כאשר הרב פרופ' אברהם הלוי שטינברג בן ה-78 נשאל אם הוא חתום על כרטיס אדי, ואם כשומר מצוות הוא יהיה מוכן לתרום איברים לאחר פטירתו, הוא משיב: "כן וכן, לאור ההקפדה המקסימלית בקביעת רגע המוות המוחי – על פי הרבנות הראשית לישראל ועל פי החוק". מיד אחר כך הוא מוסיף בחיוך: "אומנם אין סיכוי סביר שבגילי יוכלו להשתמש באיברים שלי לתרומה, אבל במישור העקרוני התשובה חיובית".
שטינברג, חתן פרס ישראל לספרות תורנית, הוא נוירולוג ילדים, פרופסור באוניברסיטה העברית בירושלים, מומחה לאתיקה רפואית ולרפואה והלכה. בימים אלה מתפרסם ספרו "קביעת רגע המוות בהלכה", שבו נכתב בין השאר כי הוויכוח על קביעת המוות בעולם היהודי החל כבר ב-1772 כאשר פרידריך השני, הדוכס מקלנבורג-שוורין שבגרמניה, הוציא צו שהורה ליהודים לא לקבור את מתיהם ביום הפטירה אלא להמתין שלושה ימים, עד שהגופה תתחיל להרקיב.
5 צפייה בגלריה
הרב פרופ' שטינברג (מימין) לצד הרב יוסף שלום אלישיב. "בעולם היהודי תמיד היו מחלוקות הלכתיות"
מתברר שבאותה תקופה היו רבים באירופה שחששו כי הם ייקברו בעודם בחיים ולכן הומצאו, בין השאר, "ארונות קבורה בטיחותיים" (Safety Coffins) שכללו חוט שמונח ביד המנוח, מושחל בצינור שמגיע מעל פני הקרקע ומעליו פעמון – כך שאם המת יתעורר בקברו, הוא יוכל למשוך בחוט ולהזעיק לעזרה.
מכל מקום, הצו של הדוכס עורר זעם ומחלוקת בקרב היהודים. היו רבנים שתמכו בהחלטתו של הדוכס, אבל רבי יעקב ישראל עמדין, שכונה היעב"ץ, התנגד בחריפות וסבר שמדובר בעבירה של הלנת המת.
הרב שטינברג נדרש לסוגיה ההלכתית של קביעת המוות לפני 40 שנה. "ב-1986 בית החולים הדסה היה בשל להשתלת הלב הראשונה", הוא מספר ל-ynet, "ומשרד הבריאות פנה לרבנות הראשית בשאלה מתי נקבע מותו של האדם ואפשר לקחת ממנו איברים להשתלה. הרבנים הראשיים מרדכי אליהו ואברהם שפירא הקימו ועדת רבנים ודיינים, וביקשו ממני ומהרב ד"ר מרדכי הלפרין להיות היועצים הרפואיים לוועדה הזו".
5 צפייה בגלריה
"הקבורה הנמהרת" – ציור של אנטואן וירץ הבלגי מ-1854, שבו נראה אדם שחלה בכולרה ונחשב בטעות למת. כבר לא קורה
אז איך קובעים מוות על פי ההלכה?
"בעבר רופאים קבעו מוות לאחר הפסקת פעולת הנשימה והלב. כיום בעולם הרפואה מקובל לקבוע שמוות מוחי הוא שקובע כי האדם מת. עמדת הרבנות הראשית, הרב משה פיינשטיין, הרב עובדיה יוסף ופוסקים חשובים אחרים גורסת שהפסקת נשימת עצמונית מוחלטת, כשהיא בלתי הפיכה, היא רגע המוות ההלכתי. מוות מוחי-נשימתי עונה על הקריטריון הזה בכך שבהליך של קביעת רגע המוות מוודאים שהחולה אינו נושם עצמונית, ובאמצעות בדיקות קליניות ומאשררות קובעים בוודאות שהמוח מת. בכך מוודאים שמדובר במצב של הפסקת נשימה מוחלטת ובלתי הפיכה. במצב כזה ניתן להפסיק את ההנשמה ולקחת איברים להשתלה".
