זה נשמע כמעט מופרך: נכד של סבא שברח מהנאצים וסבתא ששרדה את השואה מנגן בחצוצרה את המנון גרמניה בפרלמנט הגרמני. זה מה שקרה לפני כשבועיים לעידו מורן בן ה-22, שהוזמן לבונדסטאג עם עוד ארבעה נגנים מהאוניברסיטה לאמנויות בברלין. לצד ההתרגשות מהמעמד המכובד, הוא גם חש תסכול מהמצב הנוכחי של היהודים בגרמניה, לנוכח הסחף האנטי-ישראלי שזלג במהירות לאנטישמיות.
חמשת הנגנים עברו תחקור ובדיקה ביטחונית קפדנית, קיבלו הוראות ("לא לצלם סלפי ולא לפנות לחברי הפרלמנט"), ואז נעמדו וניגנו את ההמנון הגרמני בערב לזכרה של פוליטיקאית שנפטרה – לעיני הקנצלר פרידריך מרץ, הקנצלרים לשעבר אנגלה מרקל ואולף שולץ, שרים וחברי הפרלמנט, בתוך קודש הקודשים של הפוליטיקה הגרמנית.
הנגנים מהאוניברסיטה לאמנויות בברלין בבונדסטאג
(ערוץ One הציבורי בגרמניה)
מורן הוא ילד טוב קריית אונו. הוא הגיע לברלין לפני ארבע שנים וחצי ללימודי חצוצרה באוניברסיטה לאמנויות בעיר, במטרה להשתלב באחת מ-140 מהתזמורות שגרמניה מממנת.
בגיל שבע ההורים שלו לקחו אותו לקונסרבטוריון כדי שילמד לנגן בפסנתר. "בכיתה ד' היינו צריכים לבחור כלי בבית הספר", הוא משחזר את תחילת הרומן שלו עם כלי הנשיפה, "אמא שלי אמרה לי שאם אני אבחר גיטרה כל הבנות ירצו אותי, אז בחרתי גיטרה. אף אחד לא בחר בחצוצרה, ואז המורה נכנס, ניגן כמה צלילים בחצוצרה ונדבקתי. מאז אני צמוד לחצוצרה".
יש לו דרכון גרמני. סבא שלו ברח מברלין מיד לאחר עליית הנאצים, סבתו נולדה ב-1940 ושרדה את השואה תוך שהיא מתחבאת מהנאצים לאורך המלחמה, תחילה כילדה בזאגרב, ולאחר מכן עם הפרטיזנים ובמחנה של הג'וינט האמריקני באיטליה. כשנגמרה מלחמת העולם השנייה, היא עלתה לארץ. "סבתא שלי לא אוהבת לדבר על הנושא הזה. הוא לא קיים מבחינתה", אומר מורן, "זה היה ברקע, אבל לא היה אפקט של שואה".
על שנאת ישראל בקמפוס: "זה הגיע בעיקר מגרמנים מפונקים שלא יודעים כלום על הסכסוך, וקמו בוקר אחד והחליטו שאני והישראלים מבצעים רצח עם בעזה. זה לא שתמכתי במאה אחוז במה שישראל עשתה, אבל הייתה האשמה קולקטיבית שלפיה אתה יהודי ולכן אתה חלק מזה"
לדבריו, "אנחנו לא גדלנו כמשפחה שמחרימה את גרמניה, ודרכון גרמני יש לי מגיל עשר. אבל ברגע שאתה עובר לפה זה תמיד נוכח. קשה לראות את המדרכות עם השמות של היהודים שגרו פה ונרצחו בשואה, ואתה לא יודע מה הרקע של כל אחד שאתה לומד איתו. אני לדוגמה גיליתי שסבתא של מישהי שלומדת איתי נהגה לצאת ולהיפגש עם גבלס. אבל אתה מנסה להדחיק גם את זה, כדי שזה לא יפריע ביום-יום".
