למה אנחנו מברכים בחתימה טובה? מי חותם עלינו והיכן? איפה נשמרות כל החתימות הללו, שאמורות לשנות את גורלנו? והכי חשוב, למה האל הכול יכול צריך תיעוד כתוב? באופן לא מפתיע, הדבר קשור בספרים, בתיעוד ובזיכרון.
באתוס היהודי, הארכיון הראשון בעולם בכלל לא נפתח על פני האדמה. הוא הוקם בשמיים, ולפי שלל האזכורים שלו במקורות היהודיים, ברור לשם מה הוא נועד. האנושות זקוקה לספריות ולארכיונים כדי לנטוע יתד בעבר, כדי להשיג חלק מהותי בעיצוב הזהות שלה. את הצורך האנושי הבסיסי הזה מבטאת היהדות למן בראשיתה, ואחת הדוגמאות המרכזיות לכך מתרחשת בעשרת ימי התשובה בין ראש השנה ליום כיפור. אם בארץ יש שבוע הספר, בספרייה של מעלה יש עשרה ימי ספר. בראש השנה הספרים נפתחים, ביום הכיפורים הם נחתמים – ובין הפתיחה לחתימה עומד האדם.
וכך מתאר התלמוד: "שלֹשה ספרים נפתחין בראש השנה: אחד של רשעים גמורין, ואחד של צדיקים גמורין, ואחד של בינוניים".
הצדיקים, אומר רבי כרוספדאי בשמו של רבי יוחנן, נכתבים ונחתמים מיד לחיים; הרשעים נכתבים ונחתמים למיתה; ואילו הבינוניים תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכיפורים. זכו, נכתבים לחיים; לא זכו, נכתבים למיתה.
אם אי פעם תהיתם מהיכן הגיע אלינו האיחולים "כתיבה וחתימה טובה" או "גמר חתימה טובה", ואיך חתימה וכתיבה קשורות לשנה החדשה, התשובה היא שאנחנו מאחלים זה לזה שהשם שלנו ייכתב בספר הנכון, ושהכתיבה תיחתם לחיים.
כרטיס ברכה משנות ה-70
(מתוך אוסף כרטיסי ברכה, הזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת לספרייה הלאומית)
דימוי הספרים הנפתחים נעשה מוכר כל כך, עד שקל להחמיץ עד כמה הוא נועז. עוד לפני שלמדה לקרוא, יודעת הילדה בגן שכדאי להיות רשומה בספרם של הצדיקים. אבל מדוע יש בשמיים ספרים בכלל?
הספר הראשון
הרבה לפני שתוארו שלושת הספרים של ראש השנה, כבר הכיר המקרא בספרים אלוהיים. בספר שמות, לאחר חטא העגל, מבקש משה מן האל לסלוח לישראל; ואז הוא מוסיף בקשה מדהימה: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם (אם תמחל); וְאִם אַיִן (ואם לא), מְחֵנִי נָא (מחק אותי) מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ (שמות ל"ב, ל"ב).
איננו יודעים מהו בדיוק הספר הזה. המקרא אינו מספר לנו מה כתוב בו, מתי נכתב או מי עוד רשום בין דפיו. האם זהו ספר החיים? ספר הברית? דבר אחד ברור: להיות כתוב בספר פירושו להיות בעל מקום בעולם.
משה אומר לאל: אם לעמי אין עוד מקום בספרך, גם אני אינני מבקש מקום בו. הוא אינו דורש לעצמו חריג ואינו מבקש להיכתב בשורה נפרדת. מבחינתו, גורלו כרוך בגורל עם ישראל. זוהי תפיסה עמוקה של מנהיגות. מנהיגות אינה הזכות להיכתב מעל האחרים, אלא הנכונות להיכתב עימם.
אבל תשובתו של האל מציבה מול משה אמת אחרת: "מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי, אֶמְחֶנּוּ (אמחק אותו) מִסִּפְרִי" (שמות ל"ב, ל"ג).
