בחור בן 17 מסיר את הכובע והחליפה, ובאותו רגע נמחק. הישיבה שבה עשה את כל שנותיו כבר החליטה שמקומו אינו בין כתליה. החברותא של הבוקר לא עונה לטלפון. אמא מבקשת שלא יבוא בשבת, כדי שהשכנים לא יראו. קרוב לעשרים שנות חיים מתאדות בתוך חודשים ספורים. משפחה, חברים, שפה, לוח שנה, זהות. חלק גדול ממי שהוא נמחק.
זו המציאות של רבים מיוצאי החברה החרדית. הקרקע נשמטת באחת. הגבולות, האמונות, החלומות, החברים ולעיתים אפילו הקשר עם המשפחה מתפוגגים ולפעמים נעלמים כליל. לא ברור לך עוד מי אתה, במה אתה מאמין, מה אתה אוהב. הכול משתנה, ונדמה שאיש אינו ממתין בצד השני כדי לקבל את פניך.
גלריה


הקרקע של היוצאים נשמטת, ואיש אינו ממתין בצד השני כדי לקבל את פניהם
(צילום אילוסטרציה: New Africa / Shutterstock)
אני מכירה את התחושה הזאת מבפנים. גם אני יצאתי מהעולם החרדי, וגם אני גיליתי שהדרך החוצה עוברת לא פעם דרך תהום. מתמודדי נפש יש בכל חברה ובכל מקום, אבל ככל שמצטברים הנתונים, מתבררת תמונה שאי-אפשר עוד להתעלם ממנה: קהילת יוצאי החברה החרדית נמצאת בסיכון מוגבר להגיע למצבים נפשיים קשים, לא פעם באופן שמשרת את הנרטיב של המנהיגות החרדית. המדינה, מצידה, כמו במחוזות אחרים של החברה החרדית, מעדיפה לא להסתכל.
למשל חני, בחורה בשנות העשרים לחייה, שגדלה במשפחה חסידית בבני ברק. את המסלול שעברה היא מתארת כמסכת של הידרדרות: "מגיל קטן יחסית לא הרגשתי שייכות לחברה החרדית, אבל לא עשיתי אף שינוי ניכר באורח חיי עד גיל 20, פחדתי מתגובת המשפחה והחברה שבה גדלתי. בגיל 20 הכרתי בחורה והתחלנו לצאת, נכנסנו למערכת יחסים זוגית, עזבתי את בית ההורים ועברנו לגור יחד".
מאותו רגע הכול קרה מהר. חני החלה להתנסות בדברים שעד אז נחשבו בעולמה ל"אסורים", השתנתה בלבושה ובאורח חייה. הגבולות הברורים שסיפקה ההלכה נעלמו, ומה שהיה מוקצה הפך בן-לילה לנגיש, לחלק משגרת היום. אלא שגם היציבות שלה התערערה. "לא לקח יותר מכמה חודשים מאז שעזבתי את הבית ועד שהגעתי למחלקה פסיכיאטרית", היא מתארת במשפט אחד, שמכיל בתוכו את הסיפור.
המחקר שמציג תמונה קודרת
מחקר של עמותת "יוצאים לשינוי" העריך כי בשנת 2022 עזבו את החברה החרדית כ-3,500 איש ואישה, וכי המספר צפוי לטפס בשנים הקרובות לכ-5,000 בשנה. סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה העריך עוד ב-2017 כי כ-13 אחוז מבוגרי מערכת החינוך החרדית בגילי 20–64 – כ-53 אלף איש – כבר אינם חרדים. בעמותת "הלל", הגוף הוותיק המלווה יוצאים, מדווחים על זינוק חד בפניות: כ-400 במחצית הראשונה של 2024 לבדה, לעומת כ-450 פניות חדשות בשנת 2022 כולה.
