בתחילת המלחמה שפרצה לפני כשנתיים וחצי התקשר הרב יעקב מדן למפקד אחד בצבא וניסה לבדוק אפשרות שיגייסו אותו, אף שהוא כבר בן 75. הוא התקשה להתמודד עם העובדה שהוא לא נמצא שם בשטח עם תלמידיו. "יש כל מיני תפקידים, אבל כששמעו את הגיל אמרו לי תודה ושלום", הוא מחייך. "יש לי ידיד טוב, משה (מוסא) פלד, בן 80 וכמה, שנוהג על מוביל טנקים. הוא הוביל טנקים ללבנון. אני לא יודע לנהוג על סמיטריילר, אבל לעבודות אחרות הייתי מוכן. ניסיתי אבל לא הצלחתי".
שותפות גורל מחברת בין הרב מדן לרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אורות שאול בתל אביב, שהיה תלמידו בישיבת ההסדר הר עציון. שניהם ראשי ישיבות הסדר, ושניהם התמודדו מקרוב עם השלכות המלחמה. בנו של הרב גרנות, אמִתי, נהרג מירי נ"ט של חיזבאללה לעבר מוצב בגבול לבנון. בנו של הרב מדן, אלישע, נפצע קשה מאוד במהלך הלחימה ברצועת עזה, ושתי רגליו נקטעו.
הרב יעקב מדן מדבר על פציעת בנו אלישע במלחמה. מתוך "הבן יקיר לי"
(צילום: באדיבות כאן 11)
למרות ההתמודדויות האישיות והמשפחתיות, שניהם מצאו כוחות שאפשרו להם גם לתמוך באחרים, ונפגשו במהלך המלחמה עם תלמידיהם הלוחמים כדי לחזק אותם. "אמתי נהרג במלחמה. החיילים שלידו, המפקדים שלו ועוד המון חיילים ומפקדים אחרים שאיבדו חברים לצידם, המשיכו להילחם כי יש משימה גדולה – להילחם באויב, למען עם ישראל", מסביר הרב גרנות. "זו מטרה אדירה שהיא גדולה ממני, גדולה מכולנו – זו לשון של אמתי, פה אני מצטט אותו. מעבר לשבר הנורא שלי, גם אני חלק מהמלחמה, וחלק מהמלחמה זה מורל, זה רוממות רוח, זה לסמן את הדרך, זה לעודד. זה מוצא אותי כראש ישיבה, כמי שמתווך תורה, ערכים ורוח לעם ישראל, וזה התפקיד שלי במלחמה. במובן הזה אני משלים את אמתי וממשיך אותו".
שני הרבנים עומדים במרכז סרטו התיעודי של הבמאי נעם דמסקי, "הבן יקיר לי", שישודר בכאן 11 בערב יום הזיכרון (יום ב'). הסרט העדין והרגיש, שהופק בתמיכת קרן קולנוע שומרון, מתאר את ההתמודדות הפרטית שלהם לצד העשייה כדמויות תורניות וציבוריות, כולל שיחותיהם עם תלמידים שחזרו מהקרבות. הוא גם מעלה על נס את ההקרבה של הציונות הדתית במלחמת חרבות ברזל, כולל אזכור שיעור הנופלים הגבוה פי ארבעה משיעורם של בני הציונות הדתית באוכלוסייה הכללית.
5 צפייה בגלריה
הרב יעקב מדן במפגש עם תלמידים המשרתים כלוחמים. ניסה להתגייס בגילו המתקדם
(צילום: עדית גן-צבי)
5 צפייה בגלריה
הרב תמיר גרנות פוגש תלמידים לוחמים במהלך המלחמה. "התפקיד שלי הוא לעודד ולסמן את הדרך"
(צילום: נעם דמסקי)
הרב מדן מתקשה לקבל את ההתמקדות בזווית המגזרית. "אני פחות עובד עם החשיבה המגזרית היום, השאלה המגזרית פחות מעניינת אותי. אני פחות מגזרי", הוא מעיד. "זה אחד הדברים שהשתניתי בהם בעקבות המלחמה. אני חושב שהציונות הדתית משרתת את עם ישראל, כמו גם אחרים, שאנחנו חלק מהם ויחד איתם. אני לא מחפש כרגע איזה שהוא ייחוד לציונות הדתית. הייתי אומר שאני נאבק היום הרבה יותר במרץ על הדברים שאני מאמין בהם, כמו הצורך לתת כתף אל כתף וללכת יחד בכל זמן, לא ככיתות שונות אלא כעם אחד, עם כל ההבדלים בהשקפות".
