בכותרות משניות משהו, דיווחה התקשורת הכללית על ביטול מופעי זמר חסידיים שלא עמדו בסטנדרט הצניעות המחמיר שדרשו חצרות הרבנים החרדים. בין השאר, כאן ב-ynet פורסם בחודש שעבר כי מאות נשים שרכשו כרטיסים למופע של הזמר החרדי נפתלי קמפה בבנייני האומה קיבלו הודעה ש"עזרת הנשים" המתוכננת בוטלה והן יקבלו את כספן בחזרה. עקב כך, עיריית ירושלים החליטה לבטל את התמיכה הכספית שלה באירוע, ולבסוף חברת ההפקות הודיעה על ביטולו המוחלט של המופע.
מאחורי הסערות האחרונות מסתתר מאבק ארוך שנים שמחריף לאחרונה בין הציבור החרדי "הרגיל" לחצרות הרבנים והעסקנים. הפעם ניצחו האחרונים, אבל לא מן הנמנע שיהיו התנגשויות נוספות בעתיד.
4 צפייה בגלריה
הרב משה הלל הירש והרב דוב לנדו. ניצחו בסבב הזה, אבל זה ניצחון טקטי, לא אסטרטגי
(צילום: קרן עולם התורה)
מלבד הקהל וחצרות הרבנים, לסצנת המופעים החרדיים קדקוד נוסף: מפיקי על המייצגים את הזמרים הפופולריים בציבור החרדי. הסבב האחרון נפתח דווקא בניסיון נועז של אחד מהם לקיים מופע "נפרד" לגברים ונשים בארנה – ההיכל הירושלמי הענק. למה "נועז"? כי עד כה התקיימו המופעים בבנייני האומה, שם הגברים "למעלה" והנשים "למטה", או בפארקים עירוניים גדולים שמחיצה מאולתרת צמחה לאורכם. באולם בארנה התכנון היה שהגברים יהיו ישובים בצד אחד, והנשים בצד השני. הדיווח על הקונספט הנרקם זלג במהירות לבתי גדולי הרבנים, ואלה נבעתו: הצעירות והצעירים החרדים יקפצו לצלילי השירים הדתיים כשבחורים צופים בבחורות ולהפך?
מהחצרות המרכזיות החלו לעבור מסרים חריפים אל חברות ההפקה החרדיות, הכוללים מסר ברור שמאיים ב"שבירת הכלים" מול הזמרים. בין השאר, התפרסמו מכתבים חריפים מטעם הרבנים בעיתונות החרדית הכתובה. אנשי ההפקה החרדים העריכו שהפעם המסר כולל נכונות לצעדים אופרטיביים חד-משמעיים – כמו סירוב להזמין אותם לאירועים נוספים – והחליטו שכלל ההופעות המתוכננות, גם זו שבבנייני האומה, יבוטלו. בתחילה, כאמור, הודרו רק הנשים, ובהמשך בוטל המופע לגמרי. תחת זאת, נפתחו מיזמים של הופעות שכונתיות לגברים בלבד.
בסבב האחרון, רכשו החרדים והחרדיות בהמוניהם כרטיסים להופעות בהפרדה מגדרית. נדמה היה שכלום לא השתנה: הופעה של הכוכבים נפתלי קמפה ושמוליק סוכות בהפרדה מלאה נכנסת בהחלט בתוך קווי הגבול הדתיים-תרבותיים. אלא שהפעם, כאמור, חלק מהמפיקים מתחו מעט את הגבול (באירוע בארנה), מה שגרם לכך שגם האירוע בבנייני האומה בוטל. ההפקה השיבה את תשלומי הכרטיסים לרוכשים ולרוכשות, ואנשי חצרות הרבנים הכריזו על ניצחון, אלא שגם הם היום יודעים – זה ניצחון טקטי, לא אסטרטגי. בשלב הזה המפיקים מחכים שההמולה תירגע, כדי שיוכלו לחזור לשגרה.
הצונאמי הדיגיטלי
במערכה הכללית, הקהל ומפיקי העל מובילים מהפכה תודעתית של ממש במגזר. בניגוד למקובל לחשוב, החרדים והחרדיות נהנים אולי יותר מכל קבוצה אחרת מזכויות היסוד הטבעיות המוקנות לכל אזרח במדינה דמוקרטית. למה יותר מכול? כי הזכויות האלה ממומשות גם מול איומים והפחדות מצד העסקנים וחצרות הרבנים.
4 צפייה בגלריה
אברהם פריד מופיע, ארכיון. בעבר באו רק "חרדים מודרניים" ודתיים לאומיים
(צילום: חיים טויטו)
האופן שבו נשים חרדיות מממשות את זכויות היסוד של החופש מדת וחופש העיסוק מרשים בכל פעם מחדש. הדרשות, הפשקווילים והרטוריקה הרבנית המאיימת לא מונעים מנשים חרדיות רבות לרכוש פאות יוקרתיות משיער טבעי, בשווי עשרות אלפי שקלים, גם אם אין בסביבה ולו רב חרדי אחד המתיר זאת. הן גם לא ממש מהססות לפתח קריירות בחברות ההייטק הגדולות, בניגוד לדעת גדולי הרבנים, המזדעזעים בכל פעם מחדש מהעירוב המגדרי הטבעי שבהכרח מלווה את השהות בעבודה.
גדולי הרבנים והעסקנים גם הובילו מלחמת חורמה בטלפונים החכמים, באינטרנט ובטכנולוגיה בכלל. קשה להפריז בסמנטיקה החריפה והמאיימת של האליטה החינוכית החרדית מול גל הצונאמי הדיגיטלי. אלא שהנתונים הרשמיים מדווחים כי שיעור החרדים המשתמשים באינטרנט עומד על יותר מ-70 אחוזים. המספרים בפועל ככל הנראה גבוהים עוד יותר.
