אם השורות הבאות מזכירות לך את סיפורי גן עדן מהתנ"ך, זה לא משום שיש לך דמיון מזרחי-בבלי מפותח מדי, אלא משום שהן נוצרו בתרבות המזרח-תיכונית המשותפת שלנו: "בַּיָּמִים הַהֵם, הָיֹה הָיָה עֵץ אֶחָד, עֵץ-אֵלָה אֶחָד, הָיֹה הָיָה עֵץ אֶחָד, / שָׁתוּל עַל שְׂפַת נְהַר הפְּרָת הַטָּהוֹר, / מַיִם יִשְׁתֶּה מִן הַפְּרָת... (אִנַנַּה לוקחת את העץ הרענן לגן שלה כדי לגדל אותו ולבנות ממנו כיסא ומיטה). הָעֵץ הָלַךְ וְעָבָה וְאִיש לֹא כָּרַת אֶת גִּזְעוֹ. / בְּשָׁרָשָׁיו – נָחָשׁ... / בַּאֲמִירָיו – נֶשֶׁר-הַאנְזוֹ, שִׁכֵּן אֶת גּוֹזָלָיו, / בְּגִזְעוֹ – הָעַלְמָה לִילִית בָּנְתָה לָהּ בַּיִת. (בסופו של דבר בא גלגמש והבריח את היצורים שחיו בעץ, כרת אותו ובנה לאִנַנַּה מיטה וכיסא). הָעַלְמָה לִילִית הִתְעוֹפְפָה מִבֵּיתָהּ, / נָסָה אֶל עַרְבוֹת-מִדְבָּר".
שורות מזמור אלו לקוחות מתוך היצירה השוּמרית "גִלגמש, אנכידו והשאול" (בתרגום ש' שפרה ויעקב קליין, "בימים הרחוקים ההם", עמ' 309–321), וההערכה היא שהן נכתבו יותר מאלף שנים לפני המילים הפותחות את ספר הספרים שלנו ומציגות את סיפורי גן עדן המוכרים לנו מהגן. אז מה יש לנו כאן? נהר פרת, עץ פלאי שנתלש וניטע, אישה שחושקת בעץ כדי להפוך אותו מִטבע לתרבות, מעץ צומח למיטה וכיסא. יש גבר חזק שהוא "עזר כנגדה", יש נחש שכרוך סביב העץ, יש גם נשר וישנה גיבורת הכתבה שלנו, "העלמה לילית", שמגורשת מהעץ ובורחת אל המדבר.
היצירות המסופוטמיות, הקדומות ביותר בתרבות האנושית, לא מספקות ידע רב על אודות לילית, גיבורה שחיה ומשפיעה על התרבות והמציאות עד ימינו. כדי להבין את דמותה של לילית יש ללקט את הסיפורים שנוצרו על אודותיה במהלך אלפי שנות קיומה. מעבר לכך, עוסקות פמיניסטיות גם בניסיונות להבין מה היה תפקידה ומקומה בשנים שבהן עדיין חיה בתוך העץ שבגן המקורי, השנים שלפני המיתוסים הקדומים ביותר המצויים בידינו.
לילית המקראית
לילית מגיחה לביקור ראשון, אנונימי, כבר בפתיחת התורה. בביקורה בתורה שולחת לילית קריצה ארוכת שנים אלינו, הפמיניסטיות, כמי שיודעת שעוד יבואו ימים שבהם תהיה לה ולנו עדנה. שמה של לילית יצוין, בהקשר למסורת הזו, רק על ידי פרשני התורה.
הרמז המקראי לביקורה של לילית הוא כתב חידה שנוצר מסתירה בין שתי מסורות הבריאה הגדולות שבפרשת בראשית. במסורת הבריאה הראשונה, בפרק א', מדווחת התורה על בריאה שוויונית של האיש והאישה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם". שניהם נבראו יחד ובאותה מידה של צלם אלוהים.