עם זאת, הוא מציין שלא כל הפוסקים סברו כך: "הרב יוסף שלום אלישיב, הרב שמואל הלוי ואזנר ורבנים חשובים אחרים החזיקו בדעה שלפיה מוות נקבע רק ברגע שבו הלב חדל לפעום לחלוטין. על כן הם לא הכירו ב'מוות מוחי-נשימתי'. בעולם היהודי תמיד היו מחלוקות הלכתיות, ועל פי מסורת ישראל גם המחלוקת בדבר קביעת רגע המוות ההלכתי אינה שונה ממחלוקות אחרות. הבעיה היא שהסוגיה הזו הפכה להיות לא רק מחלוקת הלכתית אלא גם מחלוקת השקפתית-מגזרית, ולדעתי זו סטייה מדרכי ההלכה המקובלות".
מה תאמר לאנשים שמאמינים בתחיית המתים וחוששים שהם לא יקומו לתחייה כי נטלו מהם איברים להשתלה?
"זה טיעון שטותי ולא הלכתי", הוא מבהיר בנחרצות. "בשבת חול המועד פסח קראנו את ההפטרה מספר יחזקאל על 'חזון העצמות היבשות', שבו השם 'הצליח' להחזיר לחיים עצמות יבשות, ובתלמוד הבבלי מסופר שחלק מאותם אנשים שחזרו לחיים עלו לארץ ישראל והולידו ילדים. אין הבדל בינם ובין מי שלקחו לו את הכבד כדי להציל חיים. הקדוש ברוך הוא יכול להחזיר לתחייה גם אנשים שלא נותר מהם כמעט דבר".
5 צפייה בגלריה
יותר מאלף תורמי כליה ישראלים שנפגשו באירוע של עמותת "מתנת חיים". המון דתיים לאומיים, פחות חרדים
(צילום: מעיין טואף / לע"מ)
יש גם כאלה שחוששים לתרום איברים מחשש ל"ניוול המת" – פגיעה בכבוד המת.
"כרופא אני כמעט כל שבת נאלץ לחלל שבת ולעבור על איסורי תורה כדי להציל חיים, כי 'פיקוח נפש דוחה שבת'. אז אם מדובר על תרומת איברים שמצילה חיים, ברור לגמרי שמדובר בפיקוח נפש שדוחה איסורים רבים מהתורה ומדרבנן".
"חייבים להבדיל בין תרדמת למוות מוחי"
באופן אבסורדי, לתקשורת וגם לעולם הטלוויזיה והקולנוע יש חלק מסוים בסירוב של חלק מהאנשים בעולם המערבי לתרום איברים. מדי פעם מתפרסמת ידיעה על אדם שנקבע מותו ואחר כך התברר שהוא חי, אלא שליבו פעם בקצב נמוך מאוד שגרם לרופאים לחשוב שהוא מת. היו גם סדרות וסרטים שבהם אנשים "חזרו לחיים" אחרי שחשבו שהם מתים, בין השאר בגלל בדיקות לא מקצועיות, וגם לאחר שנקבע מוות מוחי או אחרי שנים של תרדמת.
"חייבים להבהיר את ההבדל בין תרדמת למוות מוחי", אומר הרב פרופ' שטינברג. "יש מקרים נדירים מאוד של אנשים שהיו בתרדמת מספר שנים ואז התעוררו. אבל זה לא שהם היו מתים, אלא רק בתרדמת.
"לגבי מצב של מוות מוחי-נשימתי – ברוב מדינות העולם מסתפקים בבדיקה קלינית של מצב ההכרה, רפלקסים של גזע המוח, ומצב הנשימה. גם ההסתדרות הרפואית בישראל רצתה להסתפק בכך, אבל הרבנות הראשית לישראל התעקשה ודרשה שנוסף על הבדיקות הקליניות, יש לבצע בדיקות מעבדתיות ואובייקטיביות, והדבר התקבל בחוק. לדעתי זה הציל את מדינת ישראל מפני טעויות נדירות. עברתי על 500 מקרים של קביעת מוות ולא היה מקרה אחד של טעות, ואכן לא תואר בישראל מצב של 'חזרה לחיים' לאחר הקביעה הקפדנית של מוות מוחי-נשימתי, בעוד דווקא לאחר קביעת מוות לבבי תוארו מקרים של 'חזרה לחיים'".