גם בעיר החרדית השמרנית ביותר, שיעור החרדים המחזיקים בביתם טלפון כשר לצד טלפון חכם הוא בלתי נתפס. הטלפון נרכש כמובן רק לצורכי "תשלומי עירייה" ו"קביעת תורים למשרדי ממשלה", אבל אז הוא מגויס גם לקבוצת הווטסאפ. בהתחלה "רק לזו המשפחתית", משם זה גולש במהירות לקבוצה השכונתית. קבוצות הווטסאפ הענקיות של תושבי העיר מודיעין עילית, למשל, מותירות את אלו של מודיעין השכנה, החילונית והאינדיווידואלית מטבעה, הרחק מאחור.
כך גם ביחס לביקור בחופי הים הנפרדים שנאסרו בידי הרבנים, היציאה לנופשים בחו"ל שלא ממש קיבלו תעודת כשרות של העסקונה החרדית, ואפילו החזקת מחשבים ניידים בשיעורים גבוהים במיוחד; מחשבים הכוללים אפשרות צפייה בתכנים משתנים, מ"הידברות" ועד "שטיסל", מ"ווארט" ועד "קופה ראשית" – כל משפחה וקו הגבול שהיא מציבה.
בין הפרט לכלל
מופעי הזמר החסידיים אינם שונים מהבחינה הזו. השתתפות בערבי שירה של זמרים וזמרות חסידיים נחשבה בעבר כמעט ל"טאבו". רק "חרדים מודרניים" במיוחד, לצד דתיים לאומיים, גדשו את הופעותיו של הזמר החסידי הוותיק אברהם פריד, למשל. לפני כ-15 שנים לא חשש הרב מרדכי בלוי, יו"ר משמרת הקודש והחינוך בבני ברק, לאיים שהשתתפות בהופעות תוביל לסנקציה חברתית חריפה: "צריך להיות טמבל כדי לא לדעת שהמופעים הללו מתועדים בצורה כלשהי על ידי המארגנים עצמם. גם בקיסריה וגם בבריכת הסולטן יש מצלמות רחף והסרטות מכל כיוון... אדם שחושב את עצמו חרדי ורוצה ללכת, אני ממליץ לו מאוד להתחפש, או ללכת עם מסכה, או להסתיר את זהותו... הוא יצולם לא על ידינו, אנחנו נגיע לתמונות האלו שצולמו לא על ידינו בכלל. חבל לו, כי אחר כך הוא יבקש להכניס את ילדיו למוסדות".
את האיום הבלתי-נתפס הזה שיגר בלוי ללא חשש בריאיון גלוי ל"קו נייעס" בשם "הקול החרדי" ב-2010. כיום, אפשר לקבוע שהטקסט של בלוי נשמע כמעט סוריאליסטי. החרדים והחרדיות גודשים בהמוניהם ללא כל חשש את הופעות הזמרים החסידיים, וחרדיות הולכות גם להופעות של זמרות – כאלה שמופיעות לנשים בלבד, כמובן – באתרים גדולים.
"מופעי אלול" הנערכים מדי שנה, למשל, שואבים אליהם המוני חרדים וחרדיות. חלקם הגדול נשות אברכים ואימהות חרדיות לילדים ב"חיידרים" השמרניים ביותר – שלא מצליחות למצוא כל פסול בהשתתפות בערב שירי כיסופים, התעוררות ודבקות חסידיים, בביצועם של זמרים חסידיים כמו מוטי שטיינמץ וחיים ישראל.
ומה עם הרבנים? גם הם הבינו שהמאבק כבר אינו רלוונטי. הנורמות השתנו, ואת השער בבנייני האומה כבר אי אפשר לנעול, בטח לא באמצעות איומים מצחיקים מבית מדרשו של בלוי. את הקשב הם הפנו למאבקים חשובים יותר בעיניהם, כמו המלחמה על נפש הצעיר החרדי, שעומד בפני הבחירה אם להישאר בישיבה או להתגייס לצה"ל.
4 צפייה בגלריה
אירוע בהפרדה מגדרית לזכר הנופלים מהמסלולים החרדיים בצבא, בנייני האומה בירושלים. ארכיון
(צילום: חיים טויטו)
בדיוק כמו שכתבה הסוציולוגית אן סווידלר, החרדים יודעים להחזיק בערכים סותרים ולעשות שימוש נבון בארגז הכלים שלהם מול סיטואציות שונות: סוגיות קולקטיביות, כלל-חרדיות, המאיימות על אישיותה של החברה, מציבות את ערך הציות ל"דעת תורה" במיקום מרכזי; לעומת זאת, פרקטיקות אישיות, אינדיווידואליות, מותירות מקום לקבלת ערכים נוספים, ליברליים, הומניסטיים ודמוקרטיים.
כך בסוגיית הגיוס או בשאלת החדרת לימודי הליבה המאיימים על מוקדי הכוח של המגזר, מוסדות החינוך החרדיים נצמדים לערך הציות לרב. כך גם בבחירות, שבהן נבחרים הנציגים המגזריים על טהרת הסקטוריאליות. אבל ביומיום החברתי-תרבותי שלהם, חרדים מרשים לעצמו ליהנות מתוצריה המתוקים של הטכנולוגיה, לדאוג לפרנסתם ולבלות באירועים כאשר נראה להם שהדבר אינו נוגד את אמונתם – גם אם כל הרבנים הבכירים סבורים אחרת.
