כאשר סשה רויטמן מתבקש לתאר במשפט את מצב האנטישמיות כיום, הוא אינו מהסס ואומר שזהו "המצב הכי רע מאז השואה". הוא מודה שבמשך שנים נמנע משימוש בהשוואה לשנות ה-30 של המאה ה-20, אבל כיום, לדבריו, זה תיאור מתאים למציאות שבה יהודים נרדפים כמעט בכל מקום בעולם.
את 7 באוקטובר הוא מגדיר "יום כיפור של העם היהודי" – לא רק כישלון מודיעיני וצבאי ישראלי, אלא קריסה מערכתית של כלל המוסדות היהודיים, הלאומיים וההיסטוריים כאחד, שגילו כי תמונת המצב שהחזיקו בה הייתה שגויה מיסודה. "זו הייתה הזדמנות לאויב לצאת החוצה בצורה פומבית וציבורית. מדינת ישראל והקהילות היהודיות היו מופתעות", הוא אומר. "זו נקודת מפנה כי הבינו שיש קריסת מערכות של כלל המוסדות שעסקו בנושא, כולל המוסדות הלאומיים והארגונים היהודיים. ישראל העמידה לא מעט גופים שטיפלו בזה, וכולם נתפסו עם המכנסיים למטה".
רויטמן, בן 39, נשוי ואב לארבעה ילדים. כבר שבע שנים הוא עומד בראש CAM – התנועה למאבק באנטישמיות – אחד מהארגונים היהודיים הגדולים והמשפיעים בעולם, הפועל ביותר מ-100 מדינות. הוא מספר שאחרי מתקפת 7 באוקטובר, ארגונים בעלי תקציבים של מאות מיליוני דולרים, שהיו בטוחים כי הם שולטים במצב, גילו שהאויב חזק בהרבה ממה שדמיינו, שהבריתות שסמכו עליהן אינן איתנות ושאין להם תשתית הדרושה כדי להגיב לגל השנאה שהחל לגאות.
"שלוש שנים אחרי 7 באוקטובר, אנחנו לא נראים כמו שנראינו ב-2023. יש כבר תהליך של שינוי דורות", הוא אומר. "אנשים כבר לא מאמינים למה שהארגונים היהודיים הגדולים אומרים להם. אנשים מחפשים פתרונות במקומות אחרים, ואני כארגון נהנה מזה, כי פונים אלינו בהבנה שאנחנו יודעים מה לעשות. אני אומר לכל הארגונים היהודיים – נכשלתם בהגנה על היהודים. יהודים פנו אלינו ואמרו 'אנחנו מרגישים לא מוגנים'".
"בארה"ב רואים עוד מנהיגים שהולכים לכיוון של ממדאני, ומעבירים את השנאה לישראל וליהודים באנגלית רהוטה. הוא מודל לחיקוי לעשרות מנהיגים צעירים. לדעתי זו פצצה מתקתקת, שעונה על כל הקריטריונים של האחים המוסלמים איך להשתלט על חברה באמצעות מנהיגות חדשה"
הוא מוסיף ואומר: "כאזרח שהחליט לעשות את זה בעצמו עברתי את שלב האכזבה והחלטתי לעשות בעצמי. למזלי יש לנו תמיכה של פילנתרופיה שעוזרת לנו. נשמח לראות יותר עשייה של הממשלה. בינתיים זה לא נראה לעין".
"אין לאוסטרלים מענה". כתובת גרפיטי במלבורן – "7 באוקטובר, עשו זאת שוב"
(צילום: Joel Carrett / AAP via Reuters)
לדעתך ישראל צריכה לקחת אחריות רבה יותר על ביטחון יהודי התפוצות?
"כן. בהחלט. ישראל כבר לוקחת אחריות, אבל צריך לדרוש את המקסימום מכלל המדינות. ישראל צריכה לדעת מה התוכנית המדינתית למאבק באנטישמיות ולדרוש שיפורים. היום אני לא חושב שמדינת ישראל יודעת אפילו מה להגיד לממשלה אחרת שצריך לעשות".