כמה מהיוצאים מתמודדים עם אתגרים נפשיים ואף מגיעים לאשפוז פסיכיאטרי? כאן מתחילה הבעיה: אף אחד לא יודע. אין בישראל שום גוף רשמי שסופר. משרד הבריאות אינו מתעד "יציאה בשאלה" כמשתנה רקע, קופות החולים אינן מזהות את האוכלוסייה, והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינה שואלת. מה שכן קיים הוא מחקר אקדמי, שמצייר תמונה קודרת.
במחקר שפרסמו פרופ' יוסי לוי-בלז ושחר ילון מהמרכז האקדמי רופין, בכתב העת האירופי לחקר טראומה, נבדקו 755 יוצאים ויוצאות בשאלה – המדגם הגדול ביותר שנחקר בישראל. הממצאים: כמעט מחצית מהנבדקים (45.9 אחוז) דיווחו על תסמינים ברמה העומדת בקריטריונים לדיכאון מז'ורי. כמעט מחצית (46.7 אחוז) עמדו בקריטריונים לפוסט-טראומה. יותר משליש (34.5 אחוז) דיווחו על מחשבות אובדניות בשנה האחרונה. לשם השוואה: באוכלוסייה הכללית בישראל מוערך שיעור הדיכאון בכ-6 אחוזים בלבד, ושיעור הפוסט-טראומה בכ-9 אחוזים. גם אם ניקח בחשבון הטיה טבעית אפשרית של המחקר, מכיוון שהחוקרים חיפשו תסמינים כאלה, עדיין מדובר במספרים גבוהים מאוד וקשים.
ד"ר נרי הורוביץ, סוציולוג החוקר את תהליך היציאה בשאלה ומחבר הדוח "יציאה בשאלה: סיכון, סיכוי ומדיניות חברתית", אומר כי "יש מספר סיבות לכך שיוצאים בשאלה מגיעים למצבי נפש מורכבים ולעיתים אף לאשפוז פסיכיאטרי. קודם כול ישנו האירוע עצמו, שהוא אירוע מאוד דרמטי ומורכב. מעבר לזה קיים מרכיב הניכור – הניכור החברתי והקהילתי. אתה מנותק, לעיתים באלימות, מהעוגן הכי חזק שיש לאדם, שזה המשפחה שלו והקהילה. בנוסף, חלק מהאנשים שיוצאים בשאלה הם אנשים לא קונבנציונליים, הם אינדיבידואליסטים, אנשים שלא מפחדים לשאול שאלות. הרי נוח יותר להישאר בחברה החרדית תחת כותרת של חרדי מודרני, אפילו אם אתה כבר לא דתי, מאשר לעבור את התהליך המייגע של יציאה בשאלה".
יש גם מי שהיציאה משליכה אותם, פשוטו כמשמעו, אל הרחוב. "פעמים רבות מאוד, כשצעירים יוצאים בשאלה הם נחשפים בחשיפה מוגברת, בעקבות יציאה לרחוב, לאלימות, סמים, פגיעות מיניות (בעיקר אצל בנות אבל לא רק), ניצול, אלכוהול", אומר ד"ר הורוביץ. "החשיפה הזו גורמת לפגיעות שהן קרקע פורייה לטראומות עבר שיכולות לצוף, ואף נוצרות טראומות חדשות. זה מצב שבו אתה מרגיש שהקרקע נשמטת, אתה מגשש באפלה, מנסה להבין איך מתנהגים בחברה החילונית, מה נהוג, מה לא עושים. ככל שאתה בא ממקום עמוק יותר, יהיה המשבר הנפשי שלך גדול יותר".
"איבדתי את כל מה שהיה לי"
שמואל, עובד לשעבר בעמותת "יוצאים לשינוי" ומתמודד נפש בעצמו, שגדל בבית חרדי, מוסיף נדבך שקשה לדבר עליו: "יש לדעתי כמה סיבות לכך שיש כל כך הרבה יוצאים בשאלה שמגיעים למצבים נפשיים מורכבים. סיבה עיקרית שמוכרת מאוד היא עבר של פגיעות מיניות בילדות, אצל נשים וגברים. סיבה שנייה היא נושא הבדידות – חברה וקהילה הם גב למתמודדי נפש, כדי להצליח לא לעבור מקושי רגשי לנפשי, וזה דבר שחסר במקרים רבים ליוצאים בשאלה. הסיבה השלישית היא התהליך עצמו של היציאה בשאלה, שיכול להיות קשה מנשוא, וטריגר להתפתחות של מצב נפשי קשה".