במסורת הבריאה השנייה, בפרק ב' של ספר בראשית, נוצר פיחות במעמד האיש ופיחות כפול ומכופל במעמד האישה: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים... וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶֽעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָֽאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָ֣אָדָם... וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ. וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתיו... וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶֽת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָֽאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָֽאָדָֽם. וַיֹּאמֶר הָֽאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת".
על פי המסורת הזו, האדם נברא מהאדמה ולא מצלם אלוהים, והאישה נבראה אחריו ומצלמו. יתר על כן, בריאת האישה נעשתה בשל צורך למצוא לגבר "עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". לאחר חיפוש כושל של זוגיות מקרב בעלי החיים, החליט אלוהים על המעשה הרדיקלי של בריאת האישה מצלעו של הגבר.
מסורת הבריאה הראשונה, המציעה שני ברואים בצלם אלוהים, לא מדברת על צורך בזוגיות ובהשלמה הדדית של הגבר והאישה. נדמה שפרק א' בספר בראשית מתאר שני נבראים שלכל אחד מהם קיום עצמאי מושלם. תפיסת הזוגיות הקדושה קשורה לאמונת הבריאה השנייה, שלפיה האישה היא "החתיכה החסרה" של האיש, ועל כן השלמוּת תושג רק במפגש ביניהם (בראשית ב', כ"ד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". האם הגבר והאישה נוצרו בצלם אלוהים והם שווים במעלתם, או שהגבר הוא תכלית הבריאה והאישה כפופה לו ובבחינת "עזר כנגדו"? זו החידה התרבותית, וכבר נלמד שפתרון החידה טמון במסורת לילית.
סירובו של אדם לזוגיות שוויונית וסירובה של "חוה ראשונה" לחוסר שוויון הפכו את חוה הראשונה לשׁדה בשם לילית, ואז ברא אלוהים את "חוה שנייה", אישה צייתנית שתפקידה להביא ילדים לעולם ולהיות "עזר כנגדו" לגבר שתמיד (עד למאבק הפמיניסטי) יהיה מעליה
חיבור יהודי מרתק מימי הביניים ששמו "אלפא ביתא דבן סירא" פורס את נוצות הטווס של מסורת לילית בסיפורי בראשית, ובדרכו מציע תשובה לסתירה בין שני סיפורי הבריאה: "כשברא הקדוש ברוך הוא אדם הראשון יחיד, אמר לא טוב היות האדם לבדו, ברא לו אִשה מן האדמה כמוהו וקראה לילית. מיד התחילו מתגרים זה בזה; אמרה היא: 'איני שוכבת למטה' (בזמן יחסי המין), והוא אומר: 'איני שוכב למטה אלא למעלה, שאת ראויה למטה ואני למעלה'. אמרה לו: 'שנינו שווים לפי ששנינו מאדמה', ולא היו שומעים זה לזה".
"אלפא ביתא דבן סירא" מצביע על אתגר השוויוניות – אתגר שאהבה וחמלה יכולות לפתור ללא קושי, אבל תרבות מונותאיסטית, תרבות של תחרות, מתקשה להכיל. אם אדם וחוה נבראו יחד, איך נחליט מי המין העליון? האם ההבנה "לֹא טוֹב הֱיוֹת הָֽאָדָם לְבַדּוֹ" תובס מול התחרות? האם "לא טוב היות האדם שוויוני" ינצח את האחווה?