ברכת שנה טובה, 1898
(מתוך אוסף כרטיסי ברכה, הזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת לספרייה הלאומית)
משה מבטא סולידריות: אינני נפרד מן העם. האל משיב בתביעה לאחריות: אדם אינו יכול לשאת במקומו של אדם אחר את מלוא האחריות למעשיו. בין שתי האמירות הללו נמצא המתח המוסרי שבתוכו אנו חיים. איננו יחידים מבודדים; אנחנו חלק ממשפחה, מקהילה ומעם. בה בעת, השייכות אינה פוטרת איש מאחריות אישית. אדם נכתב עם אחרים, אך נידון גם על מעשיו שלו.
ספר, פנקס או ארכיון?
איזה מין ספר הוא הספר האלוהי שמקטלג את כולנו? המקורות אינם מעניקים תשובה אחת. לפעמים הוא דומה לארכיון, לפעמים לפנקס חשבונות ולפעמים לספר שבו נכתבים החיים כסיפור.
בספר מלאכי (ג', ט"ז) מסופר כי יראי ה' דיברו איש אל רעהו: "וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו". מהפסוק הזה משתמע שזהו ספר שתפקידו לזכור. הוא אוסף את מה שעלול היה להיעלם: שיחה בין בני אדם, מחשבה טובה, נאמנות שלא זכתה לפרסום. הוא דומה לארכיון השומר גם את הדברים שההיסטוריה הגדולה נוטה להשאיר בשוליים.
לעומת זאת, רבי עקיבא מתאר את הספר כפנקס: "הפנקס פתוח והיד כותבת" (משנה, מסכת אבות, ג, טז). רבי עקיבא מוסיף שכבה חשובה לפעולת התיעוד: הפנקס אינו רק משמר. הוא מנהל חשבון. הוא מזכיר שכל בחירה מצטרפת לבחירות שקדמו לה. החנות פתוחה, האדם רשאי לבחור, אבל הבחירות אינן נמחקות ברגע שיצא ממנה.
הספרים של ראש השנה מציעים אפשרות שלישית. הם אינם רק ארכיון של מה שהיה ולא רק מאזן של זכויות וחובות. הם ספרי חיים. הם מבקשים לקרוא את חייו של האדם כמכלול: לא רק מה עשה ברגע מסוים, אלא מי נעשה באמצעות מעשיו ולאן מועדות פניו.
כרטיס ברכת שנה טובה, סביבות 1910
(מתוך אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית)
ארכיון שואל: מה אירע? פנקס שואל: מה נזקף לזכותך ולחובתך? ספר שואל: איזה סיפור חייך מספרים? והספר האלוהי מחזיק את שלוש השאלות הללו יחד.
מי מחזיק בעט?
בספר מלאכי הניסוח סתום במכוון: "וייכתב ספר זיכרון לפניו". האל מקשיב ושומע, אבל הפסוק אינו אומר במפורש מי כותב. גם רבי עקיבא אומר: "היד כותבת", ואינו מגלה של מי היד.
מסורות מאוחרות תיארו מלאכים המשמשים כסופרים בבית הדין של מעלה. הם רושמים את מעשי האדם, את זכויותיו ואת חובותיו. אבל אפשר להציע גם קריאה אחרת: היד הכותבת היא, במובן מסוים, ידו של האדם.
בכל בחירה אנו כותבים שורה. בכל תגובה לכאב, בכל מעשה חסד שאיש לא ראה, בכל מילה שאמרנו ובכל מילה שיכולנו לומר ולא אמרנו, אנחנו משתתפים בכתיבת הספר שבו ייקראו חיינו.
אין פירוש הדבר שאדם הוא המחבר היחיד של סיפורו. איננו בוחרים היכן להיוולד, אילו כישרונות נקבל, איזה כאב יפקוד אותנו או מה יעשו לנו אחרים. דפים רבים בסיפורנו נמסרים לנו כשהם כבר כתובים. אבל אנחנו שותפים בכתיבה. בין מה שניתן לנו ובין מה שאנחנו עושים בו נמצא המרחב האנושי של החירות.
