קהילות יהודיות התקיימו לאורך ההיסטוריה בארצות הבלקן. ביוון, בבולגריה, בסרביה ובמקדוניה הצפונית נותרו אחרי מלחמת העולם השנייה רק שרידים. הם מעידים על עוצמתן של הקהילות היהודיות שנעלמו משם עם השנים. ריקי מנדל, רכזת קורס מורשת יהדות הבלקן במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט, מספרת על הבולטים שבהם.
האתר הראשון הוא בית הכנסת העתיק בעיר וריה, בן 275 השנים, שמרוחק כ-70 ק"מ מסלוניקי. העיר סופחה ליוון אחרי מלחמת הבלקן שהתחוללה בשנים 1912–1913. "וריה נזכרת כבר במאה ה-5 לפני הספירה. היא מוזכרת במסעותיו של פאולוס בתקופת בית שני, כשהגיע לסלוניקי להטיף לנצרות, עבר לווריה ונאם בבית הכנסת", אומרת מנדל.
במרץ 1943, התכוננו יהודי העיר לחג הפסח. סמוך לגירושם בסוף אותו חודש, לחצו עליהם הגרמנים למסור את חפציהם יקרי הערך. ביום האחרון של החג, בשעת תפילת שחרית, בוצעו מעצרים של יהודי העיר. ילדים, חולים וזקנים הוחזקו שלושה ימים בבית הכנסת, עם פליטים מסלוניקי ומבולגריה. 680 יהודים רוכזו, והעשירים שבהם עונו עד הרגע האחרון. הם הועברו עם יהודי פלורינה וסופליון לסלוניקי ומשם לאושוויץ.
"לאחר השואה חזרו שורדים בודדים לווריה. הרב עובדיה שבתאי, שהסתתר בהרים והתיישב בסלוניקי, מונה לבא כוחה של קהילת וריה. חפצי קודש של בית הכנסת ניצלו על ידי אנשי דת מקומיים, אך מבנה בית הכנסת היה מוזנח", מסבירה מנדל. "מאז 1995 שופץ המבנה מספר פעמים, אולם בסבב השיפוצים של 2005, איבד את אופיו ההיסטורי והאותנטיות שלו".
ביתו של אחד ממבשרי הציונות
האתר הבא הוא ביתו של הרב יהודה בן שלמה חי אלקלעי, ממבשרי הציונות הרעיונית והמדינית, שנמצא בזמון (עד 1934 הייתה עיר בפני עצמה ואז סופחה לשטחי בלגרד רבתי). כמעט בכל עיר גדולה בישראל נקרא רחוב על שם הרב יהודה אלקלעי, דיוקנו הוטבע על בולים והעיר אור יהודה קרויה על שמו. ביתו עומד על תילו ומולו ניצב הבית של שמעון אריה, סבו של הרצל ותלמידו של הרב, ששימש כתוקע בשופר בבית הכנסת המקומי.
אלקלעי היה רב ספרדי וסופר יליד סרייבו, אז תחת האימפריה העות'מאנית. בגיל 11 עלה לישראל. הוא למד בירושלים ובגיל צעיר הוסמך לרבנות. בהיותו בן 27 הוכתר לרב העדה הספרדית בזמון ונשלח לכהן בתפקיד זה עד חזרתו ארצה. הוא היה מראשוני מבשרי הציונות שפעלו באירופה במאה ה-19 לפני הקמת תנועת "חיבת ציון", ומראשוני העסקנים למען יישוב ארץ ישראל. הוא הושפע מההתעוררות הלאומית בסביבתו ותבע להקים מדינה יהודית.
7 צפייה בגלריה
ביתו של הרב יהודה אלקלעי בזמון, ובסמוך אליו בית הכנסת שבו התפלל
(צילום: באדיבות ריקי מנדל)
הרב אלקלעי חזה ארץ של שלום ואחווה שתהיה אור לכל העמים. הוא כתב ספרים בלדינו, שתורגמו לעברית, בהם מצויים רמזים לרעיון הציוני. הוא נפגש עם מנהיגים, הטיף לעלייה לארץ כפתרון לשאלת היהודים, ובשנת 1857 פרסם את ספרו גורל לה' ובו תכנית מפורטת ליישוב הארץ על ידי עבודת אדמה והקמת כוח יהודי לוחם.
