את הרב מנחם פרל מכירים בציונות הדתית בעיקר כפוסק הלכה, מי שעומד בראש מכון צומת, המוביל פתרונות טכנולוגיים למקרים מורכבים על פי ההלכה. הוא ידוע גם שהיה בעבר ראש ענף הלכה ברבנות הצבאית, הרב של שירותי כבאות והצלה ועוד. מעטים יודעים מה עבר על הרב פרל בשנים האחרונות.
ראיון עם הרב מנחם פרל
(צילום: עידו ארז )
כעת, בריאיון גלוי לב ל-ynet ול"ידיעות אחרונות", חושף הרב פרל את ההתמודדות האישית שלו עם פוסט-טראומה בעקבות החוויות המטלטלות בשירות במחנה שורה, לשם הועברו החללים מטבח 7 באוקטובר לזיהוי. מלווה אותו כיום כלב טיפולי צמוד, שעוזר לו להתמודד בשגרת היומיום.
רב עם כלב זה לא מראה שגרתי.
"אני חושב שהתברכתי בתכונה כזאת שאני לא חושב שצריך להסתיר קשיים. אני בטוח במה שאני עושה. את כלב הסיוע לקחתי אחרי המון זמן ומחשבה. חשבתי על זה שאולי זה לא שייך, הייתי רב קהילה פעם, הייתי בתחום ההלכה ברבנות הצבאית, ראש מכון צומת. אבל כמו שאמרתי בהתחלה, אני לא מסתיר שום דבר. אני יודע שהכלב יכול לעזור לי, אז זה יעזור לי. על הצגות נחשוב פעם אחרת".
בשיחה איתו מספר הרב על החיים בצל הקושי הנפשי. "יש טריגרים שמעוררים את המצב, סיפורים, תמונות, גם ריח", הוא מתאר. "זה בא לפעמים בחלומות, סיוטים בלילה שגורמים גם לעשות כל מיני תנועות, לדפוק את היד, כאילו כדי להילחם, ואז לפצוע את עצמי בלי כוונה כי הרבצתי לקיר. או גרוע יותר מזה, אני יכול להרביץ גם לאשתי תוך כדי חלום. כל אלה דברים שקרו".
הרגע שהפיל לקרשים
הוא בן 62, אב לילדים וסב לנכדים. איך בכלל רב בגילו המתקדם הגיע לשירות במחנה שורה? פרל מתאר את השתלשלות העניינים. "באותו יום הייתי כמו כל עם ישראל מבולבל ורציתי לעזור", הוא מספר. "אני גר ביישוב מבוא חורון, אז הצטרפתי לעיבוי השמירה ביישוב, תרמתי דם, ודי מהר התקשרתי לרב הצבאי הראשי, הרב אייל קרים, שהיה מפקד ישיר שלי בעבר ואני בקשר איתו. שאלתי איפה צריך עזרה, והוא אמר לי: 'יש אצלנו המון עבודה בזיהוי חללים, אם אתה מוכן תבוא'. היו זקוקים שם לעוד ועוד ידיים".
הוא הגיע למחנה שורה. "כבר לא היו לי מדים בבית, כמה שנים אחרי שסיימתי את המילואים. סופחתי מיד לאיזושהי מסגרת, טיפלתי קצת בחללים האזרחיים, אחרי זה בחיילים", הוא משחזר. "אחרי כמה ימים כבר התייצבתי במפקדה לטיפול בחללים, שהיא בעצם היחידה הגדולה בתחום. שם עושים את כל תהליך הזיהוי, כמו צילום, שיניים, סי-טי וכל מיני דברים כאלה, עם הצוות הרפואי, ואחרי זה הכנה לקבורה".
הרב מנחם פרל
(צילום: עידו ארז)
באותם ימים ההלם והבהלה אחזו בכל מקום במדינה. סביב הבסיס הצבאי הסמוך לרמלה חיכו משפחות מודאגות שחיפשו סימן כלשהו למה שעלה בגורל יקיריהן. "זה היה שוחק מאוד", אומר הרב פרל, "גייסו עוד ועוד חיילים, רבים מהם חרדים".
