12 אלף יהודים חיו בעיר פרוסקורוב, הנקראת היום על שם הלאומן האוקראיני בוגדן חמלניצקי, בכניסת השבת, 14 בפברואר 1919. במוצאי אותה שבת, 24 שעות לאחר מכן, היו מפוזרות ברחובות העיר ובבתים כ-1,700 גופות של יהודים שנטבחו והושמדו רק בכידונים, ללא נשק חם, בידי לאומני סימון פטליורה שנכנסו לעיר בעודם מלווים בתזמורת צבאית כשהם שרים: "הרוג את היהודים, והצל את אוקראינה".
בתוך שלוש שעות וחצי שלמו בחייהם, בשל זהותם היהודית, כמעט 20 אחוזים מהקהילה היהודית בעיר האוקראינית. הנצחתם הממשית היחידה של אותם יהודים היא אנדרטה בדמות מצבה גדולה בכניסה הדרום-מערבית של העיר. בכל פעם שהגעתי לאנדרטה, והגעתי פעמים לא מעטות, עם סמינר לימודי של ישראלים, התברר שרק בודדים מבין המשתתפים ידעו על הפוגרום שהתרחש בעיר בראשית המאה ה-20.
על האנדרטה הגדולה נכתב מידע בארבע שפות – רוסית, אוקראינית, עברית ויידיש – לגבי כ-1,700 מבני הקהילה בפרוסקורוב-חמלניצקי שקיבלו את השבת ולא זכו לקיים את ההבדלה בצאת השבת. גופותיהם של היהודים שנשחטו בשבת בשעות הבוקר, בדרכם לבתי הכנסת השונים או בשובם מהם, התגוללו ברחובות העיר הלאומנית כאשר בני הקהילה השורדים הסתגרו בבתיהם מאחורי דלתות, מנעולים, קרשים ורהיטים.
בפער של 104 שנים
104 שנים לאחר הטבח ביהודי העיר באוקראינה, כאשר כבר קיימת בעיר קהילה יהודית חדשה וקטנה, התרחש טבח דומה בהיקפו במדינת ישראל העצמאית, בשנת ה-76 לעצמאותה, כאשר חיים בה יותר משישה מיליון יהודים, וצבאה הוא מהטובים בתבל כולה.
שונה לחלוטין היה מצבה של הקהילה היהודית בעיר פרוסקורוב, קהילה שראשיתה במאה ה-17. הטבח בעיר לא היה הראשון באוקראינה, וידועים ומוכרים מן התיעוד, למשל, פרעות ת"ח-ת"ט (1649-1648) בהנהגת בוגדן חמלניצקי, אבי הלאומיות האוקראינית. הטבח בקהילת פרוסקורוב בהנהגת סימון פטליורה היה אחד מתוך שרשרת ארוכה של 1,500 פוגרומים קטנים וגדולים בהיקפם ביהודים, שהתרחשו ב-1,300 יישובים שונים בשנים 1920-1917 – שנות מלחמת האזרחים ברוסיה.
אירועי הדמים, "פרעות פטליורה" שבהם נטבחו רבבות יהודים (ההערכות נעות בין 50 ל-200 אלף), קיבלו ביטויים שונים הן בתיאורים בספרי ההיסטוריה, הן בזיכרונות אישיים והן בספרות העברית החדשה. הדוגמה המוכרת ביותר היא שירו של יעקב אורלנד "אני נושא עמי". בשונה מכך, אותם אירועים טרגיים לא קיבלו ביטוי בליטורגיה היהודית, כלומר בסידור התפילה או בתפילות מיוחדות ליום זיכרון שנתי. זכרם של מאות אלפי הנרצחים בפרעות ת"ח-ת"ט ושל עשרות אלפי הנרצחים ב"פרעות פטליורה" נשאר עניין מקומי, לכל קהילה ולכל עיר, ולא ארצי, ודאי לא כלל-יהודי.
הטמעת "השבת השחורה" בזיכרון הלאומי היהודי
טבח עוטף עזה הנורא התרחש בסיומם של חגי תשרי, שבת שמחת תורה, שהייתה מאז ל"שבת השחורה" בתולדות מדינת ישראל. על אירועי הדמים באותה שבת איומה, שבה נרצחו, נשחטו ונטבחו יותר מ-1,100 ישראלים, נכתבו ב-60 הימים שאחריהם עדויות, שירים, קטעי ספרות ותפילות רבות מאוד. חלק מאותן תפילות סקרנו במאמרים קודמים; הפעם אתמקד בתפילות לזכרם של הנרצחים באותה שבת שמיני עצרת.
