"האמא של הפשיזם", "המאהבת היהודייה של הדוצ'ה", "האישה האחרת של הדוצ'ה" – אלה רק חלק מהתארים שהדביקו למרגריטה צרפתי, מבקרת אמנות, אספנית וסופרת יהודייה אריסטוקרטית, מבריקה ומרהיבה ביופייה, שעזרה לרודן האיטלקי בניטו מוסוליני לגבש את רעיונותיו ואת האידיאולוגיה הפשיסטית שלו.
צרפתי היא אחת הדמויות המרתקות והמסקרנות במסכת חייו של מוסוליני, בן הברית של היטלר, שסיים את חייו בהוצאה להורג בידי פרטיזנים באפריל 1945, יחד עם הפילגש שלו קלרטה פטאצ'י. צרפתי היא גם אחת הדמויות הבולטות בסדרה המעניינת והיצירתית "מוסוליני", שזמינה עכשיו ב-yesVOD.
מדובר בהפקה איטלקית מושקעת, בת שמונה פרקים, המתארת את עלייתו של מוסוליני לשלטון באיטליה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה, בין 1919 ל-1925. הסדרה גם מדגימה את המנגנונים שאפשרו את עליית הפשיזם. על הבימוי חתום היוצר הבריטי ג'ו רייט, המוכר בזכות סרטים תקופתיים כמו "כפרה" ו"גאווה ודעה קדומה". הוא גם חתום על הסרט "שעה אפלה", ששחזר את עלייתו של וינסטון צ'רצ'יל לשלטון בבריטניה ואת הימים הראשונים לשלטונו במהלך מלחמת העולם השנייה.
הבמאי ג'ו רייט: "מוסוליני דחה בסופו של דבר את מרגריטה צרפתי, כי היא הייתה יהודייה. הוא העדיף נשים אחרות וצעירות, מה גם שהיא השמינה. מוסוליני סבר שהיא שתלטנית מדי והרחיק אותה ממוקדי ההשפעה"
ב"מוסוליני" בחר רייט לא ללכת בדרכי ביוגרפיות קונבנציונליות, ואף זימן את טום רולנדס ואד סימונס, חברי "הכמיקל בראדרז", להיות מופקדים על הפסקול. "ניסינו לשקף את האסתטיקה והאנרגיה של התקופה שבה מתרחשת הסדרה בהקשר מודרני. רציתי להגיע לקהל צעיר, קהל שהוא לא בהכרח פוליטי, ולהעביר להם את הפוטוריזם, את ההשפעות של מלחמת העולם הראשונה ואת האנרגיה של הפשיזם", התוודה רייט, כשנפגשנו בגינה רחבת ידיים ופורחת של וילה בלידו של ונציה. "אם הייתי משתמש באסתטיקה ובמוזיקה של התקופה שבה מוסליני עלה לשלטון, זה היה נתפס מיושן. רציתי שהסדרה תיראה מודרנית ורלוונטית, ותיתן לקהל תחושה איך זה היה להיות שם".
בשנים האחרונות ראינו כמה סרטים וסדרות שבחרו לחזור לימים שבהם התגבשו המשטרים האפלים של אירופה במאה הקודמת. יש לך הסבר לכך?
"אני חושב שהתשובה ברורה לכולנו – העלייה של הימין הקיצוני ברחבי העולם בשנים האחרונות. חשוב לנו לנסות להבין את זה, והדרך היחידה להבין איפה אנחנו עכשיו היא להסתכל אחורה. אני כנראה לעולם לא אשנה פשיסט קיצוני, ולא אשנה את דעתו על מוסוליני ועל מנהיגים כמותו כיום בעולם. מוסוליני היה אופורטוניסט וכשהוא הסתכל סביבו, הוא ראה דאגות מסוימות ולגיטימיות של הציבור ואז הוא ניצל אותן. הוא לקח את הפחדים שלהם והנהיג כתגובה למה שראה סביבו. בסדרה שלי, אני מנסה להגיע כאמור לקהלים עכשוויים וצעירים, כדי לנסות לגרום להם להסתכל על ההיסטוריה, לקחת אחריות ולחשוב איך נוכל להתקדם הלאה".