כלומר, מי שנפגעו בתוך הקהילה, ולא אחת יצאו ממנה בגלל זה, הם גם אלה שנשלחים לצעוד את הדרך הקשה ביותר לבדם, ללא הגב הקהילתי שנשאר מאחור. הפצע הישן והמשבר החדש נפגשים באותה נקודה בדיוק, ובאין רשת שתתפוס – הם עלולים ליפול. "החברה החרדית מקשה כל כך לעזוב אותה, וברור שמי שבוחר לעזוב ישלם מחיר. חלק מהמחיר יהיה גם בבריאות הנפשית. כל יוצא בשאלה יפגוש במהלך היציאה או אחריה דברים שיצריכו טיפול, טראומות ודברים לא פתורים", אומר שמואל.
התווית הנפשית ממתינה ליוצאים כבר בהתחלה. לעזיבה יש הסבר מוכן מראש: מי שיוצא – משהו מקולקל בו. הוא "נפגע", הוא "במשבר". כלפי פנים, התיוג מחסן: אם כל מי שעוזב הוא חולה או פגוע, אז השאלות ששאל אינן דורשות תשובה. כלפי המתלבטים, הוא מרתיע: תראו מה קורה למי שיוצא. במקרים רבים זו נבואה שמגשימה את עצמה
גדי, שנולד וגדל במשפחה חרדית-ליטאית במודיעין עילית, מספר איך זה נראה בחיים עצמם. בגיל 16 הבין שהוא כבר לא מאמין בדרך שבה הוא חי. במקום לשבת בבית המדרש התחיל לצאת לטבע ולצלם ציפורים – ומהר מאוד הודיעה לו הנהלת הישיבה שמקומו אינו שם עוד. הוא חזר לבית הוריו, שהסכימו שיגור בבית בתנאי אחד: שימשיך להתנהג ולהיראות כחרדי.
"הייתי יושב במיטה בטלפון שעות, לא היה לי סדר יום או עניין יותר מדי גדול בחיים", הוא משחזר. הבדידות התעצמה, הפער בין מה שהוא מרגיש למה שהוא נדרש להחצין גדל, ומכאן החלו תסמיני הדיכאון, שהובילו עד לכדי אשפוז במחלקה פסיכיאטרית בהתערבות הרווחה.
"כשיצאתי בשאלה איבדתי את כל מה שהיה לי בחיים. איבדתי את מקומי בישיבה, את החברים שהיו לי ואת היחס הטוב מהמשפחה", הוא משתף. "לא הייתי חשוף לשום עמותה או מקום ממסדי כמו פנימיות מותאמות למצבי או תוכניות תמיכה. אני חושב שיש מקומות כאלה, שעוזרים ונותנים מענה לצרכים שהיו לי אז. פשוט כשאתה ילד בן 17 שנמצא עדיין בעולם החרדי אין לך מושג מה יש בחוץ, והרבה פעמים לא נותנים לך להיחשף למקומות שיכולים לעזור לך".
גם יהודית, כיום בת 25, מזדהה עם התמונה הזאת, אף שסיפורה שונה. היא גדלה במשפחה חסידית בבית שמש, להורים חוזרים בתשובה, ויצאה בשאלה בגיל 18. המשפחה שלה דווקא קיבלה אותה כמו שהיא והשתדלה לתמוך לאורך הדרך; אבל גם כך, הבדידות חתכה: "לא היו לי עוד חברים שיצאו בשאלה איתי, לא היו לי חברות לדבר איתן על מה שאני עוברת".