צעקות "אִטבח אל יהוד" ברחוב
הבעיה התחילה אחרי מתקפת הטרור בישראל ב-7 באוקטובר. "ארבעה ימים אחרי הטבח, הסתובבתי פה עם שני ישראלים ודיברנו בעברית, ואז ערבי יצא מקיוסק, התחיל לצעוק ולקלל אותנו ואז ירק עליי", הוא מספר. "מה שאני זוכר הוא שבאופן מוזר רק רציתי לחזור לארץ אז, כי התחלתי להרגיש לא בטוח פה עם אנשים שצועקים ברחוב 'אִטבח אל יהוד' ועם 'יום הזעם'. הרגשתי לא בטוח ולא שייך, כי אף אחד לא באמת מבין מה אתה עובר".
4 צפייה בגלריה
סטודנטים באוניברסיטה לאמנויות בברלין קוראים להחרים את ישראל וטוענים שהיא מבצעת "רצח עם", בדצמבר 2023
(צילום: Maryam Majd / Getty Images)
באוניברסיטה הוא נתקל במיצגים של ידיים מגואלות בדם פלסטיני בקפיטריה או ילדים פלסטינים מוטלים על הרצפה. חברים לספסל הלימודים ונגנים שהוא שיתף איתם פעולה בתזמורות פרסמו ברשתות החברתיות דברים נוראים, עד כדי כך שהוא לא יכול להישאר בקשר איתם. נוצר מצב שבו הוא מהסס לפני שהוא עונה כששואלים אותו מאיפה הוא בא.
"זה הגיע בעיקר מגרמנים מפונקים שלא יודעים כלום על הסכסוך, וקמו בוקר אחד והחליטו שאני והישראלים מבצעים רצח עם בעזה", הוא אומר. מדי פעם הוא נתקל בעוד כתובת אנטישמית או כתובת נאצה אנטי-ישראלית במעלית או על קיר בבניין. בקבוצת הפייסבוק הרשמית של האוניברסיטה מישהו העלה מגן דוד עם עיטורים של צלבי קרס. מורן התחיל להימנע מבניינים מסוימים בקמפוס ומהרצאות מסוימות. לא היה לו נוח עם המועקה שהרגיש בבטן.
"אני חושב שאעוף מפה ברגע שארגיש לא בטוח. ברגע שאסכים עם ההורים שלי או סבתא שלי שמבקשים ממני להפסיק לדבר עברית ברחוב כי זה מסוכן. אני לפחות לא משקר לעצמי. כרגע המימוש העצמי שלי כנגן חצוצרה חשוב לי יותר מהמימוש העצמי שלי כישראלי או כיהודי"
הוא התחיל לדבר באירועים פומביים ובעצרות ברחוב. "סיפרתי איך התחושה להיות סטודנט יהודי, כשפתאום אתה מרגיש שהכול בא נגדך", הוא אומר. "זה לא שתמכתי במאה אחוז במה שישראל עשתה, אבל התייחסתי יותר להאשמה הקולקטיבית שלפיה אתה יהודי ולכן אתה חלק מזה".
הוא עדיין טוען שברלין היא המקום הטוב ביותר בעולם לחיות בו כמוזיקאי, אבל אם פעם הוא חשב שגם העתיד שלו יהיה פה, עכשיו זה כבר לא ברור. "אני מפחד ממה שיקרה עם הזמן. בשלב מסוים כל האנשים בני העשרים שעכשיו יש להם את החלק הכי גדול במחאות, והם הכי נגדנו, יתבגרו ויגיעו לתפקידים בכירים יותר, ואז אני אצטרך לחשוב אם אני יכול להגיע לשכונות מסוימות או לדבר עם הילדים שלי בעברית", הוא מסביר. "זה מפליא אותי מאוד פה בגרמניה, כי לכאורה בגלל העבר שלהם יש להם אפס סובלנות לגזענות, אבל דווקא יש יותר גילויי אנטישמיות וגזענות כלפי יהודים. אני מרגיש את זה אפילו דרך מרצים באוניברסיטה. אני חושב שיש הרבה גורמים לזה, כמו ההגירה המוסלמית הדומיננטית, וגם העובדה שהשואה היא רק שלושה דורות אחורה. זה טרי".
