מכירים את התחושה שיש עומס חגים בחודש תשרי, ואם רק היה קצת רווח בין ראש השנה ויום הכיפורים לסוכות, היה הרבה יותר קל בעבודה ועם הילדים? ובכן, אתם לא הראשונים שמרגישים כך. לפי המקורות היהודיים, לפני כ-3,000 שנים החליט ירבעם מלך ישראל לדחות בחודש אחד את סוכות, לט"ו במרחשוון, כחלק ממהלך שנועד לבצר את שלטונו.
ההורים והגננות אולי אהבו את הרעיון, אבל הנביאים והחכמים כעסו, ומאז חוגגים את סוכות כרגיל – החל מהיום ה-15 של חודש תשרי. בעיני הרב אמנון בזק, חוקר ומרצה לתנ"ך, הניסיון של ירבעם להזיז את חג הסוכות לא היה רק גימיק, והסיפור כולו הוא תמרור אזהרה שמתריע: פילוג ומחלוקת בעם עלולים להסתיים במלחמה, מוות וחורבן המדינה היהודית.
היועצים הצעירים שדחפו למשבר
לטובת מי שהחמיצו את הפרקים הקודמים בתנ"ך, ראוי לעצור לרגע לטובת תקציר מהיר בנוגע לתקופה שלאחר מותו של שלמה המלך. "בגלל חטאיו של שלמה, בסוף תקופת מלכותו, הנביא אחיה השילוני אמר שהממלכה תתפצל", אומר הרב בזק, שחיבר מספר ספרים על התנ"ך בכלל ועל ספר מלכים בפרט, "הדבר קרה בפועל לאחר מות שלמה. נציגי השבטים באו למלך החדש, רחבעם, בנו של שלמה, וביקשו ממנו שיקל את עול המיסים".
עד כמה העול היה כבד?
"היה מס כפול – גם של תוצרת כמו חיטה, שׂעורה, בקר וצאן, וגם מס אנושי – אנשים שחויבו לעבוד במפעלי הבנייה העצומים של שלמה, שהתחילו בהקמת בית המקדש ונמשכו בבנייה בכל רחבי הממלכה וגם בלבנון. על פי המתואר בפרק י"ב בספר מלכים א', נציגי השבטים, בראשות ירבעם בן נבט, אמרו לרחבעם: 'וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ – וְנַעַבְדֶךָ'. החכמים הזקנים של רחבעם הציעו לו להישמע לעם".
ומה הציעו היועצים הצעירים של המלך?
"הם הציעו להפגין כוח, ולכן רחבעם השיב לנציגי העם: 'אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם, וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם; אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים'. כתוצאה מכך הממלכה נקרעה: רחבעם נשאר מלך של ממלכת יהודה, שכללה את שבטי יהודה ובנימין, ואילו 10 השבטים הקימו את ממלכת ישראל שהייתה גדולה פי שלושה, ובראשה עמד ירבעם".
סוכה מקושטת. ירבעם העדיף לחגוג בט"ו במרחשוון
(צילום: Tomertu / Shutterstock)
הצעד הראשון של ירבעם כמלך היה להכריז על רפורמה דתית. "בית המקדש בירושלים היה בשטח של ממלכת יהודה, וירבעם חשש ממצב שבו העם שלו מגיע למקדש, לאורך השנה, ובמיוחד בשלושת הרגלים – פסח, שבועות וסוכות", מסביר בזק, "לכן הוא הקים שני מקדשים, אחד בבית אל שבדרום הממלכה שלו והשני בדן שבצפון. במקדשים האלה הוא גם הציב עגלי זהב".
הרב בזק מדגיש שבדומה לעגל הזהב שהכינו יוצאי מצרים במדבר, המטרה לא הייתה לעבוד את העגל כסוג של עבודת אלילים, אלא כסוג של פולחן לאלוהי ישראל: "בשלב הזה בני ישראל לא עבדו אל אחר, אלא ראו בעגלים משהו שמייצג את ה', את מקום מושבו של ה'. אבל כמאה שנים לאחר מכן, כשקם 'בית עומרי', המלך אחאב ייסד עבודה זרה של ממש – עבודת אלי הבעל והאשרה. בהמשך, לקראת סוף ימי בית המקדש הראשון, העבודה הזרה התפשטה גם לממלכת יהודה, והעם ובראשו המלך מנשה החלו עובדים את הבעל. אבל התנ"ך וגם חז"ל ראו בירבעם את האחראי להידרדרות הזו, ולכן כינו אותו 'חוטא ומחטיא'".