"נולדתי ילדה רגישה", היא פותחת בהצהרה אישית, אך מוסיפה שהיא מרגישה שההצהרה הזאת נכונה לרבים מיוצאי החברה החרדית, "אני חושבת שאנשים שיוצאים בשאלה הם אנשים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה יותר, אנשים שמעיזים יותר ומפחדים יותר, שהחושים שלהם חדים, אנשים שמכירים את נבכי הלב. בציבור החרדי יש גבולות נורא ברורים, יש ספר חוקים שצריך ללכת אחריו ואין הרבה מקום לשאלה איך אתה מרגיש, כמה פעמים בכית היום וכולי. יש דברים שהם נעלים יותר, כמו ההלכות והמצוות, מאשר איך הלב מרגיש".
השורה התחתונה שלה ברורה: "אני חושבת שרוב החברים שלי שיצאו או יוצאים בשאלה נמצאים במצב נפשי קשה, ולפעמים הם אפילו לא יודעים שהם במצב קשה, ואין להם למי או לאן לפנות. אלה חיים של הישרדות".
משוגעים, מלכתחילה
כדי להבין באמת את המספרים, צריך להבין דבר אחד נוסף: התווית הנפשית לא מחכה ליוצאים בקצה הדרך. היא ממתינה להם כבר בהתחלה, מוכנה מראש. בעולם שבו גדלתי, לעזיבה יש הסבר אחד מוכן מראש: מי שיוצא – משהו מקולקל בו. הוא "נפגע", הוא "במשבר", לעיתים הוא "חולה נפש", ובגרסה הרכה – "יצר הרע תפס אותו".
בעבודת מחקר סוציולוגית על החיים הכפולים בקהילה החרדית, שפורסמה באתר עמותת הלל, מצוטט אחד המרואיינים: "בישיבה היו אומרים לנו שמי שעוזב זה 'יצר הרע'". החוקר מתאר איך הממסד החרדי מציג את היוצאים כאנשים עם "פאניקה מוסרית" וכ"סוטים חברתית". לא אנשים שבחרו, אלא אנשים שהתקלקלו.
לתיוג הזה יש היגיון פנימי כפול, והוא משרת את מי שנשאר. כלפי פנים, הוא מחסן: אם כל מי שעוזב הוא חולה או פגוע, אז השאלות שהוא שאל אינן דורשות תשובה. הן תסמין, לא טיעון. כלפי המתלבטים, הוא מרתיע: היציאה עצמה מוצגת כהתרסקות ידועה מראש. תראו מה קורה למי שיוצא. ד"ר שלמה דורון, אנתרופולוג מהמכללה האקדמית אשקלון שחקר את התופעה, תיעד את הקצה החריף ביותר של המנגנון: משפחות חרדיות, בעיקר בזרם הליטאי ובעולם החסידי, שנהגו לשבת שבעה על ילד שיצא בשאלה – להכריז עליו כמת, להסיר תמונות, למחוק את קיומו. כפי שמצא דורון, לא פעם המטרה המוצהרת הייתה להציל את סיכויי השידוך של שאר הילדים. ההודעה לקהילה ברורה: היוצא אינו עוד אחד מאיתנו שבחר אחרת. הוא אבדה. הוא אזהרה.
יהודית, בת 25, גדלה במשפחה חסידית ויצאה בשאלה בגיל 18: "אני חושבת שרוב החברים שלי שיצאו או יוצאים בשאלה נמצאים במצב נפשי קשה, ולפעמים הם אפילו לא יודעים שהם במצב קשה, ואין להם למי או לאן לפנות. אלה חיים של הישרדות"
העניין הוא שהתווית הזאת עובדת לפעמים גם על מי שהודבקה לו. תיוג, מלמדת הסוציולוגיה עוד מימי "תאוריית התיוג" הקלאסית, נוטה להגשים את עצמו. צעיר שגדל כל חייו על הידיעה שמי שעוזב נשבר, יוצא אל העולם כשהוא כבר מחזיק את השבר בידיים. כל לילה קשה, כל התקף חרדה – והדרך החוצה מלאה בהם גם כך – מתקבל אצלו כאישור: אולי הם צדקו, אולי באמת משהו מקולקל בי. המשבר האמיתי והנבואה שמגשימה את עצמה נכרכים זה בזה עד שאי-אפשר להפריד ביניהם.