בפתח דברינו הצבנו שאלה: מדוע זקוק האל לספרים בכלל? אבל השאלה הזו נשאלת גם על אודות האדם. בדיאלוג האפלטוני "פיידרוס" תוקף סוקרטס את הכתיבה. העלאת הדברים על הכתב, כך הוא טוען, היא מתכון להיזכרות ולא לזכירה, לשיח מת ומלאכותי שלא מבטא חוכמה אלא אשליה של חוכמה.
היהדות התנגדה לרעיון הזה. היא ראתה בכתיבה לא חולשה אלא מתנה מלמעלה. האל המקראי בורא עולמות בדיבור. הוא גוזר ומקיים, "זוכר כל הנשכחות" ורואה את הנסתר, והוא גם כותב ספרים. הכתיבה היא לא כנגד השִכחה – הרי האל אינו שוכח; הכתיבה היא יצירה, היא תהליך שבו עולמות נבראים.
ועדיין, לשם מה מופיעים הספרים בראש השנה? מה מטרתם? אני רוצה להציע שאולי הספר האלוהי לא נועד להזכיר לאל וגם לא להזכיר לנו. הספר מופיע כחלק מתהליך הדיון, כחלק מדימוי הצדק.
באין רישום, באין פרוטוקול, הדין נותר נסתר. הוא עלול להיראות כגזֵרה שאין לה הסבר וכהכרעה שאין לה זיכרון. הכתיבה מעניקה לדין צורה. היא אומרת שהעולם המוסרי אינו מקרי: למעשים יש עקבות, למילים יש משקל, ולהכרעות שאנו מקבלים יש המשך.
במובן הזה, הקדוש ברוך הוא מחנך אותנו שהצדק אינו צריך רק להיעשות. הוא צריך גם להיראות. הספר הופך את הדין לדבר שאפשר לעמוד מולו, לקרוא אותו ולתת עליו דין וחשבון.
כרטיס ברכה משנות ה-40 של המאה ה-20
(מתוך אוסף כרטיסי ברכה, הזמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין משרד המורשת לספרייה הלאומית)
אין פירוש הדבר שלפי המסורת ניצב בשמיים ספר במובנו החומרי, כרוך בעור ומונח על שולחן. הספר הוא דימוי. אבל דימויים אינם קישוט בלבד. הם הדרך שבה רעיונות מופשטים נעשים מובנים לבני אדם. הספר אומר לנו שחיים אינם אוסף רגעים המתפוגגים מיד לאחר שהתרחשו. מה שאדם עושה אינו נעלם ברגע שהמעשה הסתיים; הוא נרשם בתוך סיפור גדול ממנו.
מדוע הספרים נפתחים?
התלמוד אינו אומר רק ששלושה ספרים קיימים בשמיים. הוא אומר שהם נפתחים מדי שנה, והכתיבה בהם לא נפסקת.
הפתיחה היא ליבו של הדימוי. ספר סגור שייך לעבר. אפשר לשמור אותו, לכבד אותו ולהניח אותו על המדף, אבל אי אפשר עוד להוסיף לו דבר. ספר פתוח עדיין מזמין קריאה, תגובה והמשך. זהו אולי סודם של עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים. הדין כבר החל, אבל הספר עדיין לא נחתם. האדם עומד לפני מה שכתב עד כה, אבל הסיפור טרם הושלם.
זו משמעותה של תשובה. תשובה אינה הופכת את העבר לדבר שלא היה. היהדות אינה מבקשת מאיתנו למחוק את מה שעשינו או להעמיד פנים שאפשר לשוב אל דף חלק. השנה החדשה אינה התחלה ללא עבר.