כשהרגיש שמצבו הנפשי מידרדר, הוא פנה לעזרה. "אחרי כחודשיים פניתי שם לקב"נית שהייתה צמודה למאנ"ח (מרכז איסוף נתוני חללים, ש"פ) ואמרתי שאני מרגיש קצת קושי, ואולי זה ישפיע על כל החיים. היינו אחרי אירוע גדול מאוד, עם הרבה חללים שהגיעו אלינו במצבים מורכבים מאוד. התברר לי שאחד מהם הוא בן של עובדת במכון צומת, שגם היה בא לעזור במכון לפעמים, ואני טיפלתי בזיהוי שלו. זה הפיל אותי לגמרי לקרשים וביקשתי להשתחרר".
התקף חרדה בחו"ל
כשהשירות הסתיים, ההתמודדות עם השלכותיו רק התחילה. "פניתי למשרד הביטחון, לאגף השיקום. אמרו לי, תמצא איזה פסיכולוג שעוסק בזה ואנחנו כבר נסתדר אחר כך כלכלית", הוא אומר. "אמרתי לפסיכולוג בפגישה הראשונה: תשמע, אני מרגיש ממש חמור, אז בטח פגישה אחת לא תספיק. נצטרך ארבע או חמש... הוא צחק ואמר לי 'ארבעים או חמישים'. אני נבהלתי נורא. אמרתי, זה כמו הצעת מחיר, אני אחפש פסיכולוג אחר שיודע לעשות את זה מהר יותר. אבל די מהר הבנתי שהוא צודק. הייתי איתו שנה וחצי בערך, רק אז הרגשתי שדי מיציתי אצלו. בהמשך הלכתי לעוד טיפולים".
נקודת המפנה הייתה לפני קצת יותר משנה. "הייתי עם אשתי בחו"ל וחוויתי שם התקף חרדה קשה מאוד. בחילות ולחץ בחזה, כשכל הגוף מכווץ ושרירים תפוסים. אמרתי 'אני לא רוצה לחזור לארץ, לא לפוליטיקה שיש פה, לא למתח הביטחוני, אני לא מסוגל', אבל שלוש שעות אחר כך הייתה טיסה וחזרנו הביתה", הוא משתף. "ההתקפים חזרו עד שנכנסתי בסוכות בשנה שעברה לחלופת אשפוז בבית הבטוח בכפר שאול. זה בית שמיועד לחיילים, עד חמישה או שישה בו-זמנית. משם כבר התחלתי סדרה של טיפולים, דרך פסיכיאטר ואחר כך בחווה שיקומית בצור הדסה, עם צוות נפלא וגם שותפים, חיילים בגילים שונים".
לדבריו, הוא השתדל "להחזיק בציפורניים" במקום העבודה ובסדר יום כלשהו, לפחות יומיים בשבוע. "אדם שמרגיש יציב על הקרקע, לא נוח לו להודות שהוא צריך עזרה. גם אני לא חשבתי שאלך פעם לפסיכיאטר", הוא מודה, "בראש שלי מי שנזקק לפסיכיאטר היה כמו משוגע שמטפטף לו ריר על הזקן, אחד שאומר כל מיני הברות לא ברורות. מה, אני עכשיו עם כדורים? מה, אני משוגע? אבל אני מבין היום שזה בהחלט עוזר.
"אני גם משתתף בניסויים, ובכל מה שיכול לעזור. כשהתחלתי טיפול אצל פסיכולוג שהוא מומחה בביופידבק, והוא הציע לי איזו ערכת נשימה ותרגילים, שאלתי בקבוצת וואטסאפ מי רוצה את הערכה הזאת, שיכולה לעזור – וחזרו אליי בפרטי אולי 20 אנשים תוך שעתיים. אבל כלפי חוץ בקבוצה אף אחד לא רצה להודות שהוא פנה אליי".