כך נסגר המעגל של הפגיעה הכפולה, והופך למשולש: הקהילה מנבאת ליוצא התמוטטות, מנשלת אותו מכל מה שהיה יכול למנוע אותה – ואז מצביעה על ההתמוטטות כהוכחה שצדקה.
כדורים נגד שאלות
לפעמים התווית אינה נשארת בגדר דיבור. יש מי שדואג להפוך אותה למרשם. תחקיר ששודר בחדשות 12 בסוף 2019 חשף שיטה מטרידה: "תופעה שהחלה בחסידות גור והתפשטה לחסידויות רבות – תלמידי ישיבות 'סוררים' מקבלים כדורים פסיכיאטריים רק כדי לנצל את תופעות הלוואי שלהם. בין היתר, התרופות ניתנו לדיכוי היצר המיני. הפסיכיאטרים מכחישים: לא שיתפנו עם זה פעולה. תלמיד ישיבה לשעבר: 'נתנו לי את זה בכוח'". שימוש כזה בתרופות פסיכיאטריות, ללא אינדיקציה רפואית ולעיתים בכפייה, עלול לגרום לנזק נפשי מתמשך, ולא אחת דווקא אצל אותם בחורים ש"נחלשים באמונה" – אלה שמחר יהיו יוצאים בשאלה.
תופעה מקבילה תוארה אצל נשים. בחורות שאינן רוצות להתחתן, או נשים המבקשות להתגרש, מקבלות מהסביבה תווית של "משוגעת" – כזו שמובילה לעיתים לאבחון פסיכיאטרי בכפייה, אצל מטפלים העושים יד אחת עם עסקני הקהילה. תחקיר של מירב סבר תיאר זאת כך: "בשבועות האחרונים נפגשנו עם פייגי, רות, אהובה, גיטי ויעל, האזנו למקרים רבים נוספים, והגיעו לידינו עשרות מסמכים. בכולם חזר אותו קו עלילה: תופעה שבה נשים חרדיות, נורמטיביות לחלוטין, אובחנו באבחונים פסיכיאטריים והוכרחו ליטול כדורים בזמן שהיו במערכת יחסים אלימה. פעמים רבות האנשים שהיו אמורים להיות משענת עבורן שיתפו פעולה עם הבעל האלים ופעלו דווקא נגדן, בין שמדובר בבני המשפחה הגרעינית, בעסקנים בקהילה, ובין שבפסיכיאטרים שהתעלמו לכאורה מכללי האתיקה הרפואית... הנשים ששוחחו איתנו מרשימות. אימהות עובדות שמפרנסות משפחות ושייכות למיינסטרים של המגזר החרדי, והן מניפות דגל אדום בוער".
התופעות האלה אינן נחלת הכלל, והן מתועדות בעיקר בקהילות הסגורות יותר של המגזר. אבל הן ההמחשה הקיצונית של אותו עיקרון בדיוק: הפסיכיאטריה כשוט, האבחנה ככלי שליטה. עבור מי שגדלו בתוכן, המפגש הראשון עם עולם הנפש היה מפגש של כפייה והשתקה. איך אמורים אנשים כאלה, ביום שבו יזדקקו באמת לעזרה נפשית, לתת אמון במערכת?
בין הכיסאות של עולם הטיפול
את חוויית התלישות של היציאה בשאלה מכירים רבים מהיוצאים. "בציבור הכללי מוחאים כפיים לאנשים שיוצאים בשאלה. חילונים זה גם מגזר, ואם עזבתי את הציבור החרדי זה לא אומר שנכנסתי למגזר החילוני", מסביר אחד היוצאים. "זה להיות בין שמיים לארץ. מקבץ של אנשים ללא קהילה, זהות, ייצוג או זכאויות".
