קשה אולי להאמין, אבל תפילת הקדיש היהודית, שבין השאר מלווה אנשים בפרידה מאהוביהם הקרובים ביותר, החלה להיות מזוהה עם אבלוּת רק לפני כמה מאות שנים. ליתר דיוק, בשלהי המאה ה-13 וראשית המאה ה-14.
כיצד נעשה הקדיש מזוהה עם ימי זיכרון לאומיים ופרטיים כאחד? מתברר שמאחורי התפשטות תפילת השבח וההלל לאל מסתתר סיפור שקשור להתמודדות עם רדיפות ועם תקופה של משבר אמוני.
הקדיש המוכר כתוב בארמית בבלית, כנראה מפני שזו השפה שהציבור הרחב הבין היטב בתקופה שבה הוא נכתב. הוא נפתח במילים "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא" (בעברית: יתגדל ויתקדש שמו הגדול).
תפילת הקדיש מוזכרת למעשה כבר בתלמוד במסכת ברכות, אומר העיתונאי הוותיק שאול מייזליש, מחבר הספר "המסתורין של הקדיש" (עם ליאון צ'רני, הוצאת מודן, 2017) – אלא שהיא נאמרה בעיקר לאחר דרשתו של רב העיר ובאירועים נקודתיים כמו סיום מסכת או פטירת ראש הגולה. המפנה הגדול החל בעקבות שרשרת של אירועים, גלובליים ויהודיים, שהובילו לדבריו את אחד מענקי הרבנים בימי הביניים להפוך את הקדיש לתפילה המוכרת היום בכל העולם היהודי, בייחוד במצבי אסון, מוות ושכול.
ממסעי הצלב עד כליאת המהר"ם
בשנת 1286 נכלא המהר"ם (רבי מאיר) מרוטנבורג במבצר אנזיסהיים, לאחר שניסה להגיע לארץ ישראל. כליאתו של אחד מגדולי הרבנים זעזעה את העולם היהודי והניעה את יהודי הקהילות לפתוח את כיסיהם כדי שיושג סכום הכופר העצום שדרש אז הקיסר הגרמני. הכסף נאסף, אלא שלפי המסורת המקובלת, המהר"ם הודיע לחתנו ותלמידו הרא"ש – רבי אשר בן יחיאל – כי הוא מסרב בתוקף להשתחרר, היות שהוא לא מוכן שהכופר והסחיטה יהפכו לשיטה בידי השלטונות. סופו של הסיפור העצוב: המהר"ם נותר בכלא בתנאים איומים, כשהוא סובל מסוכרת וממחלות נוספות, ושם גם נפטר.
הייתה זו תקופה קשה לעם היהודי, אחת מני רבות לאורך ההיסטוריה. לא חלפו שנים רבות ממסעי הצלב, שבהם נכחדו קהילות שלמות. הצרות והרדיפות נערמו, וקבוצות גדולות של יהודים החלו להפנות אצבע מאשימה כלפי השמיים. "התנועה הזו מזכירה את מה שהתרחש אחרי השואה, אז גם נוצר שבר אמוני גדול, ואנשים חדלו מללכת לבית הכנסת ולקיים מצוות", אומר מייזליש.
קובי, אביו של החלל יונתן סמרנו, אומר קדיש בקבר רחל
הרא"ש סיפר לרבו על הלך הרוח בחוץ, והמהר"ם פסק: נדרשת הצהרה. כזו הכוללת את צידוק הדין, שבו מקבל היהודי את המאורע הקשה, ומכריז שלמרות הצרות הוא ממשיך לדבוק בקדוש ברוך הוא ולהאמין בו. המהר"ם הוסיף תנאי חשוב: את הקדיש יש לומר רק בפני עשרה אנשים, במניין. בכך, הצליח הרב לא רק לחזק את האמונה באל, אלא להשיב את היהודים לבית הכנסת, למניין שבו יוכלו לומר את הקדיש על יקיריהם שנפטרו.
כך התבסס מעמדו של הקדיש בגלגול המוכר לנו: תפילה של קבלת הדין והמשך האמונה באל למרות הכול. "לפני כן טקס הקבורה היהודי כלל רק את הנחת הגופה בקבר", מסביר מייזליש, "להבדיל מהגויים שהיו מלבישים את הנפטר בבגדים יפים ועורכים טקס שלם סביבו, אצל היהודים מעשה הקבורה היה ענייני לחלוטין".
