אל טירנה, בירתה התוססת של אלבניה, הגעתי במסגרת נסיעת עסקים, אולם כמי שחוקרת קהילות יהודיות ברחבי העולם, העין שלי תרה מיד אחר הסימנים לחיים יהודיים במרחב האלבני. המפגש שלי עם הקהילה לא היה מקרי; הוא נרקם הודות למאמציו הכבירים של ראש הקהילה היהודית בטירנה, דויד איזק, שדאג לארגן עבורי את כל המפגשים הדיפלומטיים והדתיים ברמות הגבוהות ביותר.
במהלך הראיונות שערכתי עם דמויות מפתח, בלטה עובדה אחת מדהימה: בטירנה, ובאלבניה בכלל, האנטישמיות היא תופעה כמעט לא מוכרת. בניגוד לבירות אירופיות אחרות, בטירנה אין צורך באבטחה כבדה ואין חשש מחשיפת סממנים יהודיים במרחב הציבורי. הזהות היהודית זוכה להערכה עמוקה במדינה הזו, שרוב אזרחיה מוסלמים. ראש ממשלת אלבניה, אדי רמה, ביקר בישראל מספר פעמים, האחרונה שבהם בינואר השנה.
המושל החדש של טירנה, שקלקים היידארי (Shkelqim Hajdari), הוא אוהב ישראל ואוהב יהודים. בפגישה איתו עלה שהוא מעריץ את החוכמה של העם היהודי והציבור הישראלי, לדבריו. בתו נשואה לרופא יהודי.
מהעת העתיקה ועד ימינו
ההיסטוריה היהודית באלבניה אינה רק פרק חדש של המאה ה-20, אלא רצף היסטורי מרשים שתחילתו לפני כ-2,000 שנה. עדויות ראשונות לישיבת יהודים באזור קיימות כבר מהמאה הראשונה לספירה. בעיר סרנדה (Saranda) נחשפו ממצאים ארכיאולוגיים מרשימים: שרידים של בית כנסת מפואר מהמאה החמישית, מה שמעיד על קהילה מבוססת ועשירה מבחינה תרבותית.
לימים אלבניה, תחת השלטון העות'מאני, שימשה מקלט בטוח למגורשי ספרד ופורטוגל. הקהילות היהודיות הללו הקימו מרכזי מסחר בערים כמו ולורה ובראט, והביאו איתן את המסורת הספרדית המפוארת.
בעת החדשה הפכה טירנה למרכז יהודי משמעותי רק בראשית המאה ה-20, עם המעבר של המדינה לעצמאות וההכרה הרשמית בקהילה בשנת 1937.
אחד הדברים המרגשים ביותר שתיעדתי במהלך ביקורי בבית הכנסת החדש בטירנה הוא השילוב המופתי של ההיסטוריה העתיקה בתוך המבנה המודרני: לבית הכנסת הגיע בהוד והדר העתק מדויק של הפסיפס המקורי שהתגלה בסרנדה. הפסיפס מציג את סמלי המקדש המובהקים, והצבת המנורה העתיקה בלב בית הכנסת המודרני היא למעשה הצהרה: יהדות אלבניה אינה נטע זר, אלא ענף עתיק שחוזר לפרוח.
כחוקרת, התרשמתי מהאופן שבו הקהילה בוחרת להנכיח את עברה כדי לבסס את הלגיטימיות של עתידה. הפסיפס אינו רק קישוט, אלא גשר חי בין דורות. בית הכנסת הוא מרכז רוחני ומוקד לאירועים. במקום יש מטבח כשר ורחב ידיים שמאפשר להאכיל מאות תיירים.
אי אפשר לדון ביהדות אלבניה מבלי להעמיק במושג ה"בסה"(Besa). אלבניה היא המדינה היחידה באירופה שסיימה את מלחמת העולם השנייה עם מספר יהודים גדול יותר מאשר בתחילתה. ה"בסה" הוא קוד כבוד אלבני עתיק המחייב הגנה מוחלטת על כל מי שביקש מקלט.
בעיני האלבנים, הסגרת יהודים לידי הנאצים בשואה הייתה נחשבת לחרפה אישית ומשפחתית שאין עליה כפרה. מוסלמים ונוצרים כאחד הסתירו יהודים בבתיהם, ציידו אותם בבגדים מסורתיים ונתנו להם שמות אלבניים כדי להטמיע אותם באוכלוסייה הכללית. מדובר בביטוי למופת של סובלנות בין-דתית שהקדים את זמנו בעשורים רבים.
הדיכוי האנטי-דתי תחת המנהיג הקומוניסטי אנוור הוג'ה פגע בזמנו ביהודים כחלק מדיכוי של כלל הדתות, אך לא נשא אופי אנטישמי ייחודי. לאחר קריסת המשטר הקומוניסטי ב-1991, היחס החיובי ליהודים הפך לנכס לאומי שאלבניה מתגאה בו בזירה הבינלאומית.
הדתות מגשרות ולא מפרידות
הביקור שלי התמקד בשתי דמויות מפתח שהן הכוח המניע מאחורי הרנסנס היהודי הנוכחי. אחד הוא דויד איזק, ראש הקהילה היהודית, שמראה מחויבות מוחלטת לעתיד הקהילה. הוא זה שמימן את בניית בית הכנסת החדש בטירנה. החלטתו לבנות את בית הכנסת בצורת טירה אינה רק החלטה אדריכלית, אלא הצהרה ערכית, שהיהדות באלבניה היא מבצר של ביטחון, מסורת ועוצמה.