אתה לא תופס את עצמך לפעמים עומד ואומר: אתם מטורפים, כאילו לא למדתם כלום? זה לא גורם לך לקום ולעוף מפה, למרות החצוצרה?
"בהתחלה חשבתי לחזור לארץ. היום בסדר העדיפויות עם המוזיקה, עדיף שנשארתי, ואני גם חי בסוג של בועה של המוזיקה הקלאסית שבה אני לא נפגש עם יותר מדי אנשים כאלה. אני חושב שאני אעוף מפה ברגע שארגיש לא בטוח. ברגע שאני אסכים עם ההורים שלי או סבתא שלי שמבקשים ממני בטלפון להפסיק לדבר עברית ברחוב כי זה מסוכן – אז זה הרגע לעזוב. בינתיים אין לי בעיה לחיות עם צנזור של עצמי. אני לפחות לא משקר לעצמי. כרגע המימוש העצמי שלי כנגן חצוצרה חשוב לי יותר מהמימוש העצמי שלי כישראלי או כיהודי".
סגירת מעגל מלאה
הוא לא מרבה לשתף את סבתו בחוויות הללו או במועקות שהוא מרגיש בגרמניה. לפעמים היא שואלת אותו אם הוא לא רוצה לחזור.
שבוע לפני שניגן את ההמנון בבית הנבחרים הודיעו לו על ההזמנה. נגן חצוצרה ישראלי אחר לא היה יכול להופיע, וחברה יפנית מבית הספר המליצה עליו כמחליף. "זה ריגש אותי מאוד", הוא אומר על ההזמנה, "סגירת מעגל מלאה. ניצחון".
אבל איך אתה חי בתפר הזה, בין הידיעה שאתה לא יכול לקרוא בחוץ ספר בעברית או לדבר בעברית ובין ההזמנה לפרלמנט כדי לנגן את ההמנון הלאומי?
"ברור שאני מרגיש את הדיסוננס. אני עולה לנגן וכולי מלא בהתרגשות, בגאווה ובמחשבות על סבתא שלי, אבל מצד שני הייתי רוצה גם לצרוח".
4 צפייה בגלריה
קנצלר גרמניה פרידריך מרץ. נכח בפרלמנט בזמן נגינת ההמנון
(צילום: Ralf Hirschberger / AFP)
לצרוח מה?
"שזה מתסכל, שאחרי 80 שנה שוב יהודים מרגישים לא בטוחים בגרמניה. שזו האחריות שלהם, שאני בתור ישראלי לא אמור להרגיש לא בטוח להסתובב ברחוב. שברמה מסוימת יש עליי חובות של אזרח רגיל אבל מבחינת הזכויות אני קצת אזרח סוג ב' – ולהרגיש ככה ולעמוד בפרלמנט ולנגן את ההמנון זה קצת מטורף. ניגנו שם רק דקה וחצי, אבל היו שם מיליון רגשות שהתערבבו".
בסוף הריאיון, ירדנו מהדירה שמורן גר בה בסאבלט בשכונת פרידריכסהיין, לרחוב שאחרי ימים אפורים ארוכים ומתישים, בהק שוב משמש. מורן נעמד בחזית קיר ארוך ומלא בגרפיטי עם מוטיבים של צבעי הדגל הגרמני. הוא נטל את החצוצרה לפיו והתחיל לנגן את ההמנון הגרמני.
זוג הורים שדחפו עגלת תינוק נעצרו והביטו בו בהשתאות. חלון נפתח מהקומה השלישית בבניין שבו גר מורן ושכנה לא צעירה הקשיבה בתדהמה. כך גם גבר צעיר בגופייה לבנה בקומה שמעליה. זה לא משהו שאתה שומע כל יום בגרמניה, בטח לא בברלין. ההיסטוריה הגרמנית גורמת מועקה בשיפולי הבטן לגרמנים רבים. והנה, שני יהודים עמדו באמצע רחוב בוהק משמש, החצוצרה פלטה את ההמנון, אחד ניגן והשני תיעד, וגרמני אחר גרמני נעצרו כדי לראות ולהקשיב לפלא.