התפשטות הקדיש בקהילות
הרא"ש החל להפיץ את הקדיש בקהילות ישראל, והוא התפשט במהירות. בינתיים נמשכו הפוגרומים והאנטישמיות, והרא"ש ומשפחתו הבינו שהאדמה בוערת תחת רגליהם. הם גם זכרו שהקיסר הגרמני רודולף ממתין עדיין בכיליון עיניים לכופר העצום, שכבר לא יגיע. בעצת המהר"ם הם החליטו להימלט מזרחה, לכיוון ספרד. הרא"ש שלח את בנו רבי יעקב ("בעל הטורים") לבחון את המקום, ובדרך חלף על פני קהילות רבות נוספות כמו אלזס בצרפת. הוא המשיך להפיץ את התפילה בכל מקום שדרך בו. "במונקו, למשל, קיים סידור מאותה עת שבו תפילת הקדיש מופיעה כבר כחלק מהתפילה על המת", מעיר מייזליש.
בספרד פגש רבי אשר את אחד מגדולי הרבנים, רבי שלמה בן אברהם אבן אדרת – הרשב"א. הוא סיפר לו על הקדיש ועל דברי המהר"ם. הרשב"א הגיב ואמר שבספרד מצב היהודים טוב בסך הכול, והצורך בחיזוק קולקטיבי פחות אקוטי, אך את תקנת המהר"ם הוא קיבל ללא ערעור. הוא רק הציע להוסיף לאמירת הקדיש גם תפילה אישית יותר, פחות לאומית. כך שולבו המילים "ורפואה... ורווח והצלה לנו ולכל עמו ישראל, ואמרו אמן". הצרות, כידוע, הגיעו גם לספרד במאות הבאות, עם גירוש היהודים והתפשטות האינקוויזיציה.
5 צפייה בגלריה
קיימים חמישה סוגים שונים של קדיש שנאמרים בהזדמנויות שונות
(צילום: Evgeniy pavlovski / Shutterstock)
הקדיש לא נעצר רק בחצי האי האיברי. רבי יוסף קארו, מחבר "שולחן ערוך", הביא את התפילה הזו לצפת, והיא מופיעה כמובן בספר ההלכה המרכזי ביותר בספרות התורנית. שם נעשה שימוש בפעם הראשונה במונח המוכר "קדיש יתום" – הכינוי לקדיש שאבלים נוהגים לומר בשנת האבל הראשונה על מות הוריהם (וכן באזכרות), שהוא למעשה אחד מבין חמישה סוגי קדיש שנאמרים בהזדמנויות שונות. לנסיבות שצוינו התווספה האמונה שאמירת הקדיש תורמת לעילוי נשמתו של הנפטר בעולם הבא.
בעזרת רבי משה איסרליש (הרמ"א), שחיבר בפולין את ספרו "המפה" על פי מנהגי אשכנז בצמוד לשולחן ערוך, התפשט הקדיש גם במרכז אירופה ובמזרח אירופה – ומשם לשאר העולם. בקהילות היהודיות בתימן בחרו להוסיף לקדיש את שמו של הרמב"ם, שהיה נערץ עליהן: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון".
נראה שהחיבור בין קדיש לאובדן לא נוצר יש מאין. כבר בגמרא מוזכרת אמירת קטע מהקדיש בהקשר של התקופה שאחרי החורבן והיציאה לגלות, והיא נקשרת לרצון לשבח את האל דווקא לאחר אירוע קשה שכרוך בחילול השם – "אמר רבי יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל... שמעתי בת קול שמנהמת כיונה ואומרת: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין האומות... בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונים 'יהא שמיה הגדול מבורך', הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסים אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו, ואוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (מסכת ברכות, דף ג, עמוד א).
בספר "ערוך השולחן" כתב לימים הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטיין: "הקדיש הוא שבח גדול ונורא שתיקנו אנשי כנסת הגדולה אחרי חורבן בית ראשון. והיא תפילה על חילול שמו יתברך מחורבן בית המקדש, וחורבן ארץ הקודש, ופיזור ישראל בארבע כנפות הארץ. ואנו מתפללים שיתגדל ויתקדש שמו יתברך, כמו שאמר הנביא (יחזקאל ל"ח, כ"ג): 'וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" (אורח חיים, סימן נה, סעיף א).
בסידור שחיבר רב סעדיה גאון במאה העשירית הוזכר בפעם הראשונה המנהג לומר קדיש בהלוויה, אבל נראה שהמחבר לא תמך באמירת הקדיש בעיתוי הזה: "ישנם אנשים שאומרים קדיש זה אחרי קבורת המת, ואין זה מן העיקר", כתב. רק בתקופה מאוחרת יותר, לאחר מסעי הצלב ועל רקע ההתמודדות של יהודים רבים עם רדיפות ניסיונות להמיר את דתם בכפייה, החיבור בין הקדיש לאבל ולאובדן הפך הדוק.