בין יום כיפור לחרבות ברזל
הרב מדן היה טנקיסט ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אז נלחם לצד חבריו בקרבות הקשים נגד הכוחות הסוריים. שמונה מתלמידי ישיבת הר עציון נפלו במלחמה ההיא, ועוד ארבעה תלמידים נהרגו במלחמת לבנון הראשונה, בהם זכריה באומל שהוגדר כנעדר לאחר קרב סולטן יעקוב וגופתו הושבה לארץ כעבור שנים רבות.
ישיבת הר עציון באלון שבות, הידועה בכינוי "ישיבת הגוש", נחשבת סמן מתון וממלכתי בעולם הישיבות הדתי-לאומי. הרב מדן מעיד שעד היום הוא מרגיש שהוא גם תלמיד בישיבה, ולא רק ראש ישיבה שמלמד אחרים.
אלישע מדן משיא משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל ב-2025
(צילום: לע"מ)
שישה מתלמידיה ובוגריה של הישיבה נפלו במלחמת חרבות ברזל: נערן אשחר, ארי זנילמן, שי פיזם, יקיר הכסטר, דוד שורץ וזכריה פסח הבר. כאשר מדן נשאל אם למד משהו מההתמודדות של הרב יהודה עמיטל המנוח, שהיה ראש הישיבה בזמן מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון, הוא משיב: "אני חושב שלמדתי ממנו הרבה, ולמדתי ממנו גם לאן לא להגיע. יש הבדל גדול בין המקרים, כי אני הייתי כל הזמן אפוף במה שקרה לבן שלי, לצד מה שקרה לתלמידים שלי, וזה שינה את התמונה. הוא היה אומר 'אני שכלתי תלמידים'. אני מעריך ואוהב את מורי ורבי הרב עמיטל, אבל אני לא יכול להשתמש במילה הזו ולקחת את הביטוי 'שכול'. אני מרגיש שאם אעשה את זה, אגזול את הביטוי הזה מההורים".
עם כל המחירים העצומים ששילמה הציונות הדתית במלחמה, כולל רבים מבניה ששירתו מאות ימים במילואים, יש מי שעדיין טוענים שהמגזר לא תורם מספיק. נאור נרקיס, המועמד לרשימה של מפלגת "הדמוקרטים", קרא למשל להפסיק את "קומבינת ישיבות ההסדר", כלשונו.
"אני רואה את התפקיד שלי לגדל דור של תלמידי חכמים שיובילו את התורה בדור הבא. הנוסחה שקיימת היום, של הסדר, היא המתאימה לזה, ואני חושב שההשתתפות של התלמידים בסופו של דבר הצדיקה את עצמה", אומר הרב מדן. "הייתה השתתפות גדולה מאוד. בסך הכול אני חושב שגם לצבא זה טוב, שיש בחורי ישיבות הסדר, עם הערכים שלהם ומה שהם מביאים לצבא. אני אומר את זה אחרי שיחות עם קצינים בכירים מאוד".
הרב מדן מדבר על התלמידים שנפלו. מתוך "הבן יקיר לי"
(צילום: באדיבות כאן 11)
אתה יכול לספר מעט על הקשר שלך עם אלישע אחרי הפציעה? אפשר לומר שבמובן מסוים גילית את הבן שלך מחדש?
"קודם כול גיליתי אותו מחדש, כמו שכל עם ישראל מעריך אותו. נפשי יוצאת אליו כל דקה ודקה. עם הסבל שהוא סובל, נפשי יוצאת אליו".
איך הרגשת כשראית אותו משיא משואה ביום העצמאות שעבר?
"הייתה התרגשות עצומה".
פשרות במקום הכרעה
הרב גרנות, יליד תש"ל (1970), שירת בצבא בחטיבת גבעתי. בנו, סרן אמתי צבי גרנות ז"ל, היה מפקד צוות בגדוד 75 בעוצבת סער מגולן (חטיבה 7). לאחר נפילת הבן, אסף האב השכול מבחר קטעים מיומניו, והוציא אותם לאור בספר ששמו "חולם ולוחם". לצד האבל הפרטי, הוא הרחיב במהלך המלחמה את עיסוקו בסוגיות ציבוריות.
הרב תמיר גרנות נפגש עם תלמידים לוחמים. מתוך "הבן יקיר לי"
(באדיבות כאן 11)
דיברת הרבה על הנושא של גיוס חרדים ושוויון בנטל. היום, במצב שבו חוק הפטור מגיוס הוקפא אבל לא ממש אוכפים את החובה של תלמידי ישיבות חרדים להתגייס ולא נראה שהם בדרך לנהור לבקו"ם, אתה אופטימי?