התלישות הזאת מחלחלת גם אל חדר הטיפולים. הבחירה בין מטפל דתי למטפל חילוני אינה פשוטה כלל, ויהודית מכירה אותה על בשרה: "הלכתי למטפלת דתייה והרגשתי שהיא שופטת אותי, מנסה לגרום לי לחזור חזרה למקורות. עברתי למטפלת חילונית והרגשתי שהיא לא מבינה אותי, הייתי צריכה להסביר לה הבדלים ודקויות שקיימים במגזר החרדי שעין מבחוץ לא מבחינה בהם ולא מבינה עד כמה זה קריטי".
חנה פרידמן, ביבליותרפיסטית ומטפלת המתמחה בטיפול בטראומה, מסבירה למה הפער הזה אינו עניין של נוחות אלא לב-ליבו של הטיפול: "דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת, מסבירה כי הטראומה המרכזית היא שהאדם אינו מודע לכך שהוא חווה טראומה, הוא מבין רק בדיעבד מה הוא חווה. בזמן ההווה יש ניתוק. הפצע הגדול של הטראומה הוא אי הידיעה שלה. זה לב העניין בטיפול ביוצאים בשאלה. יוצאים בשאלה מגיעים עם קרע גדול מאוד בנפש שלהם, קרע שגרם להם לעזוב את המשפחה שלהם, את כל מה שהם מכירים, לשלם מחירים גבוהים מאוד. כשהם באים לטיפול הם רוצים להבין טוב יותר מה הם עברו, והם גם רוצים לבנות עתיד טוב. הם מבקשים עזרה בהבנת העבר שלהם ובהבנה איזה עתיד הם רוצים ליצור לעצמם".
"אני עצמי יוצאת בשאלה ודווקא בגלל זה אני מרגישה את החשיבות שיש בטיפול רגיש תרבותית לאוכלוסיות שמגיעות לטיפול", היא מוסיפה. "אני חושבת שיש המון ערך וחשיבות בטיפול שמותאם ליוצאים בשאלה, שתהיה התמחות מיוחדת איך לטפל באוכלוסייה הזאת, שיש לה מאפיינים מיוחדים כל כך; לוודא שהמטפל מחזיק את הפערים, את הסתירות, את הפצעים ואת הקושי הייחודי של אנשים שבוחרים לסלול לעצמם דרך שהיא שונה מכל מה שהם גדלו עליו ולמדו אותו. הם יכולים בקלות ליפול בין הכיסאות, בסוף צריך משהו שמחזיק את כל החלקים של הסיפור שלהם".
אלא שההתמחות הזאת אינה קיימת. אין בישראל תת-תחום של בריאות הנפש המוקדש ליוצאי החברה החרדית. אין פרוטוקולים מסודרים, אין הכשרה ייעודית למטפלים, אין ולו מרפאה אחת שמתמחה באוכלוסייה הזאת. קשה שלא להשוות את המצב לקהילה הגאה: גם בה שיעור מתמודדי הנפש גבוה מהממוצע, אבל שם המערכת כבר הפנימה – קופות החולים מפעילות כיום מרפאות ושירותים ייעודיים ללהט"ב, ממרפאת גן מאיר של כללית ועד מערך "רפואה גאה" של לאומית. ליוצאי החברה החרדית אין אפילו הכרה של המדינה כקהילה.
ומה שכן היה, נעלם. דוח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שמיפה את מדיניות הסיוע ליוצאים, מצא תוכנית ייעודית אחת במשרד לשוויון חברתי, בהיקף של כ-13 מיליון שקל בלבד. בתקציב 2024, על רקע המלחמה, היא תוקצבה באפס. העמותות – "הלל", "יוצאים לשינוי" ואחרות – נותרו כמעט לבדן בשטח, וגם הן מתקשות לתת מענה למצבי נפש קשים. "לשלם על טיפול זה דבר שכל עמותה יכולה לעשות", אומר שמואל, "אבל קשה מאוד לתת מענה אמיתי לבחור או בחורה שסובלים מחרדות, דיכאון, אובדנות וכדומה, שהיציאה בשאלה יכולה להיות מרכיב מאוד משמעותי ולפעמים כל הבסיס לזה, כשאין התמחות בנושא".
