתר חיות. ד"ר נחמן שי, דיקן הקמפוס, מסר כי "שש הרבות החדשות יוצאות עכשיו לקרב על דמותה של החברה הישראלית, שערכי היסוד שלה נשחקו. זהו האתגר הבא והגדול שלנו. הן יילחמו במקומותיהן על שוויון, צדק ושלום".
הרבות הרפורמיות החדשות מעודדות מכך שגם בעולם האורתודוקסי יש התעוררות סביב ערכים פמיניסטיים, המתבטאת בין השאר במאבקן של הלמדניות הדתיות שמבקשות לגשת למבחני ההסמכה לרבנות. "לצד הקצנה, יש גם מגמות ליברליות בעולם האורתודוקסי", אומרת הרבה שירלי צפת דוידאי. "אנחנו רואים גם התחלה של הסמכת נשים בעולמות האורתודוקסיים. התנועה הרפורמית עושה את זה כבר מאה שנים. אי אפשר לעצור את הקִדמה. גם החרדים מתקדמים עם הזמן, הכול עניין של קצב. השאלה צריכה להיות איפה האנשים מתחברים – איפה הם מוצאים את המקום שנכון להם, איפה אני מתחברת כאישה, איפה הבת שלי תמצא את המקום שלה".
