סגירת המעגל המרגשת של פנינה גביש: 76 שנים אחרי ששהתה במשך חודשיים במחנה ההכשרה הציונית לפני העלייה לאוניית המעפילים אקסודוס, היא שבה לשם לפני מספר ימים עם משה ריידר, מעפיל נוסף מהאקסודוס, ועם צאצאים של היהודים שהפליגו באונייה המפורסמת.
גביש, בת 90 מקיבוץ חפציבה, נולדה בעיירה טורובין שליד לובלין בפולין. "גדלנו בבית יהודי חרדי, והכול היה רגיל עד שבספטמבר 1939 הנאצים פתחו במלחמה", היא מתארת. "כמה ימים אחרי שהמלחמה התחילה ברחנו לכיוון אוקראינה, ואחרי שהגרמנים התקדמו לקחנו עגלה ושני סוסים וברחנו כולנו לכיוון הרי אורל. אבי גויס לצבא האדום ונעדר בקרבות הבלימה בסטלינגרד, ועד היום לא יודעים מה עלה בגורלו".
"בתקופת המלחמה חיינו בעוני קשה", היא מספרת, "היה מחסור באוכל, היינו רעבים, מצאנו שורשים וענפים ואכלנו אותם – ואז יום אחד שמענו מחיילים יהודים ששירתו בצבא האדום שהמלחמה הסתיימה וסטלין הודיע שכל מי שרוצה לחזור לביתו יכול. אמא החליטה שאנחנו חוזרים לפולין. היינו חמש אחיות ואח. לעיירה שלנו לא יכולנו לחזור בגלל אנטישמיות קשה מאוד, אז חזרנו למקום אחר בפולין. נקלטתי שם בפעילות ציונית של 'תנועת בורוכוב'.
"בשנת 1947 אמא שכנעה אותי לעלות לישראל. יצאנו מפולין קבוצה של נערים יהודים ונסענו ברכבת לצרפת. היינו רזים וחיוורים, ובמשך שמונה חודשים היינו במחנה כדי להבריא אותנו ולחזק אותנו. פינקו אותנו עם אוכל טוב ובגדים יפים, ואז יום אחד הודיעו לנו שנוסעים לאקסודוס. הביאו אותנו לחווה בצרפת, שנקראה 'דפנה', ושם לימדו אותנו עברית וחקלאות. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי קיבוצניקים ישראלים, והם לימדו אותנו והכשירו אותנו במשך חודשיים. היינו שם עשרות בני נוער יהודים".
התברר שיש גם עצים בארץ ישראל
את ליל ההפלגה הדרמטי היא לא תשכח: "לילה אחד הגיעו משאיות והעלו אותנו, כיסו אותנו עם ברזנט כאילו זו סחורה ולא בני אדם, ואחרי שש שעות נסיעה הגענו לנמל סט שליד מרסיי ושם עלינו לאקסודוס. ההפלגה הייתה קשה מאוד, האנגלים השתלטו על האונייה וגירשו אותנו חזרה לאירופה".
3 צפייה בגלריה
אוניית המעפילים אקסודוס (יציאת אירופה תש"ז), 1947
(מתוך האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית)
"רק אחרי 11 חודשים חזרנו חזרה לישראל, והגענו יום אחרי הכרזת העצמאות. אני זוכרת ששלחתי לאמא שלי גלויה שבה כתבתי לה שבארץ ישראל אין גמלים וזה לא מדבר, יש גם עצים ושיחים", נזכרת גביש בחיוך רחב.
מה הרגשת כשהגעת למקום שבו פעל מחנה ההכשרה דפנה?
"זו הייתה הגשמת חלום, סגירת מעגל אישית. אחרי 76 שנים חזרתי למקום שחייתי בו והוכשרתי בו לעבודה חקלאית ולהגנה. הייתי עם נכדי שהגיע לכאן בפעם הראשונה בחייו וליווה אותי בכל המסע הזה".
גביש עבדה במשך עשרות שנים כגננת בחפציבה, לצד עבודה במטבח, בחדר האוכל וברפת. היא אם לחמישה ילדים, סבתא לשמונה נכדים וסבתא רבתא לשלושה נינים.
3 צפייה בגלריה
המשלחת לצרפת (גביש עם שני מקלות הליכה). "שם פגשתי בפעם הראשונה קיבוצניקים ישראלים"
(צילום: דורית מרטין)
לנסיעה לצרפת התלוו כאמור צאצאים בני הדור השני והדור השלישי שהוריהם או סביהם וסבותיהם היו באונייה. "כדור שני למעפילי האקסודוס, אנו פועלים לשימור ולהנצחה של מורשת האקסודוס", סיפר איציק רוזמן, בנו של מרדכי רוזמן, מנהיג מעפילי האונייה. "תוך כדי לימוד הנושא, נחשפתי לחוות ההכשרה 'דפנה' שבצרפת. לפני שלושה חודשים גיבשנו קבוצה של מעפילי אקסודוס ודור שני למעפילים לנסיעה לצרפת, כדי לעבור באתרים שבהם עברו המעפילים לפני שעלו לאונייה. תוך כדי שיחה עם פנינה, ששהתה במחנה כנערה לפני עלייתה לאקסודוס, למדתי על חוות ההכשרה, שהייתה במרחק כ-30 ק"מ מהעיר מרסיי".
ניצולת האקסודוס מדברת
(ישראל מושקוביץ)
לדבריו, "מחנה דפנה היה בבעלות יהודים צרפתים והפך לחוות הכשרה עבור כ-100 צעירים יהודים, מגיל 6 עד 18 – כולם ניצולי שואה. הצעירים עברו במחנה הכשרה חקלאית ולימוד בסיסי של הגנה עצמית לקראת העלייה לארץ. תנועת 'הבריחה' אספה אותם מכל מדינות אירופה אחרי המלחמה. כשהגענו לשם פנינה זיהתה מיד את המקום, ולאחר מכן דיברנו עם מנהל המקום שסיפר לנו על ההיסטוריה שלו בתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה".