"אישה שנתתה לי ברחה ממני"
אדם מסרב לשוויון ולילית מסרבת לחוסר שוויון, והסיפור מסלים: "כיוון שראתה לילית אמרה שם המפורש (של אלוהים) ופרחה באוויר העולם, עמד אדם בתפילה לפני קונו ואמר: ריבונו של עולם, אִשה שנתת לי ברחה ממני. מיד שיגר הקדוש ברוך הוא שלושה מלאכים הללו אחריה להחזירה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: אם תרצה לחזור מוטב, ואם לאו תקבל על עצמה שימותו מבניה בכל יום מאה בנים. עזבו אותה והלכו אחריה (המלאכים) והשיגוה בתוך הים במים עזים שעתידים המצריים לטבוע בו וסִפרוה דבר ה' ולא רצתה לחזור. אמרו לה: אנו נטביעך בים, אמרה להם הניחוני שלא נבראתי אלא להחליש התינוקות כשהם משמונה ימים, מיום שיולד אשלוט בו אם הוא זכר, ואם נקבה מיום ילדותה עד עשרים יום. וכששמעו דבריה הפצירו לקחתה, נשבעת להם בשם אל חי וקיים שכל זמן שאני רואה אתכם או שמכם או תבניתכם בקמיע לא אשלוט באותו התינוק. וקִבלה על עצמה שימותו מבניה מאה בכל יום. לפיכך בכל יום מתים מאה מן השדים, ולכך אנו כותבים שמותם בקמיע של נערים קטנים ורואה אותם וזוכרת השבועה ומתרפא הילד".
5 צפייה בגלריה
קודקס ששון, כתב יד עתיק של התנ"ך. ספר הספרים שלנו התכתב עם יצירות אחרות בסביבה
(צילום: עוז מועלם)
הסיפור מוסיף ומתגלגל, וכתמיד, בסופו של מאבק, מנוסח הסכם שביתת נשק בין לילית למלאכים, נציגי הגברים בעולם של מעלה: לילית מקבלת את החופש שלה ואת הזכות המפוקפקת לפגוע בתינוקות רכים. על פי ההסכם היא תניח לתינוק אם תראה בקמע את שמם או תמונתם של המלאכים שבאו לקחת אותה. נוסף על כך, ימותו בכל יום מאה מבניה השדים של לילית. כך מושג מאזן אימה בין ילדי האדם לילדי השׁדה. שמותיהם של המלאכים שנשלחו למרדף אחרי אחרי לילית הם סנוי, סנסנוי וסמנגלוף.
לילית דורשת השוויון מכונה בכמה מקורות יהודיים "חוה ראשונה" – כלומר, האישה שנבראה עם האדם על פי מסורת הבריאה הראשונה בבראשית. סירובו של אדם לזוגיות שוויונית וסירובה של "חוה ראשונה" לחוסר שוויון הפכו את חוה הראשונה לשׁדה בשם לילית, ואז ברא אלוהים את "חוה שנייה", אישה צייתנית שתפקידה להביא ילדים לעולם ולהיות "עזר כנגדו" לגבר שתמיד (עד למאבק הפמיניסטי) יהיה מעליה.
במקום אחד במקרא, מקום מכושף ומפתיע, מוזכר שמה של לילית (ישעיהו ל"ד, י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ"
אם נחזור עוד לאחור, לטוות חוטים בין "חוה ראשונה", לילית המגורשת מ"אלפא ביתא דבן סירא" ולילית שהוברחה בידי גלגמש מגזע העץ – אכן גורל אחד שם אותנו כאן בארץ הזאת.
מאז ועד היום
בקערות השבּעה, בקמעות ואפילו ביצירות אמנות מוזכרים שמותיהם של המלאכים – סנוי, סנסנוי וסמנגלוף – המבטיחים הגנה לתינוקות רכים מפניה של השדה לילית. ומדוע טענתי שגם כיום לילית פעילה? שכן בסיור בחדרי תינוקות בבתי חולים בישראל, מתחת למצעים של התינוקות או על קופסאות הפלסטיק השקופות, עוד אפשר למצוא קמעות שהניחו הורים דואגים ובהם ציורים עתיקים וחמודים להפליא של סנוי, סנסנוי וסמנגלוף, לצד קללות נגד לילית גונבת הזרע והתינוקות. מעבר למלאכים, הטקסט המרכזי הוא "חוץ לילית", כלומר לילית מגורשת ממיטת התינוק, ולצד הגירוש מופיעה תזכורת מבורכת ל"אדם וחוה" – לזוגיות השנייה, הלא-שוויונית והמנצחת מבחינה תרבותית.
