הגדת בנגזי: שמחת השחרור מהכיבוש הפשיסטי
בסוף 1942, אחרי שנים של שלטון איטלקי בלוב, שהחיל חלק מחוקי הגזע הנאציים והנהיג דיכוי ורדיפות נגד היהודים, נכבשה העיר בנגזי על ידי הצבא הבריטי. המפגש בין יהודי העיר, ששרדו את המלחמה ואת השואה, ובין החיילים היהודים בצבא הבריטי, שרובם מתנדבים מארץ ישראל, נחגג באופן סמלי בליל הסדר של פסח 1943.
לארוחת הסדר הוזמנו כ-600 מוזמנים, שרבים מהם הגיעו ממרחק, בעקבות גירושם של חלק מיהודי בנגזי למחנות בסביבת טריפולי. נוסף עליהם, השתתפו בארוחה חיילי בעלות הברית מבריטניה, מארצות הברית, מקנדה, מאוסטרליה ועוד. לכבוד האירוע נכתבה הגדה מיוחדת, שנקראה "מעבדות לחרות", שאת איוריה ציירו חיילים מיחידת התעבורה 403 ויחידת הלוגיסטיקה 53 בצבא הבריטי. בשל הצורך להדפיס מספר עותקים רב כל כך, הודפסה ההגדה על צידם האחורי של מסמכים משרדיים.
"גדולים עינוייה וצרותיה של אומת ישראל ורבה גבורתה. בכּוּר של עבדות מצרים צורף ועובד ישראל עד היותו לעם, ובדרך מלאת מכשולים וחתחתים דורך עד היום. בכל דור ודור קמו אויבים לכלותו ודור ההווה עלה ברשעותו על כולם. […] נחתור לקראת מטרתנו בשיניים הדוקות ובעקשנות, ללא רתיעה, והננו בטוחים כי כשם שעם ישראל ידע להקריב את היקר לו על מזבח המולדת – ולהצליח – כך גם אנו, החיילים העברים, נזכה לראות בסיומו המוצלח של התפקיד הקדוש המוטל עלינו ולחזות בשיבת עם ישראל לארץ תוחלתו. אמן".
(מתוך הגדה של פסח "מעבדות לחירות", טריפולי תש"ג. באדיבות הספרייה הלאומית)
"יהי רצון" לפני אכילת חמץ בברגן-בלזן
בפסח 1944 במחנה הריכוז ברגן-בלזן, פסקו רבני המחנה שהאיסור על אכילת חמץ בפסח נדחה בלית ברירה, וחיברו ברכת "יהי רצון" מיוחדת לפני אכילת חמץ:
"אבינו שבשמיים, הנה גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ולחוג את חג הפסח באכילת מצה ובשמירת איסור חמץ, אף על זאת דאבה לבנו שהשעבוד מעכב אותנו ואנחנו נמצאים בסכנת נפשות. הננו מוכנים ומזומנים לקיים מצוותך 'וחי בהם' ולא שימות בהם, ולהיזהר מאזהרה 'הִזהר לך ושמור נפשך מאוד', ועל כן תפילתנו לך שתחיינו ותקיימנו ותגאלנו במהרה לשמור חוקיך ולעשות רצונך ולעבדך בלבב שלם – אמן!"
יומנה של רגינה הוניגמן במחנה גברסדורף
במחנה העבודה גברסדורף, בזמן השואה, כתבה רגינה הוניגמן ביומנה קטעים מההגדה של פסח בתוספת הערות על חיי הנשים במחנה:
"סדר" ההגדה
בהגדה המסורתית תוספת של נשות גברסדורף
קדש יהודים
ורחץ "לרחוץ בדמעותינו"
כרפס "תפוחי אדמה בקליפתם"
יחץ "עבודה בשתי משמרות"
מגיד "התחלת המשמרת"
מוציא מצה "תפילה למכונות"
מרור "עבודה"
הלל "ברכה אם נקבל מרק ירקות"
נרצה "אם לא נקיים את כל הדברים האלו המחנה יהרוג אותנו,
אך יש לי סוד – עוד נחזור הביתה".