"בבלגיה קראו לי 'היהודי'"
סשה רויטמן גדל בבית בלגי חילוני, למד בבית ספר לא יהודי, ולזהותו היהודית לא הייתה כמעט משמעות מעשית עד שהסביבה עצמה הפכה אותה למשמעותית. "קראו לי שם 'היהודי'. הייתי צעיר, לא הבנתי ותפסתי את זה כמחמאה. כמו שלאיטלקי קראו 'האיטלקי'", הוא נזכר.
השינוי הגיע עם פרוץ האינתיפאדה השנייה: אותו כינוי נהפך פתאום למִטען, לשאלה מאשימה שהופנתה כלפיו כנער צעיר בן 14 – למה "אתה" הורג פלסטינים. רויטמן מתאר את התקופה ההיא כשלב שבו קיבל הגדרה חיצונית חדשה לזהותו: לא רק "יהודי בלגי", אלא "יהודי ציוני".
סשה רויטמן. "יהדות ניו יורק שכחה להסתכל על המציאות"
(צילום: גבריאל בהרליה)
בגיל 18 הוא קיבל את ההחלטה שעיצבה את חייו: לעזוב הכול, לעלות לישראל לבד ולהתגייס לשירות קרבי במסגרת גרעין נח"ל. לאחר שחרורו מהצבא בחר להישאר בישראל ולבנות בה את חייו. הוא פנה ללימודי תקשורת, ובהמשך דרכו חזר לצה"ל, הפעם לא כחייל קרבי אלא כמי שהקים מהיסוד את מערך הרשתות החברתיות של דובר צה"ל.
רויטמן הכניס לראשונה את הצבא לפלטפורמות כמו טוויטר ואינסטגרם, ניהל ערוצים בשפות זרות והוביל את הנוכחות הדיגיטלית הישראלית בזירה הבינלאומית. לאחר מכן עבר לניו יורק, שם היה מנהל תחום הדיגיטל בקונגרס היהודי העולמי (WJC), הוביל שיתופי פעולה עם האו"ם, אונסק"ו וענקיות הרשת פייסבוק, טוויטר ויוטיוב, וניהל את קמפיין WeRemember# לזיכרון השואה שהגיע למאות מיליוני אנשים ברחבי העולם.
מהם המקומות הבעייתיים ביותר כיום מבחינת אנטישמיות?
"שאלה קשה. הייתי אומר שבשלב זה אוסטרליה וקנדה, יותר מכל מקום אחר, מכמה סיבות. באוסטרליה אנחנו רואים שאחרי הפיגוע בבונדיי ביץ' נוצר מנגנון בתוך הממשל האוסטרלי שמנסה לתקן, אבל כבר שנה רק מדבר ומדבר. אין שום שינוי מעשי רחב, והקהילה היהודית כבר לא מאמינה שהשלטון יכול להגן עליה. אוסטרליה אבודה כי אין לה כלים כמדינה להתמודד מול גלי הקצנה כמו שיש היום. היא דמוקרטיה חלשה, ללא מנגנון שמירה על עצמה. ברגע שדמוקרטיה מתמודדת עם אתגר אנטי-דמוקרטי בלי כלים – היא לא יודעת לעשות את זה. היא לא יודעת להתמודד עם האסלאם הרדיקלי או עם הימין הקיצוני".
אתה רואה גל עלייה מאוסטרליה?
"כן. יש תמיד עלייה. האנטישמיות היומיומית שם לא השתנתה ונשארה באותה רמה גבוהה. אנחנו מקבלים כל יום דיווחים על צלבי קרס על בתים. באוסטרליה כותבים על קירות 'להרוג יהודים' בלי בושה, בשכונות של היהודים. לדבר הזה אין לאוסטרלים מענה. כשאתה לא מייצר כלים להתמודדות מול גלים אנטי-דמוקרטיים, אתה לא יכול להצליח. אנחנו עובדים שם ישירות עם ראשי ערים ונציגי משטרה, ונותנים להם כלים להתמודדות. לא נוותר על אוסטרליה".
זירת פיגוע הירי בבונדיי ביץ' באוסטרליה, שאירע בחנוכה
(צילום: רויטרס)
אילו כלים אתם נותנים להם?