יש מקום לאופטימיות?
מה צריך לקרות? ד"ר הורוביץ משרטט את הכיוון: "צריך להכשיר את אנשי המקצוע שבאים במגע עם היוצאים – קב"נים בצה"ל, עובדים סוציאליים, אנשי טיפול שעובדים ברשויות המקומיות. צריך לתת רשת ביטחון טיפולית ליוצאי החברה החרדית". הוא מוסיף בנימה חיובית: "עם השנים החברה החרדית מפתחת יותר הכלה ליוצאים בשאלה. אם החרדים ימשיכו בתהליך ההכלה ויקומו יותר מנגנונים לטיפול, אנחנו מקווים שיופחתו המשברים ומספרם של יוצאים הסובלים מבעיות נפשיות".
גדי, שכבר עבר את התהום ויצא ממנה, פחות אופטימי ממנו. "אני לא רואה איך אפשר לסדר את המצב יותר מדי. הסיטואציה של עזיבת החברה שגדלת בה והמשפחה היא סיטואציה לא פשוטה. לצאת בשאלה זה לא דבר שהייתי ממליץ לאנשים לעשות", הוא אומר. "אני חושב שהמדינה צריכה להשקיע הרבה יותר אנרגיה ומשאבים באנשים שיוצאים בשאלה וכבר רוצים ונמצאים במקומות של לימודים, של פיתוח, ונמצאים בצבא. צריך לעזור להם כדי שיצליחו להתקדם הלאה".
בתקופה האחרונה ישנם גם שינויים מסוימים לטובה, והם עמדו במרכזו של כנס שנערך השבוע. האכזבה של חלקים גדולים בציבור הישראלי מהחברה החרדית אחרי 7 באוקטובר הביאה איתה תמיכה גוברת בארגוני היוצאים, ומכיוון שיש כיום יוצאים רבים יותר ושירותים רבים יותר, גדל גם הסיכוי שיוצא יפגוש בדרכו מישהו שיציע לו עזרה. במכינה קדם-צבאית, באוניברסיטה או במרכז הכוון הוא יכול כיום לקבל טיפול פסיכולוגי, באמצעות מתנדבים שפועלים בארגונים או באמצעות שוברים. במקרים הקשים ביותר, יש יותר מיצוי זכויות לסל שיקום בבריאות הנפש, בזכות עבודה משפטית שנעשתה בעמותת הלל.
גם היוצאים עצמם השתנו. החברה הישראלית כולה מדברת מאז אוקטובר 2023 בשפה של טראומה, והשיח הזה חלחל גם אליהם: יוצאים רבים יותר מזהים את המצוקה שלהם ויודעים לבקש סיוע. שינוי מסתמן אפילו בתוך החברה החרדית עצמה, שם עמותות חרדיות מציעות כיום סיוע פסיכולוגי להורים של יוצאים. זהו ביטוי לשינוי עמדה פנים-חרדי ביחס למי שעזבו, והוא מתיישב עם תהליך ההכלה שעליו מדבר ד"ר הורוביץ. אלא שגם אחרי כל השינויים האלה, היו השנה בקהילת היוצאים מקרים של אובדנות.
בינתיים, בין 3,500 היוצאים של השנה הזאת לאלפים של השנה הבאה, בין 45.9 אחוז עם תסמיני דיכאון לאפס שקלים תקציב, ממשיכים אלפי צעירים וצעירות לצעוד לבדם את הדרך הקשה ביותר שהם יעברו בחייהם – בלי קהילה מאחור, בלי מערכת מלפנים, תלויים בין שמיים לארץ, עם תווית שהודבקה להם עוד לפני שיצאו. הם שילמו את מחיר החופש במלואו. את החשבון של הנפש, מישהו צריך סוף-סוף להתחיל לשלם איתם – ולוּ כדי להוכיח שהנבואה לא חייבת להגשים את עצמה.
הכתבה הוכנה על ידי מיזם תיקון – עיתונות חוקרת לשיקום החברה הישראלית