רייט סבור שהיה נרטיב שגוי במשך 70 שנה באיטליה מאז מוסוליני: "אנשים חושבים שהוא עשה הרבה טוב למדינה שלו, ושהבעיה הייתה שהוא פשוט הסתבך עם האנשים הלא-נכונים, כמו אדולף היטלר. מעבר לזה חושבים שהוא היה אדם חזק וגדול, ושם הבעיה. הוא לא היה אדם גדול. בכלל לא. אני חושב שפוליטיקה עוסקת במידה רבה בשליטה על הנרטיב, ומי ששולט בנרטיב יהיה זה שינצח. זה משהו שמוסוליני הבין בצורה מאוד-מאוד ברורה. הוא שלט בנרטיב.
"אל תשכח גם שהאיש המציא את המותג המצליח והעמיד ביותר עד כה. אנחנו עדיין משתמשים במילה פשיזם לגבי אנשים, הורים או כל דבר. זה עדיין שם. אתה רואה בכל העולם אנשים שאומרים 'טראמפ הוא פשיסט', 'בולסונרו הוא פשיסט', 'אורבן הוא פשיסט'. הם משתמשים במונח המדויק פשיזם. זה כנראה לעולם לא ישתנה".
לא עוד פילגש
רייט מראה גם את יחסו של מוסוליני לנשים – כלפי אשתו רקלה מוסוליני, אם חמשת ילדיו, הוא התנהג באכזריות. גם ברעייתו הראשונה, הקוסמטיקאית הרפואית אידה דאלסר, הוא התעמר. מוסוליני סירב להכיר בבנם, וכשהוא עלה לשלטון ב-1922 הוא הביא לאשפוזם במוסדות פסיכיאטריים ודאג שלא יאריכו ימים.
לעומת זאת, למאהבת והיועצת היהודייה שלו, מרגריטה צרפתי, הוא רחש כבוד. היא לא הייתה עוד אחת ממאות הנשים ששימשו בתור הפילגשות שלו ואת חלקן אף אנס. מדובר באישה שאפתנית שנולדה למשפחה אמידה ומיוחסת בגטו היהודי בוונציה – משפחה ששורשיה מגעים עד המאה ה-13. אביה היה עורך דין ואיש עסקים, ששימש עורך דין של הממשלה הוונציאנית. היא הייתה בת דודתה של הסופרת נטליה גינצבורג.
בנעוריה נמשכה לרעיונות סוציאליסטיים ובגיל 18, למרות התנגדות הוריה, היא נישאה לעורך דין מבוסס בשם צ'זארה צרפתי, שהיה מבוגר ממנה ב-14 שנה, ונולדו להם שלושה ילדים. צרפתי ומשפחתה עקרו למילאנו והיא הפכה את משכנה לסלון ספרותי ואמנותי. עם מות אביה ב-1908, ירשה צרפתי סכום נכבד, מה שאפשר לה לתמוך באמנים ובהמשך במוסוליני, שאליו התוודעה ב-1911, כאשר מונה להיות העורך הראשי של העיתון הסוציאליסטי "אוואנטי!" שבו צרפתי פרסמה ביקורות אמנות.
תוך כדי בילוי במיטה, צרפתי עזרה למוסוליני לנסח כותרות, לגבש רעיונות וליישם את האידיאולוגיה הפשיסטית. רוברטו, בנה הבכור של צרפתי, התגייס לצבא האיטלקי ונהרג בקרבות מלחמת העולם הראשונה. מוסוליני שיבח את רוברטו, "הצעיר היהודי שקבל את אות הצטיינות גבוה ביותר בצבא האיטלקי", בנאום שנשא על גבורת הצעירים האיטלקים.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, המפלגה הסוציאליסטית סילקה את צרפתי משורותיה, בשל דעותיה. היא עברה לכתוב בעיתונים אחרים, והקשר שלה עם מוסוליני רק התחזק. היא הייתה כוח מניע מאחורי "המצעד על רומא" – כינוי שהוענק לשרשרת אירועים שהתרחשו בין 22 ל-29 באוקטובר 1922, והובילו לעלייתו של מוסוליני לשלטון. צרפתי עזרה למוסוליני לארגן את המצעד, שבו צעדו אלפי אנשים לרומא. מוסוליני עצמו לא השתתף במצעד. ב-1924, לאחר מות בעלה, צרפתי עקרה עם ילדיה לעיר הבירה.
"בלעדי מרגריטה צרפתי, מוסוליני לא היה מגיע לאן שהגיע", פוסק הבמאי רייט. "בוודאות. היא הייתה מיוחדת מאוד עבורו, יועצת מרכזית. מוסוליני היה משכיל למדי, אבל היא נתנה לו כלים להתחבר לאנשים, למיצוב שלו כאדם, לנסות להפריד אותו מהאכזריות של 'החולצות השחורות' (ארגון פשיסטי אלים שהקים מוסוליני, א"ק). זו הייתה משימה בלתי אפשרית, כי למעשה אי אפשר להפריד פשיזם מאלימות, מאכזריות. אבל ההשראה שלה הייתה יסודית לקריירה שלו.