"כלים חוקתיים, כמו אימוץ הגדרת אנטישמיות; עבודה עם המשטרה כדי לזהות פשעי שנאה מודרניים ולטפל בהם; ותוכניות לטיפול במקרה שיש ונדליזם וצריך לנקות, כי כשיש כל כך הרבה גרפיטי זה מזמין עוד גרפיטי. האסטרטגיה היא להוריד את כתובות השנאה כמה שיותר מהר. האוסטרלים נאיביים מאוד, אבל צריך לוודא שהקהילות מכירות זו את זו ובונים מפגשים בין-דתיים. זו עוד דרך להוריד את המתיחות. אנחנו לא יכולים לעבוד בכל עיר בעולם שיש בה יהודים, חייבים מנהיגות מקומית שלוקחת הובלה".
הוא מזכיר שבאוסטרליה הוקמה תשתית אנטי-ישראלית ואנטישמית על ידי סוכנים איראניים, שפעלו במדינה עד שגורשו. "באוסטרליה יש פוליטיזציה של הנושא. המפלגה הירוקה שם היא אנטי לכל דבר, פרוגרסיבים טוטאליים שמונעים כל החלטה. הם אופוזיציה למלחמה באנטישמיות", מציין רויטמן. "אוסטרליה היא מקרה קיצון שבו לא זיהינו תהליכים. אנשים חיו בשגרה ולא הבינו מה קורה בקהילה שלהם. לא רק היהודים לא ראו, גם הממשלה. מי שעומדים מאחורי ההתקפות האנטישמיות באוסטרליה הם 100 אחוז מהגרים. מי שביצע את הפיגוע בבונדיי ביץ' הם מחבלים מוסלמים".
יהדות ניו יורק "נרדמה בשמירה"
את זוהראן ממדאני, ראש עיריית ניו יורק, מציג רויטמן כ"הפנים של האנטישמיות המודרנית". לדבריו, "ממדאני הוא אובמה של הפרוגרסיבים – הוא מביא בשורה שכביכול טובה לעולם, מלחמה בעשירים, רוח שינוי. הוא נעים למצלמה. כל דבר אצלו הוא קמפיין השפעה. בפועל הוא המודל המושלם של בניית שנאה. לכן הוא מסוכן".
ראש עיריית ניו יורק זוהראן ממדאני. "הוא החלום של האויבים שלנו"
(צילום: Brendan McDermid / Reuters)
הבעיה, לטענתו, אינה רק בממדאני עצמו, אלא בכך שהוא הופך מודל לחיקוי בעיני מנהיגים צעירים נוספים. "אלפי ממדאנים קטנים גדלים בכל פינה בארצות הברית", הוא מתריע – בפרט בקרב הדור השני של מהגרים, שכבר גדלו במערכת החינוך האמריקנית ומשלבים אידיאולוגיה אסלאמיסטית עם רטוריקה פרוגרסיבית: "רואים עוד מנהיגים שהולכים לכיוון שלו, ומעבירים את השנאה לישראל וליהודים באנגלית רהוטה. ממדאני הוא החלום של איראן, קטאר, רוסיה וכל האויבים שלנו. הוא מודל לחיקוי לעשרות מנהיגים צעירים. לדעתי זו פצצה מתקתקת, שעונה על כל הקריטריונים של האחים המוסלמים איך להשתלט על חברה באמצעות מנהיגות חדשה. כל המסרים שם – קומוניזם, סוציאליזם, אנטי ישראל ואנטי-יהודים".
מכאן נובעת גם תובנה אסטרטגית של רויטמן: אי אפשר לעצור מנהיג שכבר הגיע לעמדת כוח בכלים דמוקרטיים, אבל אפשר וצריך למקד מאמץ בדור הבא – באלה שעדיין נמצאים בתהליך חינוך והתעצבות זהות, ברשתות החברתיות ובאוניברסיטאות. "הדור של ממדאני אבוד. מה שאפשר לעצור זה את הדור הבא של הנהגה אנטי-יהודית ואנטי-אמריקאית, ואפשר לעשות את זה רק באמצעות חינוך", הוא מסביר.