לדבריו, "דווקא בתקופה שבה יש התעוררות דתית בעם, רואים במקביל לכך רצון וצורך לא להסתפק בעבודת השם מופשטת, שממוקדת בתפילה, לימוד תורה וקיום מצוות, אלא רצון לחוות חוויות, בהיבטים מיסטיים, וגם אמונה בכוחם של דמויות שונות. גם כיום יש אנשים המאמינים שאם הם יעשו מעשים מסוימים, כמו ברכה על יין בעל 'סגולות' או הפרשת חלה בדרך מסוימת, זה ישפיע על מהלך האירועים. זה נובע מאותו שורש – הצורך של האנשים בחוויות מוחשיות ובפעולות מיסטיות, כי לפעמים קשה להסתמך רק על עבודת השם מופשטת. כשהחיפוש אחר מוחשיות נעשה בצורה מוגזמת, נוצרת סטייה מעבודת השם לכיוונים שליליים, וזהו שורשה של העבודה הזרה".
ירבעם (מימין) בציור של הצייר הצרפתי ז'אן-אונורה פרגונאר
מה הייתה משמעות הרפורמה הדתית של ירבעם?
"היא התבססה על שינויים בכל שלושת התחומים המרכזיים של הקדושה: קדושת המקום, קדושת האדם וקדושת הזמן. מבחינת קדושת המקום, במקום לעבוד את ה' במקדש בירושלים הוא כאמור ייצר מקום אלטרנטיבי, בבית אל ובדן. מבחינת קדושת האדם – הוא מינה כהנים מכל שבטי ישראל ולא רק משבט לוי. זה מתכתב כמובן עם פרשת קורח – קורח שאל את משה למה רק בני לוי הם כהנים: 'כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה', וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'?' היה בכך גם היבט אטרקטיבי, להגיד שכולם יכולים לקבל את תפקיד הכהן.
"ההיבט השלישי של הרפורמה היה קדושת הזמן. לקראת סוכות הוא חשש שבני ישראל יעלו בחג סוכות לירושלים, ורחבעם ינצל את המעמד כדי להשיב את העם אליו. לכן, על פי המסופר בתנ"ך, ירבעם הודיע שבמקום לחגוג את סוכות בט"ו תשרי, יחגגו בט"ו במרחשוון (המכונה במקרא 'החודש השמיני', בספירה שמתחילה בניסן – י"ט), והעם שהגיע למקדש שבנה ירבעם ראה אותו מקריב קורבן, אף על פי שהוא איננו כהן".
לשחק עם לוח השנה
זה המקום לעצור ולהסביר את העיקרון של לוח השנה העברי. בגלל פער בין שנת ירח לשנת חמה, על פי הלוח העברי מוסיפים חודש אדר נוסף פעם בשנתיים-שלוש, כדי שפסח יהיה באביב. באותה תקופה כמעט כל עם ישראל עסק בחקלאות. בסוף הקיץ היו הגברים יוצאים לשדות ולכרמים, קוטפים את הפירות ואוספים את הגידולים. מאחר שהאזורים החקלאיים היו לעיתים רחוקים מהבית, היו בונים סוכות שבהן הגברים היו ישנים בלילה, כדי לפקח מקרוב על העבודה ולמנוע גניבות.
ארבעת המינים
(צילום: Tomertu / Shutterstock)
"לפעמים חלק מהפירות היו מבשילים מאוחר. חג הסוכות היה מגיע לפני שכל הפירות נאספו, אבל העם היה חייב לעלות לירושלים", מסביר הרב בזק. "ירבעם אמר לעם שבאותה שנה יש להוסיף חודש אלול נוסף, מה שיאפשר את סיום האסיף. כך נוצרה מציאות של לוח שנה אחר".