רגינה שרדה את המלחמה, אך ממשפחתה הקרובה שרד רק אחיה. הוריה ואחיותיה נרצחו באושוויץ. בסוף המלחמה הגיעה רגינה למחנה העקורים בברגן-בלזן. היא המשיכה להשתמש ביומן, וחתימות ואִמרות של ניצולים נוספים נכתבו במחברת. במחנה העקורים היא פגשה את אליאס לוסטיגמן, והשניים נישאו בשנת 1947. הזוג היגר לאוסטרליה ושם נולדו שתי בנותיהם, פיי ואסתר. רגינה נפטרה בשנת 1992, ולאחר פטירת בעלה בשנת 2005, תרמו בנותיה את יומנה למשמרת ביד ושם.
הגדת הפלמ"ח: לאחר קרבות נבי יושע
אחרי הקרבות הקשים על מצודת נבי יושע, חברי הגדוד השלישי של הפלמ"ח קראו בליל הסדר מהגדה של פסח ששילבה בין המסורת היהודית למסרים לאומיים, לצד אבל על הנופלים. לקראת סופה פונה ההגדה אל החיילים בשאלה: עד מתי ימשיכו להילחם? מחברי ההגדה כתבו:
"עד שכוח ישראל בארצו ידון למפרע לתבוסה כל התקפת אויב באשר הוא שם. עד שהנלהב ביותר והנועז ביותר במחנה האויב ידע: אין אמצעי לשבר את כוח ישראל בארצו, כי הכרח החיים איתו, ואמת החיים איתו ואין דרך כי אם להשלים איתו. זהו טעם המערכה".
(מתוך הגדת הגדוד השלישי של הפלמ"ח. באדיבות הספרייה הלאומית)
בארי בשנים 1946–2023
בתנועה הקיבוצית ובקיבוצים שונים חוברו מאות הגדות לפסח, עוד מהתקופה שלפני קום המדינה. בהגדות האלה היה נהוג לשמור על מסגרת הסיפור הדתי, אבל בדרך כלל הושמט חלקו המרכזי של האל ובמקומו הודגשו הזהות הציונית והחלוצית, עם דגש על אהבת הארץ והטבע. לצד סיפור יציאת מצרים, הובאו קטעים משיר השירים ומפיוטים כמו "כָּתְנוֹת פַּסִּים לָבַש הַגָּן" של משה אבן עזרא, שירי משוררים כמו חיים נחמן ביאליק, נתן אלתרמן ולאה גולדברג, ואיורים ברוח חיי הקיבוץ, למשל כאלה המתארים את ארבעת הבנים כארבעה חלוצים.
אחת ההגדות הקיבוציות הידועות ביותר היא "הגדת בארי" שהחלה להתפרסם עוד לפני עליית הקיבוץ על הקרקע בשנת 1946, כאשר החלוצים ישבו במחנה זמני בגדרה. אחרי הטבח בשמחת תורה תשפ"ד חיברה קהילת בארי הגדה של פסח לזכר יותר מ-100 הנרצחים בקיבוץ, הכוללת בין השאר את השיר של אוריין צ'פלין, "עץ מבארי":
עץ אחד בקיבוץ בארי
ראה דברים שעצים לא
אמורים לראות.
עץ אחד בקיבוץ בארי שמע יותר מדי
ולא יכול היה לברוח מריחות.
שורשיו עצרו נשימתם,
ענפיו רעדו
עליו נשרו מבכי
ליבו נחמץ
נחרץ
נכמר
נכרת
נגדם,
נדם.
עץ אחד בקיבוץ בארי
בבוקר ה-7 לאוקטובר
כבר לא רצה להיות עץ
במקום בו לא נותר את מי להצל.
עץ אחד בקיבוץ בארי
ביקש להיות ספסל,
אולי מישהו ישוב,
אולי ירצה לשבת.
בחורבן קיבוץ בארי
גם עצים לא יכולים לעמוד.
