חתול הגון השתדל לגרגר סמוך למרפסת, דווקא עכשיו, כיוון שדולפין בריון התרשל לגמרי. המשפט הזה נראה משונה וחסר היגיון, אבל הובא כאן מסיבה פשוטה: הוא דוגמה למשפט בעברית שמורכב כולו ממילים שמקורן בלשון חז"ל.
העברית שאבה מילים וביטויים רבים מספרוּת חז"ל – חכמינו זיכרונם לברכה – כולל המשנה, התוספתא, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי וספרי המדרשים. יום העברית, שנקבע לפי תאריך יום הולדתו העברי של אליעזר בן-יהודה, הוא הזדמנות לצלול אל כמה מהמילים והביטויים שאולי יפתיע אתכם לגלות שמקורם בלשון החכמים.
5 צפייה בגלריה
בניינים בתל אביב. תחום הנדל"ן גדוש במילים מלשון חז"ל, וכך גם עולם המשפט
(צילום: Alex Donin / Shutterstock)
מבין השפות המדוברות בסביבה באותה תקופה, לשון חז"ל הושפעה בראש ובראשונה מהארמית ושאלה ממנה מילים רבות. עם זאת, היא שאלה מילים גם משפות אחרות, ובראשן יוונית ולטינית. לעיתים מופיעות בספרות חז"ל מילים שאומנם לא כתובות בתנ"ך, אבל השורש שלהן מקראי. "אם מדברים למשל על יציאת מצרים – אין 'יציאת מצרים' בתנ"ך. כלומר, כתוב בתורה שהעם יצא ממצרים, אבל שם הפעולה 'יציאה' קיים רק בלשון חז"ל", מדגים הבלשן ד"ר גבריאל בירנבאום, חוקר לשון חז"ל שעבד שנים רבות באקדמיה ללשון העברית.
הצירוף העברי בית ספר, לדוגמה, מופיע בספרות חז"ל. "הספר בה"א הידיעה היה כמובן התנ"ך, באותה תקופה. כמובן, הספרים נראו אז אחרת, עוד לא היו מודפסים, אלא נכתבו בצורת מגילות", מציין בירנבאום.
גם בית שחי, להבדיל, הוא צירוף מלשון חכמים. השורש של המילה שֶׁחִי קשור להתכופפות. המילה הזו קשורה לפועל שׁחה וכנראה גם לפועל השתחווה. אפשר להעריך שבית השחי נקרא כך מפני שהוא מקום כיפוף הזרוע.
אם כבר מדברים על בתים, מקורו של המונח נדל"ן הוא בלשון חז"ל. מדובר בראשי התיבות של הביטוי הארמי נִכְסֵי דְּלָא נָיְדֵי – נכסים שאינם נדים, כלומר נכסים שאינם זזים. "זה כמו הביטוי העברי 'נע ונד' שמופיע בתנ"ך, רק שבארמית הנטייה היא ביו"ד עיצורית, ניידי", מעיר בירנבאום. גם המילים מקרקעין, דירה (במשמעות של בית), קבלן ושכונה הן מלשון חז"ל. ארנונה (במקור ארנונא), שמקורה בלטינית, מוזכרת בספרות חז"ל כסוג של מס, ומשכנתה (במקור משכנתא) היא מילה ארמית הקשורה למילה העברית מַשְׁכּוֹן, שפירושה עירבון; דבר מה שלווה מפקיד בידי מלווה כדי להבטיח שיפרע את חובו.
לא רק תחום הנדל"ן גדוש במונחים מלשון חז"ל, אלא גם עולם המשפט. ערכאה, עבירה, חשד, זכאי, נתבע, פרקליט, נוטריון, קטגור ואפילו פשרה – אלה חלק מהדוגמאות הבולטות. כך גם הביטוי טובת הנאה. "המילה 'טובה' היא כמובן מהמקרא, 'הנאה' היא מלשון חז"ל בהשפעת הארמית. טובת הנאה היא תועלת", מסביר בירנבאום. "בדיונים ההלכתיים מתכוונים בדרך כלל לתועלת שהיא לא ברורה, זאת אומרת שזה לא ממש תשלום. אדם שנותן את מתנות הכהונה, נניח תרומה, יכול לבחור לתת לאיזה כהן שהוא רוצה. על ידי זה שהוא נותן לו ולא לאחר, הכהן מחזיק טובת הנאה לאדם הזה. המשמעות היא שהיה לו רווח מזה".
הצ'ופצ'יק של הקומקום
המילה חוצפה מופיעה במקורות בפעם הראשונה בספרות חז"ל, אבל השורש הארמי חצ"ף קיים כבר בתנ"ך, בספר דניאל: "מִלַּת מַלְכָּא מַחְצְפָה". במשנה במסכת סוטה נאמר: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא" (לקראת ביאת המשיח, החוצפה תגדל). המילה שטות, שגם היא צצה בכתבי חז"ל, קשורה לדברי בירנבאום למילה שוטה: "היום כשאנחנו אומרים 'שטות' זה משהו קליל יותר, הבל, אבל אצל חז"ל זה כנראה יותר מזה. הם אומרים למשל: 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. אני חושב שהכוונה שם היא למשהו שנוטה למחלת נפש, או משהו בסגנון הזה".