אבל אפשר לשוב אל העבר כאנשים אחרים. אפשר להכיר בחטא, לקבל אחריות, לתקן את הניתן לתיקון ולכתוב לפרקים הקודמים המשך חדש. כמו בספרות עצמה, פרק מאוחר יכול לשנות את האופן שבו אנחנו קוראים את כל מה שקדם לו. הוא אינו מוחק את העלילה הקודמת, אבל הוא עשוי לגלות שלא הייתה זו המילה האחרונה.
התשובה אינה מחיקת הסיפור. היא הסירוב להניח לכישלון להיות סופו.
הספר השלישי
קל להבין מדוע הדמיון המאמין יצר ספר לצדיקים וספר לרשעים. קשה יותר להבין מדוע נדרש ספר שלישי. אבל מבחינה אנושית, ספר הבינוניים הוא אולי הקרוב ביותר לרובנו.
רוב בני האדם אינם צדיקים גמורים ואינם רשעים גמורים. אנחנו מלאי נדיבות ופחד, אמונה וספק, אומץ וחולשה. לעיתים אנחנו יודעים מה נכון לעשות ואיננו עושים אותו; ולעיתים אנחנו מפתיעים אפילו את עצמנו בטוב שאנו מסוגלים לו.
אילו היו בשמים רק שני ספרים, היה האדם נדרש לזהות את עצמו אחת ולתמיד: צדיק או רשע, ראוי או אבוד. הספר השלישי מסרב לסגור את האדם בתוך הגדרה אחת. הבינוניים "תלויים ועומדים" מפני שהשאלה עדיין פתוחה. לא רק הספר פתוח; גם האדם פתוח. הוא עדיין יכול לבחור לאיזה כיוון ינועו חייו.
זהו מקור היראה של הימים האלה, אבל גם מקור התקווה שבהם. הדין רציני מפני שלמעשינו יש משמעות. התשובה אפשרית מפני שעדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
עשרת ימי הספר
אם כן, עשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים הם מעין שבוע הספר של המסורת היהודית, אף שהם נמשכים עשרה ימים. אין בהם דוכנים ואין בהם מבצעים. הקורא והכותב הם אותו אדם. הספר המונח לפניו הוא חייו.
מתפללים בערב יום כיפור בכותל המערבי, ארכיון
(צילום: אלכס קולומויסקי)
בראש השנה הוא נפתח. ביום הכיפורים הוא נחתם. בתווך אנו נקראים לקרוא את מה שכבר כתבנו: בלי להשמיט את השורות המביכות, בלי לייפות את הכישלונות ובלי להתעלם מן הטוב.
אבל הקריאה אינה סוף התהליך. אנחנו מתבקשים גם לכתוב. זהו אולי המסר הגדול של ראש השנה. איננו רק מושאי הדין; אנחנו גם שותפים בעיצובם של החיים שעליהם אנו נידונים. האל פותח את הספר, והאדם מתבקש לפתוח את עצמו.
השנה החדשה אינה דף חלק, אבל היא דף חדש. השאלה אינה רק מה ייכתב בו עבורנו. השאלה היא מה אנחנו נכתוב בו.
מן הספרייה של מעלה אל הספרייה שעל הארץ
ספרייה מחזיקה דברים שלא היא יצרה, למען קוראים שעדיין לא נולדו. הספרן, החוקר והקורא משתתפים בברית בין-דורית אחת: קיבלנו דבר יקר מן העבר; אין הוא רכושנו בלבד; עלינו לשמור עליו, לקרוא בו מחדש ולמסור אותו הלאה.
ספרייה של מעלה היא דימוי. הספרייה שעל פני האדמה היא משימה. אם יש בשמיים ספר שבו נכתבים חיינו, הרי שעל הארץ מוטל עלינו לכתוב חיים הראויים להיקרא, ולשמור את המילים שבעזרתן ילמדו הבאים אחרינו כיצד לעשות זאת.
ד"ר חיים נריה הוא אוצר אוסף היהדות על שם חיים וחנה סולומון בספרייה הלאומית