הרב פרופ' אברהם שטינברגלדברי שטינברג, "גם לשיטת הסוברים שהמוות נקבע רק לאחר הפסקת פעילות הלב ניתן לתרום איברים מסוימים. בארצות הברית, בשל המחסור באיברים, מנתקים חולים נוטים למות ממכשיר ההנשמה ובכך מביאים להפסקת פעולת הלב, ואחרי חמש דקות של דום לב מחדשים את פעילות הלב ונוטלים איברים להשתלה. ההלכה מתנגדת לכך, מאחר שניתוק חולה חי ממכשיר הנשמה אסור על פי ההלכה בגלל הכלל ש'אין דוחים נפש מפני נפש', כלומר אין לגרום בכוונה לאיבוד נפש בשביל הצלת נפש אחרת. אבל אם מדובר בחולה שאינו מונשם שעובר דום לב, ומבצעים בו החייאה מלאה והלב לא חוזר לפעול, קובעים כמקובל מוות לבבי וממשיכים לעסות את הלב, ואז ניתן לקחת איברים מסוימים להשתלה. הבעיה היא שלאחר ההליך הזה יש איברים שמישים לתרומה במספרים קטנים מאוד".
הטרגדיה של הכדורגלן אבי כהן
במאה ה-18 נשאל הרב יחזקאל לנדא, רב העיר פראג ומחבר הספר "נודע ביהודה", אם מותר לנתח גופת מת כדי ללמוד איך מצילים חולה שנמצא בסכנה. הרב השיב כי מותר לפגוע בכבוד המת כשיש פיקוח נפש מיידי וברור. על סמך הקביעה הזו, פוסקים רבים קבעו כי מותרת נטילת עור מן המת במוות לבבי לצורך השתלת עור באדם עם כוויות. לכן בתקופת המלחמה, שבה חיילים ואזרחים רבים נפגעו ונזקקו להשתלת עור, אפשר היה לצפות שגם חרדים שמתנגדים לתרומת איברים לאחר מוות מוחי-נשימתי יסכימו לפחות לתרומת עור לאחר מוות לבבי, ככל שיש צורך ברקמות עור להצלת חיים, אבל זה לא קורה.
ב-2010 נהרג בתאונת דרכים הכדורגלן אבי כהן ז"ל, שחתם על כרטיס אדי אבל רבנים לחצו על המשפחה שלא לתרום את איבריו. "אני לא רוצה לפגוע באף אדם ואני מעדיף הסברה חיובית מאשר הסברה שלילית", אומר על כך הרב שטינברג, "אבל חייבים לדעת שיש מעט רבנים שמבינים את הסוגיות האלה לעומקן ובאמת יודעים להכריע בשאלה ההלכתית. מותר שיהיה ויכוח הלכתי, אבל לבוא ולעשות תעמולה נגד אנשים שזו לא השקפת עולמם, ולהפחיד אותם, זה ממש לא בסדר וזה לא צריך לקרות.
"בשנת 2001 גם נוסף בכרטיס אדי סעיף שבו האדם החותם מבהיר כי הוא מסכים לתרום 'בתנאי שאיש דת לפי בחירת המשפחה יאשר את התרומה לאחר מותי'. כחלק ממהלך שלם, הדרכנו רבנים שגרים סמוך לבתי חולים ומוזעקים בעת הצורך. לכן כיום גם שומרי מצוות יכולים להיות בטוחים שאם הם חתמו על כרטיס אדי, לא ייקחו מהם איברים אלא רק לאחר קביעת מוות על ידי שני רופאים, בדיקות מעבדה אובייקטיביות ורב שווידא שכל הכללים הנ"ל התקיימו".
הספר "קביעת רגע המוות בהלכה", בעריכת הרב ד"ר שלמה ברודי, ראה אור בהוצאת מוסד הרב קוק. "הספר מביא את כל המקורות הרלוונטיים, מהתלמוד והראשונים ועד לפוסקי זמננו, בציטוט מלא של המקורות ובדיון על משמעותם, כך שהקוראים יבינו את שורשי המחלוקת ההלכתית", אומר שטינברג.
ומה המסקנה?
"יש בסיס הלכתי מוצק לקביעת מוות מוחי-נשימתי, ובסיס רפואי מוצק לקביעה ודאית, ועל כן המקבלים שיטה זו בהלכה יכולים לחתום על כרטיס אדי ולהיות בטוחים שתרומת האיברים שמצילה חיים מבוצעת על פי ההלכה".