בית מותאם לחיילים חרדים המתמודדים עם פוסט-טראומה
הרב פרל מוביל כיום מאמץ להקמת בית טיפולי המיועד לחיילים חרדים שנפגעו במהלך שירותם, ומסביר מדוע יש צורך במסגרת ייעודית עבורם. "אני חושב שאגף השיקום עושה עבודה נפלאה. יש שם אנשים, נשים, באמת נפלאים ונפלאות, שנותנים הרבה. הרושם שלי, לפחות, הוא שהם עושים הרבה מעבר למה שמחויבים במסגרת התפקיד, כדי שהחיים של הפצועים יהיו נוחים יותר, ודרכי הטיפול והרפואה יהיו מתאימות ככל האפשר", הוא אמר.
מחנה שורה
"האירוע הזה, של כל כך הרבה חללים בזמן כל כך קצר, בעיקר אזרחים, אבל גם חללים במצבים נוראיים, שלא היו פה כמותם מאז ימי הפוגרומים, יצר מצב של אנשים שחווים טראומה או פוסט-טראומה בכמויות אדירות. אבל אין לי טענות. אני חושב שהטיפול שאני צריך, למשל, הוא שונה מזה שצריך בחור רווק בן 20", אמר הרב פרל. "מה שאני רואה בשטח הוא שיש אוכלוסייה חרדית גדולה שמתפקדת בתוך המערכות האלה, אגף השיקום והצבא, שבהן מטבע הדברים היו פחות חרדים עד היום. המערכת עדיין לא למדה לטפל בהם כמו שצריך, באופן שמתאים לאורחות חייהם. הוא יקבל מענה שמבחינה רפואית יכול להתאים לו, אבל מבחינת אורח חייו זה מסתבך. וזה לא רק חרדים, אלא גם כל מי ששומר מצוות באופן אדוק ושמרני יותר".
לדבריו, "בבית בטוח, כמו שאמרתי, יש חמישה או שישה אנשים, ובבית מאזן יש יותר מעשרה אנשים, בנים ובנות באותה דירה. הפעילויות לא תמיד מתאימות, ואז הם עלולים לקחת צעד אחד אחורה ולוותר על הטיפול. העמותה מדברת כעת על בית בטוח, או בית מאזן, שיתאים לחרדים. אנחנו גם לא רוצים להקצות ימים נפרדים במקומות הטיפול הקיימים, כדי שחילונים לא ירגישו שלוקחים מהם משהו, אלא לעשות משהו ייעודי לחרדים. הבית הזה יהיה יריית הפתיחה, עם אנשים שמגיעים מאוכלוסייה דומה, על ההבדלים שבה, כדי להתאים להם את הטיפול ולאפשר ליותר חיילים להגיע ולקבל אותו. ״יש חמישה בתי לוחם של ארגון נכי צה״ל. יכול להיות שצריך להקים, אולי במרכז הארץ או במקום שיהיה נגיש יותר לכולם, בית לוחם שמותאם לאוכלוסייה החרדית, עם כל המעטפת".
טיפול שמכיר את אורח החיים
המיזם נולד מתוך ההבנה שטיפול נפשי בחייל חרדי - גם אם הוא אינו חי כיום בתוך החברה שבה גדל, ובייחוד אם הוא עדיין חלק ממנה - חייב להכיר לעומק את הערכים, את המשפחה ואת השפה של החברה החרדית.
בהתאם לכך, המערך הטיפולי כולל פסיכולוגים, עובדים סוציאליים וקב״נים המכירים היטב את המגזר. הפעילויות מתקיימות בהתאמה הלכתית, ובהן קבוצות נפרדות לגברים ולנשים, וההשתתפות נשמרת בדיסקרטיות.