יש מן התפילות המשלבות זיכרון לנרצחים עם תפילה למען החטופים, יש שכל תוכנן הוא תפילת "יזכור", יש קינות לזיכרון בסגנון קינות הנאמרות בתשעה באב. יש שירים שתוכנם נוגע באופן ישיר לאירועים הקשים ויש שירים שהם משל. חשוב להדגיש: חלק גדול ומשמעותי מאוד מהטקסטים הליטורגיים (תפילות) השונים נכתב דווקא בידי יהודים חילוניים, רבים מהם מהתנועה הקיבוצית שספגה את המכה הקשה ביותר. היצירתיות הרבה והענפה, בכל תחומי האמנות, למען עיצוב זיכרון אירועי אותה שבת, תקבע את "השבת השחורה" בזיכרון הלאומי היהודי.
"יזכור" מיוחד לטבח שמחת תורה
התפילה לעילוי נשמתו של מי שנפטר היא בעדות אשכנז "יזכור" ואילו אצל עדות המזרח "השכבה" (או אשכבה). התפילה הזו מוקדמת ואזכורה מופיע כבר במדרש תנחומא (המאה התשיעית) שבו נאמר: "רגילים להזכיר המתים בשבת, שלא ישובו לגיהינום". הניסוחים הראשונים מוכרים לנו מימי מסעי הצלב ומספרי מנהגים והלכות שנכתבו במאות ה-14-13. במרוצת השנים נכתבו לתפילת היזכור נוסחים שונים, רבים מהם חדשים, אשר נוסחו ב-100 השנים אחרונות. הנוסח בתפילת ה"השכבה" הוא ברוב המקרים על פי הטקסט המופיע בסידור, ומעטים המקרים שבהם מוסיפים לטקסט הקיים יותר מאשר חצי משפט או משפט. על כן ההתמקדות תהיה בנוסחי "יזכור".
זמן קצר לאחר "השבת השחורה", כאשר כולנו היינו בהלם, בעצב וביגון גדול, תחת השפעת האירוע הטרגי הנורא שממדיו התבהרו בהדרגה, החלו להתפרסם נוסחי "יזכור". ראוי לשים לב היטב את מי ועל מה מבקשים להזכיר ולזכור:
הטקסט שלפנינו די מפורט, אך משמיט לפחות שתי קבוצות שנראות כראויות לאזכור מיוחד. כאשר מזכירים מתנדבים ומתנדבות, דומה שהיה ראוי לתת אזכור מיוחד למי שנלחמו ונאבקו בביתם על ביתם, תושבי עוטף עזה וכן תושבי הערים שדרות, אופקים ונתיבות. הסיום לקוח מתוך טקסט "יזכור" שכתב ברל כצנלסון לזכרם של שמונת הרוגי תל-חי (שעליהם פיקד יוסף טרומפלדור) ב-י"א באדר תש"ף – 1920.
כצנלסון כתב: "הנאמנים והאמיצים, אנשי העבודה והשלום, אשר הלכו מאחרי המחרשה ויחרפו נפשם על כבוד ישראל ועל אדמת ישראל. יזכור ישראל ויתברך בזרעו ויאבל על זיו העלומים וחמדת-הגבורה וּקדושת הרצון ומסירות הנפש אשר נספו במערכה הכבדה".
שני משפטים אלה מופיעים בתפילות "יזכור" רבות, כיוון שהטקסט הקצר שכתב ברל כצנלסון הוא עד היום מעיין שממנו כותבים רבים שואבים רעיונות. כך, למשל, בקטע מתפילת "יזכור" שנכתבה לזכר נרצחי הטבח בעוטף עזה: "וכל מי שנרצחו ונטבחו, נשרפו ונחנקו בידי מרצחים שפלים, בשבתם בביתם ובלכתם בדרך, במסיבת רֵעִים ובכל אתר ואתר, בני ברית ושאינם בני ברית. יזכור ישראל ויאבל על זיו העלומים". בתפילה זו הוסיפו אזכור מיוחד למי שאינם יהודים (שאינם בני ברית) ושילמו בחייהם על העובדה שבאו לחיות, מכל סיבה שהיא, במדינת ישראל.
נוסח מעניין המשלב עולמות תוכן שונים בתפילת "יזכור" אחת כתב הרב בני הולצמן, רב הקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, המלמד שם בישיבת הקיבוץ הדתי.
הטקסט שכתב הרב הולצמן מאזכר את הקבוצות השונות של הנרצחים – "בקיבוצים, במושבים ובערים, בבתים, במסיבה ובדרכים", ושל הלוחמים והמחלצים – "אמיצי הלב, אזרחים וחיילים שנחלצו להגנת היישובים. את לוחמי כיתות הכוננות... ואת אנשי כוחות החילוץ וההצלה". גם בנוסח הזה יש אזכור לראשוניות הכתיבה של ברל כצנלסון הנזכרת גם בתפילת יזכור לחללי צה"ל: "על זיו העלומים". אלא שנוסח זה חוזר אל המקרא, אל עקדת יצחק העולה מיד במילים "זכור לנו עקדתם". האומנם, עקדה?