הגדת ניר עוז
גם קיבוץ ניר עוז הוציא בפסח 2024 הגדה מיוחדת אחרי הטבח, ובה בין השאר התייחסות ל"מה נשתנה":
"מה השתנה היא שאלה לא לגיטימית השנה. כי הכול השתנה. האין גבר על היש, האבל גבר על השמחה, האכזריות חגגה במעוננו, אנשינו נרצחו, נשבו, עונו, בתינו נשרפו. משפחותינו לא יהיו כשהיו. ניר עוז לא תהיה ניר עוז כשהייתה".
הגדות עם דברי הלוחמים
ב-2024, לקראת פסח תשפ"ד, יצאה לאור "הגדת החירות": קובץ מאמרים וקטעים מאת חיילים ומפקדים לנוכח מלחמת "חרבות ברזל", לליווי ההגדה של פסח, בעריכת יאיר טיקטין. אחד מהכותבים היה רמי שוורץ, לוחם מגדוד 71 בחטיבה 55. הוא הביא את הציטוט "בבהילו יצאנו מצרים", מתוך הגדה של פסח בנוסח צפון אפריקה, וכתב:
"בשמחת תורה הגדוד לחם בכפר עזה, ובהמשך המלחמה בגזרת חאן יונס. יציאת מצרים התאפיינה בבהלה – חיפזון המעורב בחוסר ודאות ופחד מהבלתי-נודע. את הבהלה הזו הרגשנו גם אנו ברגע שהוקפצנו בשביעי לאוקטובר. כמו אבותינו במצרים; ברגע אחד השארנו את הכול מאחור ויצאנו לקראת עתיד לא ברור; רצתי הביתה מבית הכנסת, חיבקתי את אשתי, בירכתי את ילדיי – ובלי שהיה לי זמן לחשוב או להפנים: בבהילו יצאתי למלחמה".
הצגת אמל"ח שאותר בידי צוות הקרב החטיבתי 551 בג'באליה, דצמבר 2023
(צילום: דובר צה"ל)
ב"הגדת החירות" מהשנה, תשפ"ו – 2026, הכוללת גם כן טקסטים מאת חיילים ומפקדים, מופיע בין השאר קטע שכתב רב-סרן במיל' שמעון אש, מפקד העורף בחטיבה 551:
"יושב עם חבר שנכנס לנטרל מסגד ממנו ירו על כוחותינו ושואל אותו מאיפה הכוחות, והוא לוקח אותי אחורה בזמן לתחילת הסיפור של כולנו...
פתיחת סיפור היציאה ממצרים מתחיל הרבה לפני ה'מצרים' שאנחנו פוגשים בדורנו. הוא מתחיל בסיפור המודל עליו גדל אברהם – בבית אביו תרח עובד האלילים. בית שמקדש מצב קיים בעצם העבודה לפסל סטטי, שלא דורש ממני או מעצמו כל שינוי. ואברהם, שיוצא אל העבר השני בניגוד לכל העולם, ומחליט שכדי לבנות עַם צריך להתחיל בתנועה. ולא בכדי, המפגש הראשון שלו עם הציווי האלוהי הוא "לֵךְ לְךָ" – הוא מבין שכדי להיות אבי האומה הוא צריך לצאת ולהתחיל תנועה של עַם: 'וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אֹתוֹ בְּכׇל אֶרֶץ כְּנָעַן'. אברהם מתווה לנו דרך, יוצא מאזור הנוחות ומוסר את כל כולו למען בניית מציאות טובה ונכונה יותר.
אותו חבר נפצע ממטען שהוטמן בתוך מסגד בבית חנון, מקום בו העזתים משתמשים בשם אלוהים (עבודה זרה) ככלי לשימור עוני וקיבעון של שנאה – פיר עמוק של הרס וחורבן ממנו יוצאים מחבלים ומטענים. חפ"ק המ"פ נכנס על מנת לטהר את הרוע ואז הופעל עליהם מטען רב עוצמה. מאותו רגע חברי אינו זוכר דבר למעט החילוץ במסוק. והוא, קטוע רגליים אך עם נשמה של מנהיג, מספר את הסיפור של כולנו, זוכר מאיפה הוא בא ולמה הוא כאן, ומבקש ממנו ההולכים – אל תעצרו, תמשיכו את הלחימה ואת הדרך, כי המטרה מוצדקת מאין כמוה. מזכיר לכולנו שאין לנו את הפריבילגיה להיות סטטיים, וכמו אברהם אבינו, מבקש הוא שנמשיך ללכת בדרך, ונאמין בה.