צרפתי טענה שמוסוליני לא הנהיג מרצונו החופשי את חוקי הגזע: "זה שקר. מוסוליני התנגד עד הרגע האחרון ולא רצה להנהיג את החוקים. הכריחו אותו"
"מרגריטה הייתה דמות יוצאת דופן. אני זוכר שקראתי את התסריט של הסדרה והייתי מוקסם מהאישה הזו, שהפכה את למוסוליני למשימה שלה – למעשה היא רצתה לעדן אותו ולהפוך אותו למקובל על המעמדות הבינוניים והגבוהים, באופן שלא היה קודם לכן. היא כתבה ב-1925 את הביוגרפיה המחמיאה שלו שתורגמה ל-18 שפות".
אגב, בפרקים הראשונים של הסדרה לא מוזכרת היהדות של צרפתי.
"נכון, וכשקראתי את התסריט הייתי מוקסם מהעובדה שרק בפרק 5 אנחנו מגלים שמרגריטה, אשת חברה ומבקרת אמנות, היא בעצם יהודייה. זו הייתה נקודת מפנה מעניינת מאוד. חשבתי לעצמי: הו, אלוהים אדירים. זה היה מהלך מבני מבריק של התסריטאי סטפאנו ביסס".
ההרחקה ממוקדי ההשפעה
בניגוד להיטלר, מוסוליני לא הפגין בהתחלה אנטישמיות וכמה מהוגי הדעות של התנועה הפשיסטית היו יהודים. אבל בסופו של דבר, הוחלו חוקי הגזע גם באיטליה. "ב-1930 הכריחו אותה להתנצר (בעיתון הארץ-ישראלי 'דואר היום' אף התפרסמה כותרת: 'תלמידתו של מוסוליני ממירה את דתה ועברה לדת הקתולית', א"ק). מוסוליני דחה בסופו של דבר את מרגריטה צרפתי, כי היא הייתה יהודייה", אומר רייט. "הוא העדיף נשים אחרות וצעירות, מה גם שהיא השמינה. מוסוליני סבר שהיא שתלטנית מדי והרחיק אותה ממוקדי ההשפעה. למעשה הכריחו אותה לעזוב את המדינה אחרי שנחקקו חוקי הגזע. היא הייתה דמות טראגית מאוד, אבל חשובה מאוד בקריירה של מוסוליני".
ב-14 בנובמבר 1938, עזבה צרפתי בחשאי את ביתה ליד אגם קומו. הנהג שלה לקח אותה לגבול השווייצרי. היא סחבה איתה שתי מזוודות ו-1,272 מכתבים שכתב לה מוסוליני, במהלך 20 שנות הקשר ביניהם. המכתבים היו אמורים לשמש תעודת ביטוח. מוסוליני שלח אליה את בתה פיאמטה ובעלה, כדי שישכנעו את צרפתי לשוב, אבל היא סירבה.
מוסוליני היה בעצם האיש שאחראי למות אחותה והגיס שלה – הם הוסגרו לנאצים ומתו בדרך לאושוויץ. בריאיון שצרפתי העניקה ב-1951 לכתב היומון "חרות" ברומא, י. בן עמי, היא התעקשה שמוסוליני לא הנהיג מרצונו החופשי את חוקי הגזע: "זה שקר. מוסוליני התנגד עד הרגע האחרון ולא רצה להנהיג את החוקים. הכריחו אותו". באותו ריאיון היא התייחסה להיותה מומרת, ולדבריה היא ראתה בברית החדשה "פירוש לתנ"ך" ומצאה שם "תשובה לבעיות סוציאל-הומניטריות".
אחרי שגלתה בצרפת ובדרום אמריקה, צרפתי שבה למולדתה ופרסמה מאמרים וספר על יחסיה עם הדוצ'ה. צרפתי סברה שהפשיזם היה תחילה רעיון חיובי ושמוסוליני השתנה מאוד עם השנים. "אחרי עשור בשלטון הוא החל להתכחש אפילו לחירויות פנימיות וחתר לשעבד גם את נשמות האזרחים למדינה", קבעה. "מאחורי מסכת הפשיזם הסתתרה שחיתות. קיווינו שהוא יתגלה כחכם יותר, שקול יותר וצודק יותר מהמנהיגים שהפיקה שיטת הבחירות".