"אני לא עוסק באופטימיות אלא בתקווה. אם נעשה מה שצריך לעשות כדי שיהיה טוב, יהיה טוב. בעולם החרדי הצעיר יש הרבה רצון להיכנס פנימה, לשנות. ההנהגה מתקשה מאוד להחליט החלטות שהן נכונות לעם ישראל וגם לה, ונכונות גם לפי התורה. היא כבולה בכבלים שבהם היא כבלה את עצמה. לא נכון לרדוף אותם ולכפות עליהם. מה שצריך לעשות הוא לדבר אל העולם החרדי באהבה, ליצור מסגרות טובות ונכונות כמו חטיבת חשמונאים שמאפשרות לצעירים להתגייס ונותנות להם ביטחון, ולא לממן את מי שלא משתתף בברית הישראלית. אם זה ייעשה, אני מאמין שבתוך שנתיים-שלוש נראה עשרות אחוזים של צעירים חרדים שמוצאים את המסגרות הנכונות בצבא".
יש מי שמכנים את המגזר הדתי-לאומי בכינויים מעליבים כמו "כת של אוכלי מוות". אתה חושב שנעשה לציונות הדתית עוול בהקשר הזה?
"אני חושב שמי שמדבר על הציונות הדתית כ'כת של אוכלי מוות', יותר משהוא אומר משהו על הציונות הדתית, הוא מעיד משהו על עצמו. זה לא נכנס לי ללב. אנחנו חיים את האמת שלנו, את הערכים שלנו, ואנחנו יודעים שהתורה כל כולה חיים, אהבת חיים ובחירה בחיים. 'וחי בהם' – ולא שימות בהם. גם הגזרה שנגזרה עלינו, גזרת ההקרבה ומסירות הנפש, היא בשביל החיים ולא במקום החיים. גם בשביל החיים של אותם אנשים שמשתמשים בביטוי הבזוי הזה, 'אוכלי מוות'. גם בשבילם אנחנו נלחמים.
"מי שאומר כך מעיד על עצמו שהוא נמצא בחרדה גדולה, ושיש לו משבר זהות. הוא שכח שאבותיו ואבות אבותיו הגיעו לארץ הזאת וקיבלו על עצמם להילחם ולהקריב, ולעבור דברים קשים מאוד, כדי שהעם הזה יוכל לחזור לארצו ולחיות כאן. לצערנו, יש אוכלי מוות אמיתיים בצד השני של הגבול, אנשים שמעודדים את הילדים שלהם להרוג אנשים אחרים. אנחנו בכלל לא, להפך. אנחנו מלמדים את הילדים שלנו לחיות, אנחנו רק רוצים לחיות. יש אידיאולוגיה של שנאה בצד השני, לצערנו הרב, ואם אנחנו לא נילחם מולם, ולא נרים את הדגל של החיים ואת הדגל של הטוב, אז לא נהיה. אף אחד לא יעשה את זה במקומנו. אני קורא למי שמשתמש בביטוי הזה להתחזק, לחזק את הזהות שלו ולהצטרף למאבק של כולנו, שהוא לא מאבק פרטי של אף אחד".
היו לך הצעות ממפלגות שהתעניינו לגבי האפשרות שתצטרף לפוליטיקה?
"היו. זה לא שייך לעולם שלי. אני עוסק ברוח, בערכים, בתורה. מבחינה פוליטית יש לי רק מסר אחד להעביר: חשוב שתהיה גם בפוליטיקה התגייסות של כל חלקי העם, כלומר שהממשלה הבאה שתורכב תהיה כזו שתכלול חלקים נרחבים של העם, הרבה יותר מאשר עכשיו. בשביל זה צריך שהאופוזיציה תגיד: 'אנחנו נרצה להשתתף בממשלה רחבה', ושאותו דבר בדיוק יגידו בימין. שני הצדדים צריכים לומר את זה מראש כדי לרפא את השבר, לרפא את עם ישראל ולהנהיג אותו קדימה. ממילא אף אחד לא עומד לתת איזה שהוא שטח לערבים. יש עניינים חמורים שצריך לטפל בהם, מבחינה ביטחונית עם איראן וכולי, ויש שאלות חשובות ברמה המשטרית שאפשר להגיע לגביהם לפשרות, אם יעשו אותם במשותף ולא בדרך של הכרעה".
שניכם דיברתם במהלך המלחמה בכיכר החטופים. היו רבנים אחרים שהתרחקו ממטה משפחות החטופים, אולי בגלל הזיהוי הפוליטי שמצאו בו. היו התלבטויות אם ללכת לשם?