רויטמן מתייחס גם ליהדות ארצות הברית, ובפרט זו של ניו יורק – הקהילה היהודית העשירה והמבוססת בעולם. "יהדות ניו יורק התחילה להרגיש נוח מדי ושכחה להסתכל על השכן ועל המציאות", הוא טוען. "אולי זה נובע משיגעון גדלות. יהודים הצליחו מאוד בניו יורק ונכנסו לעולם של נוחות. בנוחות אנשים הלכו לעבר יהדות מודרנית, פתוחה ומקבלת, וחלק גדול מהיהודים שם איבד את הזהות ולא זכר את ההיסטוריה. יהדות ניו יורק לא שמרה על עצמה, ואז קמה בבוקר וגילתה שראש העיר הוא אנטי-יהודי, אסלאמיסט, ושהתקשורת שהיו חלק ממנה פונה נגדם. כולם נרדמו בשמירה".
מפגינים אנטי-ישראליים באוניברסיטת קולומביה
(צילום: AFP / Spencer Platt)
לדבריו, "האירופאים לא עיוורים כמו האמריקאים. אירופה היא אדמת השואה, אתה עדיין רואה באירופה את המחנות והשואה עדיין נוכחת. באירופה אתה לא יכול 'להעביר דף' כמו שיהדות אמריקה העבירה".
לגבי הזירה האקדמית הוא אומר: "יש שיפור ברמת ההנהגות של האוניברסיטאות, כי מפחדים מאוד מטראמפ ומהיכולת של הממשל הפדרלי לחתוך בכסף. רואים שסטודנטים מפחדים לאבד ויזות, אבל אין שינוי בתכנים באוניברסיטאות, ולא מזהים שיפור מבחינת הכסף הזר שנכנס למוסדות ההשכלה הגבוהה – בעיקר מקטאר".
"הרשתות החברתיות יכולות לעשות יותר"
התנועה למאבק באנטישמיות, שרויטמן עומד בראשה, פועלת בתקופה הזו לניטור פוסטים אנטישמיים ברשת ולמאבק בהם. "אנחנו מנתחים פוסטים, בוחנים את הוויראליות ועובדים עם חברות האינטרנט כדי להוריד את החשיפה של כל פוסט אנטישמי עם הסתה לאלימות או תמיכה בחמאס", הוא מספר. "רוב הארגונים עסקו בבוטים, אבל אין לבוטים באמת השפעה. אני מתמקד במשפיענים. הצלחנו כבר להוריד חשיפה של אלפי פוסטים. לא נצליח למחוק את האנטישמיות, אבל נגמד אותה".
רויטמן. "אני לא מחפש ניצחון, אבל אסור לנו להפסיד"
(צילום: Jenny Abrams)
כדוגמה הוא מספר: "יש בחור שהתחלנו לעקוב אחריו שקרא לעצמו 'רדנק פור פלסטיין'. היו לו 160 אלף עוקבים באינסטגרם והוא בנה את כל התשתית על מימון המונים, כדי שיוכל להסתובב באמריקה ברכב גדול עם דגלי חמאס. הוא מסתובב באמריקה ומפיץ הרבה שנאה. הוא גם שינה את שמו. ואז הוא עשה טעות אחת – ראינו שהוא מחזיק דגל חמאס באחד מהפרסומים ברשתות, וזה אסור כי חמאס מוגדר כארגון טרור בארה"ב ואסור לקדם ארגוני טרור ברשתות. הרצנו מחקר עליו ותפסנו אותו מקדם שנאה קשה נגד ציונים ב-10 סרטונים. מטא מחקה לו את הפרופיל. הוא פתח דף חדש וגם אותו חסמו".
יש מי שזה ייראה להם כמו טיפה בים, אבל רויטמן רואה בכך משמעות. "אנחנו קוראים לזה מלחמה א-סימטרית. אנחנו קטנים ואסור לנו להפסיד. ישראל חיה במלחמה א-סימטרית כל הזמן, מול עשרות מיליוני ערבים ומוסלמים בסביבה", הוא מוסיף. "כיום אנחנו בהזדמנות חסרת תקדים, כשיש גם תזוזה פוליטית בעולם. באירופה הימין עולה. יש לנו יכולות טכנולוגיות".