המילה צומת לקוחה גם היא מחז"ל, אבל מופיעה במקור כחלק מצירוף – "צומת הגידים", שמשמעו חלק בגוף הבהמה שבו יש הצטלבות של מספר גידים. הצירוף הזה מופיע בהקשר של הלכות שחיטה וטרפות. בעברית העכשווית, כמובן, המילה משמשת בעיקר לתיאור צומת דרכים – הצטלבות בין מספר כבישים. בהקשר של צומת, אפשר לציין שגם המילים הפגין ומחאה לקוחות מלשון חז"ל.
המילה גורל מופיעה בתנ"ך, אבל הגרלה הופיעה רק בלשון חכמים. פַּיִס היא מילה במשמעות דומה שמקורה בארמית, והיא נתנה למפעל הפיס את שמו. "לפעמים אנשים חושבים שיש בזה קשר למילה 'לפייס', אבל כנראה אין. 'לפייס' היא מילה שבאה מיוונית, ללא ספק. אלה שורשים שנראים דומים, אבל אין קשר ביניהם", מציין בירנבאום.
חלק מהקוראים בוודאי יופתעו לגלות שהמילה סמרטוט מוזכרת כבר במשנה, לדוגמה במסכת שבת: "הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת, מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט". "הדעה הסבירה היא שזו הרחבה של המילה הארמית 'מרטוטה', בתוספת ס' תחילית", מעריך בירנבאום. "משמעות המילה מרטוטה היא חתיכת בד לא אלגנטית במיוחד שנקרעה ממשהו, כי השורש מרט"ט פירושו קרע בארמית". קומקום היא דוגמה נוספת למילה שהגיעה אלינו מלשון חז"ל דרך שפות זרות. היום משתמשים בה בעיקר לתיאור קומקום חשמלי, אבל בעבר קומקום היה כלי שבו מרתיחים מים על האש. אם תהיתם, גם את המילה זרבובית ירשנו מלשון חז"ל.
אבא, אימא, סבא וסבתא הגיעו לעברית שלנו מלשון חז"ל. שיטת היידוע בארמית היא הוספת א' בסוף מילה, כך שלמעשה אבא הוא "האב", אימא היא "האֵם" וכן הלאה. "במילה אב אין דגש, אז למה יש דגש באות ב' במילה אַבָּא? ההסבר הסביר שנותנים הבלשנים הוא שזו אנלוגיה למילה אִמָּא, שם גם כן יש דגש. היום אנחנו לא הוגים את הדגש החזק, אבל בזמנו הגו", אומר בירנבאום. "במילה סָבָא בארמית אין דגש. בארמית סבא הוא אדם זקן, לאו דווקא אבא של אחד מההורים. כך גם סבתא בארמית היא אישה זקנה".
כחוט השערה
הביטוי נכס צאן ברזל מוכר היום במשמעות של דבר יציב ויקר ערך, בדרך כלל מבחינה תרבותית או רוחנית, שהפך ליסוד שאין לערער עליו. במקור, הביטוי "צאן ברזל" הוא מונח הלכתי מתחום דיני הממונות. הוא מציין נכסים שאישה מביאה איתה מבית הוריה לבית בעלה, ויוחזרו אליה במלואם במקרה של גירושים. "הכוונה היא שהנכס יציב כל כך, שהוא כמו ברזל. למה דווקא צאן? כי אבותינו גידלו צאן", מסביר ד"ר בירנבאום. "בעברית החדשה התחילו להשתמש בביטוי במשמעות של נכסים חשובים, ודווקא לא נכסים פיזיים".
בימינו משתמשים בביטוי יוצא דופן כדי לתאר כל דבר חריג, שונה מהכלל או אפילו מיוחד. במקורו, בספרות חז"ל, המשמעות היא ולד שנולד בניתוח קיסרי ולא דרך תעלת הלידה. "הכוונה שם לוולד של בהמה שלא יצא מהרחם בדרך הרגילה, אלא מהדופן. כמובן, ברבות הימים התחילו להשתמש בזה כדי לתאר משהו שונה מהרגיל, כי גם לידה כזאת היא בוודאי שונה מהלידה הרגילה", אומר הבלשן.
כשאומרים שמשהו שווה כקליפת השום, הכוונה היא שמתייחסים לעניין כדבר שולי וחסר חשיבות. הביטוי מופיע לא פעם במקורות חז"ל בהקשר של הלכות טומאה וטהרה. "במקור, ההבנה באמת הייתה כפשוטו, שמשהו דק כל כך כמו קליפה של שום. מי שאי פעם ראה שום או אכל שום, יודע שהקליפה שלו באמת דקה", אומר בירנבאום. במסכת בכורות בתלמוד הבבלי מופיע הביטוי במשמעות דומה לזו העכשווית – "בן עזאי אומר: כל חכמי ישראל דומין (דומים) עלַי כקליפת השום חוץ מן הַקֵּרֵחַ הזה". כחוט השׂערה הוא ביטוי נוסף מלשון חז"ל המבטא דבר דק וקטן מאוד. במסכת יבמות בתלמוד הבבלי, למשל, נכתב: "מלמד שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה".
הביטוי המתאים ביותר לסיום הכתבה הוא כמובן אחרון אחרון חביב. מקורו במדרש בראשית רבה. "כשיעקב התכונן למפגש הדרמטי שלו עם עשׂו, נכתב 'וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים'. למה לפי הסדר הזה? על זה אומרים חז"ל: 'אחרון אחרון חביב'", מסביר בירנבאום. "יעקב שם בסוף את רחל ויוסף, שהיו חביבים עליו יותר – כך שאם חס וחלילה יקרה משהו, עשו יתקיף את הראשונים, ולא את אלה שנמצאים מאחור".