הרב גרנות: "כן, היו הרבה התלבטויות. אחרי שקמנו מהשבעה, אביבית אשתי ואני היינו שם פעמיים בהפגנות במוצאי שבת והייתה לנו תחושה מאוד לא נוחה. רצינו מאוד לתמוך, להיות חלק – חטופים זה עניין של כל ישראל, זה לא עניין של מגזר – אבל הרגשנו שיש שם בעיקר זעם ואנטי לממשלה. נכון שאפשר להבין את הזעם, אבל זעם לא מרפא ולא מקדם. חשבנו שכאשר הזעם מופנה כלפי הממשלה, לא כלפי חמאס ולא כלפי העולם, הוא גם מזיק, משום שהוא מעודד את האויבים שלנו לרצות עוד ועוד. לכן חיפשנו דרך לעשות את זה אחרת. במשך הזמן, ביחד עם אנשים טובים כמו מירב לשם גונן, חיים ילין וגניה צוהר, דודתו של עומר נאוטרה, ייצרנו מסלול אחר עם עצרות של תפילה, של שירה ושל חיבור, שאפשרו להרבה משפחות למצוא מקום שלא מצאו אותו בהפגנות המחאה נגד הממשלה. אפשר לא להסכים פוליטית ועדיין לעמוד ביחד וליצור מסגרות שבהן יש שותפות".
הרב מדן: "כשהזמינו אותי לדבר בכיכר החטופים, ישבתי לפני כן וכתבתי מילה במילה את מה שאני הולך להגיד. הגשתי את זה למארגנים ואמרתי: זה מה שאני הולך להגיד, אם מתאים לכם – טוב, אם לא – אני אעמוד בצד".
5 צפייה בגלריה
דוד שורץ ויקיר הכסטר בתמונה מבית המדרש. שניים מהנופלים מישיבת הגוש במלחמה
(צילום: באדיבות ישיבת ההסדר הר עציון)
דיברת שם בעד הפּשרה שבהפוגה לצורך הסכם לשחרור חטופים, אבל גם הדגשת שאין לשכוח את מטרות המלחמה ויש להמשיך להילחם לאחר הפסקת האש, עד להכנעה של חמאס.
"כן. עד להכנעה של חמאס. אמרתי להם: אם לא מתאים לכם – אני יכול לא לדבר, זה בסדר גמור. המארגנים התלבטו מאוד, ובסוף קיבלו. חששו מהתגובות של אנשים, אבל יצאתי משם בשלום, והקהל היה אוהד מאוד וחביב מאוד. לא רק שלא עשו לי שם שום דבר רע, אלא צעקו 'אחים, אחים'".
"אנחנו במקום לא בריא"
במאי הסרט "הבן יקיר לי", נעם דמסקי, הוא תושב גוש עציון. סרטו "מלאכי", שיצר בשיתוף פעולה עם עדו בהט, זכה בפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בפסטיבל ירושלים. "אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת מאוד עכשיו. אני מאמין שבתוך חברה צריכים להיות איזונים", הוא אומר בנוגע לשיעור הגבוה של בני הציונות הדתית מקרב הלוחמים בצה"ל, במידה לא פרופורציונלית לחלקם היחסי באוכלוסייה. "אני חושב שהעמדות הרבות שהציונות הדתית מחזיקה בצבא, והמשקל הגדול שלה בצבא, הם גם תעודת עניות לכל החברה הישראלית. נכון שהציונות הדתית נמצאת שם ודומיננטית מאוד, אבל אני חושב שכולנו צריכים לשאול איפה כולם. לא במובן של 'למה הם לא ואנחנו כן', אלא מה קרה שאחרים לא נמצאים שם מספיק".
לדבריו, "אנחנו נמצאים במקום לא בריא. כשאני כותב בתחילת הסרט את מספר הנופלים מהציונות הדתית, זו קריאת השכמה לשאר החברה הישראלית. שמעתי פעם משפט יפה שמישהו אמר: זה טוב ויפה להיות לפני המחנה, אבל תמיד להסתכל אחורה ולראות שהמחנה נמצא מאחוריך. אולי זה היה החלום הרטוב של הציונות הדתית או של מנהיגיה, שתהיה פה הובלה, אבל המציאות הזו לא בריאה מספיק, לפחות בחלק מהמקרים. אין לי תשובות ברורות. כשאני עושה סרט כזה אני רוצה רק לשים דברים על השולחן".
אתה מציג בסרט גם תלמידים שמשתפים בחוויות קשות מהקרבות, וצריכים להתמודד איתן מבחינה נפשית.
"מצד אחד, יש פה קהילה עם תחושת שליחות. כמו שאומר הרב מדן, 'שלחתי ארבעה מבניי למלחמה', וגם 'שלחתי תלמידים למלחמה'. מצד שני, יש פה מחיר, והיה לי חשוב להראות שמעבר לשכול ולפצועים יש גם חבר'ה שחוזרים פצועים בנפשם. בסוף הדברים הכבדים חוזרים אליהם לישיבה".