כיום מעניק הפרויקט מענה לכ-100 חיילים, מתוך אוכלוסיית יעד המוערכת בכ-800 מתמודדים. המעטפת שמעניקה העמותה צפויה להתרחב גם לבני ובנות הזוג ולילדים, באמצעות מענה לחוסן משפחתי, מיצוי זכויות ושיקום כלכלי.
המרכז הראשון מתוכנן לקום באזור ירושלים, ובהמשך צפויות לקום שלוחות במרכז ובצפון. לקראת החגים הקרובים, זמנים שבהם המורכבות המשפחתית והכמיהה לשייכות עשויות לצוף ביתר שאת, המיזם מבקש להציע בית חם למי שאינם יכולים לשוב לביתם.
מי שמחכה למסגרת כזו הוא אריה (שם בדוי), בן 31, נשוי ואב לשלושה ילדים, המתגורר בבני ברק ומנהל אורח חיים חרדי. בשירות הסדיר שירת כלוחם בחטיבת כפיר, ובמהלך המלחמה התייצב לשירות מילואים ביחידה המופקדת על פינוי וזיהוי חללים בשטח והבאתם לקבורה.
מתחם זיהוי הגופות "שורה"
(צילום: יאיר שגיא)
"הייתי מצליח בעבודה, איש משפחה. כשחזרתי הביתה, הבנתי שכל הדברים האלה נשברו. לא הבנתי מה קורה איתי. לא הייתי מסוגל לעבוד בכלל, לא הצלחתי לנהל את המשפחה שלי. הקשרים החברתיים התפרקו, הרגשתי זר", סיפר על המחיר הנפשי שגבתה המלחמה ועל הניסיון הכואב לחזור לשגרה לאחר השירות המורכב. "לא ישנתי, הבנתי שמשהו מפריע לי. די מהר פניתי ליחידה לתגובות קרב", סיפר על התהליך שעבר בדרך להכרה בו כמתמודד עם פוסט-טראומה.
אריה מספר כי המסגרות שמציעות כיום מעטפת טיפולית למתמודדי נפש אינן תואמות את אורח חייו החרדי. "הם לא מבינים עד הסוף את הצרכים שלנו. אני הייתי צריך לפרוש מכמה תוכניות שיקומיות או טיפוליות של אגף השיקום בגלל אי-התאמה", הוא שיתף.
לדבריו, חלק מהמסגרות כללו שילוב של נשים וגברים או הגשת אוכל שאינו כשר. ״אנחנו סובלים מחוסר מענה, אני והמשפחה שלי״, אמר בצער.
״כששואלים אותי אם אני ממליץ להתגייס לצה״ל – איך אני יכול להמליץ אם אני יודע שאם תזדקק לעזרה, לא תקבל אותה? במערכת שבה מתמודדים עם פוסט-טראומה הם שקופים, אנחנו עוד יותר שקופים. לא רואים אותנו, לא מבינים אותנו״.
יהושוע קלאפיש, בן 33, עובד סוציאלי קליני מקריית מלאכי, נשוי ואב לארבעה, ממלא גם הוא תפקיד מילואים ביחידה לזיהוי חללים. במסגרת תפקידו הוביל עבודת צוות עם משרתים רבים מהמגזר החרדי והדתי.
"מתוך ההיכרות איתם, אני רואה את הצורך הגדול במענה שמותאם אליהם מבחינה תרבותית, חברתית והשקפתית. מענה שמבין אותם, שהם יכולים להרגיש בו שייכות, ושיוביל אותם לתהליך של ריפוי וצמיחה", סיפר על הפער שזיהה בשטח. "הם מילאו תפקיד כל כך משמעותי, עבודת קודש, עם כל המסירות והכוונה, מהמקום הכי טוב שיש, בנתינה מוחלטת. עכשיו, כשהם פצועים וחווים קשיים מול עצמם, המשפחה והקהילה – מגיע להם שניתן להם מענה שיכול לעזור להם להחלים".
לתרומה https://bit.ly/BeshuraAhat