"האב שהניח תינוק על אדן החלון"
אירועי טבח שמחת תורה הם אירועים טראומטיים לחברה הישראלית ולמדינה כולה. לרבים נדמה, וכך גם לי, שמדינת ישראל שלאחר המלחמה תהיה מדינה שונה במידה רבה מזו שהכרנו ב-50 השנים האחרונות. אירועי תשרי תשפ"ד יהיו, להערכתי, משמעותיים עוד יותר בהשפעתם מאירועי תשרי תשל"ד – מלחמת יום הכיפורים. דוגמה לכך מצאתי בתפילת יזכור שכתבה מאיה בואנוס, עיתונאית "מעריב", שמאז שמחת תורה הוטל עליה לכתוב רק על החטופים, על קהילות היישובים שפונו ועל כל מה שקשור בחברה הישראלית ותגובותיה למלחמת חרבות ברזל. בואנוס התפרסמה בשנים האחרונות בעבודתה בתחום התיאטרון, והיא כתבה וביימה מחזות שעוסקים כולם בנושאים אנושיים שונים בחברה הישראלית.
לאחר שפרסמה את הטקסט שכתבה, פניתי אליה בשאלה כפולה; מה הביא צעירה ישראלית, חילונית, עם נשמה יהודית חזקה, לכתוב תפילה? והאם ידוע לה על מי שעושה שימוש בטקסט? את תשובותיה אני מעדיף לצטט מתוך תשובתה הכתובה: "כתבתי מתוך דחף פנימי ומתוך הבנה שאנו חיים וחווים רגע היסטורי שדורש מילים משלו".
אבא קובנרלאחר שהיא מעידה כי עשתה שימוש בשני הטקסטים המוכרים, זה של ברל כצנלסון וזה של אבא קובנר ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, היא אומרת: "כל הרגעים שציינתי ב'יזכור' בנוסח שלי שמעתי ממקור ראשון. למעשה, לקחתי את אסופת הסיפורים שאני אוספת מאז שמחת תורה והפכתי אותם לנוסח 'יזכור' כתוב".
בואנוס גם מעידה על חוויה אישית, כאשר באירוע זיכרון התבקשה באופן ספונטני, מבלי שהדבר תוכנן או תואם מראש, לקרוא את ה"יזכור" באופן פומבי. "אני שומעת שמשתמשים בו, ואני מתרגשת מכל במה שהנוסח שלי מגיע אליה, כי אני מאמינה בכוחן של מילים לתווך לנו את המציאות ואז אולי גם לשמש עבורנו כמילים מרפאות", היא מסכמת.
"החטופים והחטופות הכלואים במרתפי עזה"
רבים מאוד הם נוסחי ה"יזכור" שאספתי בחודש האחרון, וממש קשה לבחור ביניהם. הנוסח הרביעי שאזכיר הוא נוסח שמפיץ ארכיון החגים הבינקיבוצי "שיטים" הנמצא בקיבוץ בית השיטה. את הנוסח הזה – תחת הכותרת "נזכור את חללי השבת השחורה תשפ"ד ונאמץ אל ליבנו את החיים" – כתב ד"ר תום נבון עם רני הרבורגר, שניהם חברי הקיבוץ העירוני משעול. נבון הוא דוקטור להיסטוריה ובעבר היה מתלמידיו של יריב בן-אהרן, בשנים שבהן בן קיבוץ גבעת חיים לימד קריאה בטקסטים יהודיים במסגרת "המדרשה" במכללת אורנים. לקורסים של בן-אהרן היה ביקוש גדול מאוד מצד דתיים וחילונים כאחד.
מחברי הטקסט מעידים כי עשו שימוש בנוסחי ה"יזכור" של ברל כצנלסון ואבא קובנר. על הטקסט כתב לי תום נבון: "היה לנו חשוב לתת מילים למה שאירע, להבטיח את הזיכרון לדורות, זיכרון האובדן הגדול, ולצידו גם הגבורה הגדולה, של רבות ורבים". לתשומת לב מיוחדת ראוי הקטע הפותח במילים "נאמץ אל ליבנו" המפנה, כפי שכבר העיר אורי הייטנר, אל "אלה ששרדו ונפגעו ביום הנורא, לחטופים ולנעדרים"; משמע שראוי לזכור לא רק את מי שנרצחו, אלא גם את מי שנשארו איתנו ויישאו את אירועי אותו יום נורא ואלו שאחריו עוד שנים רבות, עד יומם האחרון.
נוסח "יזכור" לטבח שמחת תורה טרם גובש ונוסח סופית, וספק אם זה יקרה. הנוסחים השונים שהוצעו, ועשרות נוספים שלא הוזכרו כאן, הם עדות לכאב הגדול שיישאר איתנו עוד שנים רבות.