סיפור ההגדה של כולנו מתחיל בגבורה של ההולכים בדרך ומאמינים כי צודקת היא, מאז ראשית דרכנו כעם ועד דורנו זה".
(מתוך "הגדת החירות" – תשפ"ו, 2026. באדיבות ארגון קדמה – התיישבות צעירים)
סדר במנהרות רצועת עזה
עוד הגדה של פסח שנקראה "הגדת החירות" היא הגדה הכוללת פרשנויות וסיפורים אישיים מאת השבים מהשבי ברצועת עזה ובני משפחותיהם. נכלל בה סיפור הסדר שערכו התצפיתניות פדויות השבי לירי אלבג ואגם ברגר, המכתב שכתב הדר גולדין לארוסתו בערב פסח לפני שנחטף, המוזיקה שהצילה את שגיא דקל-חן וסיפורים נוספים. לירי אלבג כתב על "הגדה באין הגדה":
"ערב חג הפסח שאותו ציינו בשבי, אגם ברגר ואני, היה רגע של תקווה ושל אור בתוך האפלה. כמה ימים לפני החג לקחתי מחברת ועט ואלתרתי הגדה. אספתי פסוקים מהסידור שהיה לנו, ציירתי איורים והוספתי שירי פסח. בליל החג ישבנו יחד ל'ארוחת חג', דפדפנו בהגדה שהכנתי וקראנו מתוכה. זה היה רגע של אחדות ותקווה ביני ובין אגם. למרות הקושי, היה לנו חשוב לציין את החג ולשמור על האמונה שהחירות שלנו תגיע. קיווינו שחג החירות יביא עימו את הבשורות המשמחות של שחרורנו, התפללנו וייחלנו לטוב. אמנם הגאולה שלנו לא הגיעה אז, אבל הרגע הזה נתן לנו כוח להחזיק מעמד".
(מתוך "הגדת החירות", פסח תשפ"ה – 2025, מטה משפחות החטופים)
ליד "מה נשתנה" כתב טל קופרשטיין, אביו של בר קופרשטיין:
"אני מתפלל שבליל הסדר אוכל להגיד שמה שהשתנה הלילה הזה הוא שבר חזר הביתה, שהוא כבר לא בשבי, שהוא כבר לא בחושך, הוא איתנו, באור. ואז מה שישתנה בלילה הזה הוא שבר יעשה את הקידוש ויברך את הברכות, ולא אני או בני דביר. מה שישתנה הוא שאנחנו נשמח, אחרי הרבה זמן שלא שמחנו".
השנה תזכה משפחת קופרשטיין לערוך את הסדר עם בנה, בר, ששב במסגרת ההסכם לשחרור החטופים. בשנה שעברה הוסיפו רבים כיסא ריק סביב שולחן הסדר, שנשמר לחטופים שנותרו אז בשבי, בדומה למנהג המקובל של "כיסא אליהו הנביא". בעת הרמת הכוס החמישית, כוס היין לכבודו של אליהו הנביא, הוצע לומר את הברכה-תפילה שכתבה לפני שנה שלי שם טוב, אימו של עומר שם טוב, כאשר עוד היה בשבי:
"יהי רצון שיתקיימו בכל חטופה ובכל חטוף כל לשונות הגאולה: והוצאתי-והצלתי-וגאלתי-ולקחתי-והבאתי; ויזכו כולם לשוב לחיק משפחותיהם בריאים ושלמים, ונזכה כולנו לקבל את פניהם בשמחה שאין למעלה ממנה, במהרה בימינו, אמן".
גם במקרה הזה, תפילתה של שלי שם טוב התגשמה, ואת ליל הסדר הקרוב תחגוג המשפחה עם הבן, עומר, שחזר הביתה.