הלקח לימינו
צרפתי ביקרה מספר פעמים בישראל. היא גילתה יחס חיובי לגורמים בתנועה הרוויזיוניסטית, אבל לא תמכה בציונות. היא גם נפגשה פעמים אחדות עם פרופסור חיים ויצמן בפריז, הרבה לפני שהושבע כנשיא הראשון של מדינת ישראל.
ב-1961 מתה צרפתי בגיל 81. כעבור יותר מ-30 שנה, ב-1993, פרסמו פיליפ קניסטררו ובריאן סליוואן את הביוגרפיה של צרפתי – "האישה האחרת של הדוצ'ה". בהקדמה לספר כתב סליוואן: "מוסוליני וצרפתי חשפו את נשמותיהם זה לזה. היא הקדישה עצמה לסודותיו וידעה כמעט הכול על נקודות התורפה הסמויות שלו, על חולשותיו, על מנהגיו הגסים, על אמונות ההבל שלו, על בורותו בענייני מדע ורפואה וגם על מחלת העגבת שלו". מסתבר שמוסוליני חשש שהמאהבת שלו תחשוף פרטים על חיי המין שלהם ובכך תסדוק את תדמיתו האלוהית.
הדמות של צרפתי ריתקה מספר סופרים ואנשי קולנוע. ב-1999 סוזן סרנדון גילמה אותה בסרט Cradle Will Rock, שביים טים רובינס. בסדרה "מוסוליני" לוהקה ברברה קיטארלי לתפקיד צרפתי. "כשהתחלתי לעבוד על הדמות, שאלתי את הבמאי ג'ו רייט אם עליי לחקות אותה, והוא אמר שלא", סיפרה קיטארלי במהלך פסטיבל ונציה. "מערכת היחסים עם מוסוליני הייתה כל כך אינטימית, כל כך מורכבת וכל כך רהוטה. קראתי את הספר שהיא כתבה כדי לקדם את דמותו של מוסוליני באיטליה ומחוצה לה. הבנתי שמרגריטה השתמשה בכוחה על מוסוליני ולהפך".
לדבריה, "באותה תקופה לנשים היה כוח מועט מאוד, גם אם היא הייתה חכמה, אינטליגנטית וחזקה. אז ג'ו ואני עבדנו על רעיון הפיתוי. מרגריטה ומוסוליני אהבו זה את זה, כפי שקראתי במכתביהם. זו הייתה אהבה טהורה, לא רק פוליטית. מרגריטה היא דמות מורכבת מאוד, אך חיונית לעליית הכוח של מוסוליני, כמו אנשים רבים אחרים באותה תקופה".
לתפקיד מוסוליני ליהק רייט את לוקה מרינלי יפה התואר, אחד השחקנים האיכותיים בקולנוע האיטלקי. מרינלי נאלץ לוותר על הבלורית המפוארת שלו כדי להיכנס לתפקיד. "אני זוכר את הלילה שבו הבנתי שסיימנו לצלם והכול נגמר – השיער שלי התחיל לצמוח מחדש והתחלתי לחזור לעצמי", סיפר מרינלי, כשנפגשנו בעיר התעלות האיטלקית. "אני זוכר שהתחלתי לבכות באותו לילה ואמרתי: מה לעזאזל עשיתי לעצמי, לנשמה שלי, כשלקחתי כזה תפקיד. אבל אז הייתי שמח מאוד על הדרך שבה הבאנו את המסר והסיפור לקהל".
מרינלי מסביר: "לא רצינו להציג את מוסוליני כמפלצת – קל לחשוב שהוא מפלצת ואנחנו לא כמוהו, אבל לצערנו אנחנו כן דומים לו. לכל אחד יש בתוכו שד פנימי שיכול להיות מוזן מפחד, כעס וצורך. איטליה יצאה ממלחמת העולם הראשונה מלאה פחדים וכעסים, וזה היה הקרקע שעליה מוסוליני בנה את עצמו. מצד שני, הוא היה אדם מורכב. איטלקי מאוד – קצת ליצן אבל מאוד חכם. היה לו אינסטינקט חזק להבין את רוח הזמן. רצינו שהצופים לא יזדהו איתו, אלא יבינו אותו".
לרייט, מצידו, יש מסר לסיום: "לכל דור יש אחריות לוודא שהחלשים מוגנים. לוודא שאנחנו פועלים ממקום של אהבה ולא ממקום של פחד".