למה חג האסיף היה מרכזי כל כך בתקופה ההיא?
"במהותו חג הסוכות הוא חג חקלאי שמסיים את תקופת האסיף של פירות הקיץ. ה' ציווה את בני ישראל שיושבים בסוכות שבשדות לזכור 'לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם' (ויקרא כ"ג, מ"ג). כלומר, התורה אומרת משהו מאוד טבעי והגיוני: דווקא בשיאה של השנה, בזמן השמחה, כאשר אתה יושב בסוכה וקוצר את היבול, תזכור שאתה נהנה מהגנתו ושמירתו של ה', כפי שבא לידי ביטוי מיוחד בישיבה בסוכות בזמן היציאה ממצרים, ושהוא הנותן כוח לעשות חיל".
לצד השמחה, היה גם חשש מהאפשרות שהשנה החקלאית הבאה לא תהיה טובה, מה שנתן עוד סיבה להתפלל. "בהפטרה של סוכות קוראים מפרק י"ד בספר זכריה, בנבואה העוסקת באחרית הימים, כשסוכות יהפוך לחג אוניברסלי וכל העמים יבואו להתפלל בירושלים", מציין בזק, "הנביא מציין שמי שלא יבואו, 'לֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם'. לכן חג סוכות הוא לא רק חג הודיה על העבר, אלא גם תפילה לעתיד. לכן מוסיפים בו לא רק את תפילת ההלל – כהודיה על העבר, אלא גם את ה'הושענות' – ובהן בקשות לקראת השנה החקלאית הבאה, ולאחר החג, בשמחת תורה, מתפללים את 'תפילת הגשם' לקראת החורף המתקרב.
"כאמור, ירבעם מסביר לעם שצריך לחגוג את סוכות באיחור, והיה לזה היבט ריאלי, כי ככל שהולכים צפונה, עונת האסיף מאוחרת יותר – כך שהיה חסר סנכרון בין חג האסיף באזור יהודה לתקופת האסיף בצפון".
הפילוג הוביל לעבודה זרה ולחורבן
במסכת סנהדרין בתלמוד הבבלי יש מדרש שמתאר כיצד ניתנה לירבעם אפשרות לחזור בתשובה. "אמר רבי אבא: אחר שתפשׂו הקדוש ברוך הוא לירבעם בבגדו, ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן". המדרש ממשיך ומתאר שירבעם שואל את הבורא "מי בראש?" – כלומר, מי יוביל – והתשובה הייתה שדוד בן ישי יוביל. על כך אמר ירבעם "אי הכי לא בעינא", או בתרגום מארמית: "אם ככה, אני לא רוצה".
הרב אמנון בזק. "זה מה שקורה כשמנהיגים פועלים על פי אמביציות אישיות ולא על פי טובת העם"
(צילום: דוד דביולר)
הרב בזק רואה במדרש הזה, ובכל הניסיון של ירבעם להזיז את חג הסוכות ולהקים מקדש אלטרנטיבי, לקח חשוב לתקופה שלנו. "ירבעם לא היה מסוגל לקבל את השליטה של מלכות בית דוד בבית המקדש", הוא אומר. "הפילוג הזה, שהתחיל מבסיס אישי, יצר אידיאולוגיה שהייתה הרסנית לעם ישראל. זה מה שקורה כשמנהיגים פועלים על פי אמביציות אישיות שלהם ולא על פי טובת העם".
הוא סבור שאפשר לקרוא לספר מלכים "קיצור תולדות החורבן", בסופו של דבר. "אם מסתכלים על הקו של ספר מלכים, זהו ספר עצוב מאוד. הוא מתחיל בשיא של בניין המקדש ושגשוג כלכלי, 'אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ', ומסתיים בחורבן ובגלות מהארץ", הוא מסכם. "אם רוצים להבין איך מגיעים משיא גדול לחורבן של המדינה היהודית, התשובה היא הפילוג של שתי ממלכות. הפילוג בעם הזה הוביל בסוף לעבודה זרה ומשם לחורבן. אחד הלקחים שצריכים ללמוד לימינו הוא עד כמה פילוג יכול להיות הרסני".