סביב הקדיש, שנעשה מזוהה עם מוות, החלו להצטבר עוד ועוד סיפורים מפעימים על רגעיהם האחרונים של יהודים שונים. אחד מהם הוא סיפורו של האדמו"ר מקרלין, רבי אברהם אלימלך פרלוב, שכבר הגיע מפולין לישראל בשנת 1939, אך בחר לשוב לגיא ההריגה בטענה כי אינו יכול לנטוש את חסידיו. כשהגיע לפולין הוצע לו להימלט שוב, אך פעם נוספת בחר לסרב, ודרש לצאת מהמכונית שבה נסע. כשנלקח בידי הנאצים למסעו האחרון הוא הותיר אחריו סידור שנותר פתוח על דף הקדיש.
"מתוך ראיית הנולד", אומר מייזליש, "ציווה האדמו"ר בעת שהותו בפולין – עוד בטרם נחשפו ממדי ההרג – לומר שוב ושוב את התפילה הזו, והיא הפכה בתוך שנים ספורות לקדיש על אפרם של מיליוני יהודי פולין".
"היום הקדיש מזוהה עם קץ החיים אפילו יותר מקריאת שמע", הוא מציין, "לא כולם יודעים לומר 'שמע ישראל', אבל כל יהודי שנפרד מהיקר לו פוגש בקדיש בהלוויה וברגעי אסון". רגעים מהסוג הזה, שהיו פעם פרטיים ומשפחתיים, נהפכו בשנתיים האחרונות למסכת של אסון ישראלי קולקטיבי.
הקדיש של שבעה באוקטובר
דפנה שעיה היא אשת חינוך מפתח תקווה. כשבעלה הוקפץ לחזית בשבעה באוקטובר 2023 היא הפסיקה, כמו עוד נשים רבות, לישון. לא רק מדאגה לחייו, אלא גם מהתמונות הקשות ששודרו בטלוויזיה. "אחת הכתבות שעסקה בשלושה מהרוגי נתיב העשרה. הציפה אותי בשאלה מטרידה: מי אומר עליהם קדיש? האם יש כלל מישהו שעושה זאת?" היא נזכרת.
שעיה לא שקטה והחליטה לפנות לבני משפחתה ולחבריה מבית הכנסת, ולבקש סיוע מאנשים שיסכימו לקחת על עצמם את הקדיש. בתוך שעות ספורות הגיעו לטלפון שלה יותר מ-100 פניות. כשהבינה שהאירוע דורש משאבים נוספים, חברה לבת דודתה אסתי לוי כדי שתצטרף אליה. המיזם יצר מאות קדישים על חיילים וחללים שאין מי שיגיד עליהם קדיש, לאחר שהשתיים זיהו בעבודה רגישה את האנשים הזקוקים לכך. בהמשך, הצטרפה ליוזמה עמותת "חסד חיים ואמת" של דרור דויד עמוס, איש קבע לשעבר וקצין במיל', והמספרים צמחו במהירות.
מה מיוחד כל כך בקדיש היהודי?
"באמירת הקדיש נושא עימו 'הקדישאי' את הנפטר לכל מקום", אומרת שעיה, "משעה שאתה מקבל על עצמך את אמירת הקדיש, אתה מתחייב ללכת שלוש פעמים ביום לבית הכנסת, או למצוא מישהו שיחליף אותך ויישא את הקדיש על החלל. מטבע הדברים, אתה גם לומד על האיש ועל סיפור חייו".
שעיה שמספרת שטיולים משפחתיים, שכרוכים בשהייה באזור ללא בית כנסת, בוטלו בשל התחייבות בעלה לומר את הקדיש על אחד הנופלים, רואי מילר ז"ל. באחד מהם, למרות המאמצים, לא נמצאו עשרה אנשים אלא רק שמונה. "מצאנו את עצמנו מדברים עם עצמנו במהלך כל היום ואומרים, 'רואי, סליחה, סליחה שלא עמדנו במשימה'. זו שותפות גורל. אתה כ'קדישאי' מחויב לחייל או לחיילת שעליהם אתה מתפלל, ממש כמו שאתה מחויב לצרכיו של אחד מהילדים במשפחה".
בין ה"קדישאים" למשפחות נוצרת אחווה יהודית מסוג חדש. "כשאני נתקלת במדבקה על מכונית עם שם של חלל שארגנתי עליו קדיש, אני מצפצפת לנהג ושואלת אותו אם הוא מכיר את הנופל או את משפחתו", היא מספרת. "אם הוא משיב בחיוב אני מבקשת ממנו לעדכן את המשפחה שיש מי שאומר על יקירה את הקדיש, מאחר שברוב המקרים בני המשפחה כלל לא יודעים".