הרב אלקלעי הגיע ארצה ב-1871, וייסד בירושלים את חברת "כל ישראל חברים". בשל התנגדותם של ראשי "החלוקה" (קבוצות יהודים שחיו בארץ, בעיקר ממוצא מזרח-אירופי, שלמדו תורה ב"כוללים" והתפרנסו מ"כספי החלוקה" שנאספו מיהודים בחו"ל וחולקו ליישוב היהודי בארץ ישראל – בעיקר לכוללים וישיבות) ורבני ירושלים, החליט לשוב לביתו ביוגוסלביה. הוא שב לארץ לצמיתות עם רעייתו שלוש שנים לאחר מכן והשתקע בירושלים.
כעבור ארבע שנים, ב-1878, הלך לעולמו ונקבר בחלקה הספרדית בהר הזיתים. "בכל שנות פעילותו, פרסם מאמרים בעיתונים העבריים בנושא הגשמת הציונות, ולחם על רעיונו בכתב ובמעשה עד יומו האחרון – עוד בטרם כונס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897", מציינת מנדל. "כיום ביתו של הרב אלקלעי, ביתם של משפחת הרצל ובית הקהילה ברובע היהודי נמצאים בתהליכי שימור. לא רחוק משם עומד בית העלמין של זמון, שם קבורים בחלקות שונות בני הדתות השונות".
אנדרטה ללוחמים היהודים
האתר הבא נמצא בבלגרד. זהו בית העלמין הספרדי שנחנך ברוב פאר והדר בסוף המאה ה-19. קדם לו בית עלמין שאותו הצטוו היהודים לסגור, בנימוק שהוא היה מכשול לצורכי הפיתוח של העיר. הקהילה ברובה הייתה ספרדית עוד מתקופת הגירוש מחצי האי האיברי, והיא שימרה שם את מנהגיה ותרבותה הייחודיים.
"הכניסה לבית העלמין פותחת שער לקהילה מרתקת, כשסיפורי המצבות מאירים את הווייתה. כיום יש בבית העלמין כ-7,000 מצבות, של נשיאי הקהילה, סוחרים, רבנים, אנשי רוח ועוד. לאחר מלחמת העולם השנייה נבנה בתוכו חדר זיכרון והתייחדות עם חורבנה של הקהילה בתקופת השואה", אומרת מנדל. "בכניסה מימין ניצבת אנדרטה מרשימה לחיילים היהודים שהשתתפו במלחמות הבלקן ובמלחמת העולם הראשונה. פלישת הנאצים ליוגוסלביה באפריל 1941 הובילה לרציחתם של היהודים, שנקברו בבית העלמין המקומי".
ראי לקהילה היהודית בסלוניקי
האתר האחרון ברשימה הוא בית הכנסת קהל מונסטיר שברחוב סינגורו בסלוניקי, אשר נחנך באירוע חגיגי בשנת 1927. את התפילה הראשונה בו נשא הרב חיים חביב, שהיה אחד האנשים האהובים על יהודי העיר. במלחמות הבלקן הגיעו לסלוניקי יהודים ממונסטיר (ביטולה של ימינו, בדרומה של מקדוניה הצפונית), שרצו להקים לעצמם בית תפילה.
"בית הכנסת ידע אירועים שמחים בשבתות וחגים. הוא השריד היחיד מתקופת השואה, מאחר ששימש כמחסן של הצלב האדום", אומרת מנדל. "לפני הגירוש למחנות ההשמדה, נאם בו רב הקהילה צבי קורץ. בסיום המלחמה התקבצה בו שארית הפליטה. בית הכנסת הוא ראי לקהילה היהודית הסלוניקאית, הגדולה ביותר ביוון, שמנתה ערב מלחמת העולם השנייה כ-56 אלף יהודים".