הדמות השנייה היא של הרב יואל קפלן, רבה של אלבניה ושליח חב"ד, שמגיע במקור מעיר הולדתי – צפת. המפגש של שני צפתים בלב טירנה הדגיש את עוצמתו של הקשר היהודי העולמי. הרב קפלן הוא דמות רבת פנים: חרדי, קצין במילואים בצה"ל, אב לבן המשרת ביחידת אגוז, שוחט ודיין המספק את כל התשתית ההלכתית לקהילה.
הכוחות המשותפים לשני האנשים המוכשרים האלה דוחפים קדימה את חידוש ביסוסה של הקהילה היהודית בבירת אלבניה. בעיר פועלת מסעדה כשרה שנפתחה רק לאחרונה, וממש בימים אלה עובדים גם על הקמת מוזיאון שיספר את סיפורם של יהודי אלבניה לאורך הדורות.
בהיעדר חנויות כשרות רשמיות, בית חב"ד משמש כמרכז אספקה לבשר וליין כשר. הקהילה פיתחה "רשימות כשרות" למוצרים בסיסיים בסופרמרקטים מקומיים, עבודה סיזיפית הדורשת בקרה מתמדת.
בטירנה אין גני ילדים או בתי ספר יהודיים, לכן הילדים היהודים הולכים למוסדות חינוך בינלאומיים. ילדיו של הרב קפלן לומדים בחינוך ביתי ובלימוד מרחוק באמצעות האינטרנט. בשל היעדר מוהל קבוע במדינה, הקהילה מטיסה מוהלים ממדינות אחרות במקרה הצורך – פעולה לוגיסטית מורכבת שמוכיחה את המסירות לקיום המצוות.
מִקווה כרגע אין בנמצא, אך הוא בשלבי בנייה. לטענת קפלן, עד חודש ספטמבר הוא יהיה מוכן, אם לא יהיו עיכובים לא צפויים. בבית העלמין בטירנה יש חלקה המיועדת אך ורק ליהודים, ובה קוברים את המתים.
הייתה לי הזכות להיפגש עם ניקול לשי, מייסד העיתונות העצמאית באלבניה שהקים את העיתון "Koha Jonë" ב-1991 כקול ביקורתי ראשון לאחר נפילת הקומוניזם. העיתון, ששרד אירועים דרמטיים כמו שריפת המערכת ב-1997, הפך ברבות השנים ל"בית ספר" שהצמיח כמה מבכירי התקשורת במדינה. המערכת עברה טרנספורמציה דיגיטלית מלאה, וכיום מתמקדת באתר חדשות ובשידורי WebTV, תוך שמירה על הקו העצמאי והלוחמני המזוהה עם לשי.
דמות נוספת שהזדמן לי לפגוש היא אליסה ספירופלי (Elisa Spiropali), יו"ר הפרלמנט ושרת החוץ לשעבר. ספירופלי, אישיות כריזמטית ביותר, הדגישה בשיחתנו את הגאווה האלבנית על הצלת היהודים ואת המחויבות לשימור המורשת הזו, כחלק מהזהות הלאומית האלבנית המודרנית. היא הביעה את צערה על האסון שהתרחש ב-7 באוקטובר 2023 ואף שיתפה ביוזמות הברוכות שנעשו באלבניה בזמנו כדי להעלות את המודעות לנושא, כמו גם לנושא החטופים, כאשר עוד היו בשבי.
מנהיג מִסדר הבקטשיה המקומי, באבא מונדי (Baba Mondi), חשף בפניי רובד רוחני עמוק של סובלנות. מדובר במנהיג זרם סוּפי מיסטי באסלאם הידוע בגישתו הליברלית, הסובלנית והפתוחה. הוא מרשים מאוד באופן החשיבה שלו, באמונה הגורפת שלו שכל האנשים הם טובים מיסודם ושווים. התרגשתי מאוד כאשר המנהיג קטף עבורי פרח מגנו והעניק לי במתנה ספר ועשרות סוכריות דבש, כסימן של שפע וטוב לב. הוא אף ערך לי סיור במוזיאון שלהם. כל זאת היה עבורי עדות לכך שבטירנה הדתות אינן מתפקדות כקירות מפרידים אלא כחלונות פתוחים.
האתגר הדמוגרפי
הקהילה היהודית המקומית ניצבת בפני אתגרים משמעותיים. הראשון שבהם הוא דמוגרפי: הקהילה מונה כיום עשרות בודדות של משפחות גרעיניות. האתגר הגדול הוא לשמר את הדור הצעיר ולמנוע התבוללות במרחב החילוני הכללי.
אתגר נוסף הוא שימור מורשת היהודית. הקמת מוזיאון "בסה" בטירנה היא יוזמה חשובה שתהפוך את הסיפור היהודי לחלק בלתי נפרד ממסלול התיירות והחינוך המקומי.
הקהילה היהודית בטירנה היא הוכחה לכך שזהות יהודית יכולה לצמוח מחדש גם באדמה שהייתה קפואה תחת משטרים טוטליטריים. השילוב בין מנהיגות אזרחית נחושה, הנהגה רוחנית ציונית ומורשת היסטורית עתיקה יוצר פסיפס אנושי מרתק.
כחוקרת קהילות יהודיות, אני חוזרת מטירנה עם תובנה אחת ברורה: אלבניה היא מקום שבו ה"בסה" – המילה והכבוד – יצרה מקלט בטוח ליהודים בעבר, וממשיכה להיות בסיס איתן לחיים יהודיים גאים עם הפנים לעתיד.
אילת מאמו שי היא אשת עסקים, יו"ר לשכת המסחר גיברלטר-ישראל, סופרת, מרצה בינלאומית וחוקרת קהילות יהודיות ברחבי העולם