5 צפייה בגלריה
קמע עתיק המכיל את שמותיהם של שלושת המלאכים, סנוי, סנסנוי וסמנגלוף, שנועד להגן מפני לילית
אבל רגע. במקום אחד במקרא, מקום מכושף ומפתיע, מוזכר שמה של לילית (ישעיהו ל"ד, י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ".
במקום מסתורי, בארץ יצורי הפרא המקראיים, ארצם של ציים, איים ושעיר, מולכת לילית ומוצאת מנוח. הטקסט הפלאי הזה זכה לפירוש מונותאיסטי שלפיו לילית הוא שם של ציפור, עוף לילי. אבל אנחנו יודעות לאתר ניחוח מיתולוגי בטקסטים מקראיים וזוכרות את לילית המסופוטמית ש"הִתְעוֹפְפָה מִבֵּיתָהּ, נָסָה אֶל עַרְבוֹת-מִדְבָּר".
לילית בהלכה
מוזרות דרכי ההלכה וגם בהן אפשר למצוא את לילית. לילית הופיעה בדמיונם של החכמים ששואלים את עצמם באילו מקרים הפרשות דם של אישה הרה מעידות על הפלה של ולד ובאילו לא (תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף כד עמוד ב): "המפלת דמות לילית – אִמו טמאה לידה. ולד הוא, אלא שיש לו כנפיִם". להלכה מוצמדת אינפורמציה מפתיעה: "מעשה בסימוני באחת שהפילה דמות לילית, ובא מעשה לפני חכמים, ואמרו ולד הוא אלא שיש לו כנפיִם". וכך מפרש רש"י: דמות לילית – שדה. שד יש לו פרצוף אדם ויש לו כנפיים.
אם כן, האמונה בלילית אינה בבחינת סיפור רחוק ומוזר, אלא מובאת כידיעה היסטורית קונקרטית. החכמים מכירים את לילית ויודעים שהיא שדה עם פני אדם וכנפיים. הם גם יודעים שעובּרים ברחם יכולים להיות בדמותה, ובמו עיניהם ראו זאת.
5 צפייה בגלריה
לילית מצויה. בפירוש המונותאיסטי לילית הוא שם של עוף לילי
(צילום: Rudmer Zwerver / Shutterstock)
ייתכן שמקורם של עובּרי לילית בזרעם של גברים לא זהירים; שהרי נקבע בתלמוד (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנא עמוד ב): "אסור לישן בבית יחידי, וכל הישן בבית יחידי אחזתו לילית". כלומר, איסור אוננות נהפך לאיסור חמור גם בשל האמונה שאם גבר מוציא זרע "לבטלה", לילית חוטפת את זרעו ומולידה שדים.
לילית של הפמיניסטיות
יש פמיניסטיות שמעריכות, על סמך ההיכרות התרבותית ומתוך חפירה במקורות הקיימים – ויש להודות שגם מתוך משאלות לב פמיניסטיות – שלפני שלילית הייתה לשדה שנואה שיש להרחיקה מהציבור, היא הייתה אלה מגוננת, ועם השנים וניצחון הפטריארכיה היא נהפכה לאיום. זכרה של לילית לא מש מהעולם היהודי, אבל האמונה המונותאיסטית פגעה בשמה הטוב.
פמיניסטיות רבות (יהודיות ולא יהודיות) פועלות להשיב ללילית את כבודה ואת מעמדה כאלה מגינה. השם שהיה לקללה זוכה כיום לעדנה ולילית מונצחת בכתב עת פמיניסטי, בשמות של מסעדות וברים ובהתארגנויות נשיות על שם האלה הגדולה, שכבר בימים רחוקים תבעה שוויון.