הוא סבור שגם לרשתות החברתיות הגדולות יש חלק בהפצת האנטישמיות. "כיום אם אתה רוצה להעלות סרטון עם מוזיקה שאין לך זכויות יוצרים עליה – הסרטון שלך לא יעלה עם סאונד. אם הן רוצות למצוא פתרון דרסטי למשהו, הן יכולות לעשות יותר. יש נושאים שמטפלים בהם יופי – לא תראה פדופיליה וטרור ברשתות האלה", הוא אומר.
האם ההתקפות נגד תיירים ישראלים בעולם הן ביטוי לאנטישמיות טהורה?
"זו אנטישמיות טהורה מסיבה פשוטה מאוד, שרק הישראלי היהודי מותקף – ורק הוא מכל הקונפליקטים בעולם. זה הסטנדרט הכפול. זה מתוכנן ואובססיבי, זה לא ספונטני בכלל. זה מלובה על ידי גורמים מדינתיים – סוג של נקמה איראנית. זה קורה בכל מוקד שישראלים מטיילים בו. לך לכרתים ותראה כמה גרפיטי אנטי-ישראלי יש. זה מכוון להפחיד אותנו וליצור תחושה של מצורעים".
הפגנה פרו-פלסטינית בברצלונה
(צילום: REUTERS / Eva Manez)
מתי אתה מעריך שהאנטישמיות תירגע?
"אני חושב שהמחשבה שזה יירגע היא טעות היסטורית. אני לא מחפש ניצחון, אנחנו לא יכולים לנצח בזה, אבל אסור לנו להפסיד. מחיר ההפסד הוא פוגרמים ושואה. העיוורון שחלק מהיהדות הייתה בו לפני 7 באוקטובר מראה ששכחנו את ההיסטוריה. יש אנשים שלא אוהבים אותנו. אם החלטנו להישאר יהודים, יש לזה מחיר. השאלה אם אנחנו מוכנים לשלם אותו, כמו לשרת בצבא ולמלא את התפקיד שלנו".
יש הטוענים שהמונח "אנטישמיות" נהפך לכלי שנועד להשתיק ביקורת על ישראל. איך אתה משיב לטענה הזאת?
"זו טענה אבסורדית כי המספרים מדברים בעד עצמם ויהודי שהותקף הוא יהודי שהותקף. גרפיטי אנטי יהודי הוא גרפיטי אנטי יהודי. זה הכלי של הצד השני לנסות להשתיק אותנו. ברגע שהאויב שלנו מייצר בלבול ומחבר את כולנו כציונים – הוא זה שגרם לזה להיות אנטישמי. ברגע שיהודי הותקף בגלל הקשר שלו לישראל, למרות העובדה שהוא גר בניו יורק – זאת אנטישמיות".
העם היהודי תמיד זז
לגבי העלייה לישראל אומר רויטמן כי "ישראל קשה מאוד לעלייה, עם יוקר המחיה. זה לא שמחכים פה עם ידיים פתוחות. לעלות לארץ זה קשה, ואני חוויתי את זה פה. הכסף הקטן שאתה מקבל ממשרד העלייה והקליטה זה בסדר, אבל זה לא גורם להצלחה. הרבה מגיעים לפה וקשה להם, אבל בסוף מרגישים פה בבית".
מחאה אנטי-ישראלית בלונדון
(צילום: Andrew Medichini / AP)
מה אתה אומר ליהודים שמרגישים שהמערב כבר אינו בטוח עבורם?
"שהם צודקים. תסתכלו על ההיסטוריה של היהודים. צריך לדעת לעזוב בזמן. יש מדינות שנעים בהן להיות יהודי, כמו פנמה או ארגנטינה. אלה אולי לא המדינות המערביות הקלאסיות, אבל המערב חולה. אז לא צריכים להיות חולים יחד איתו. העם היהודי תמיד זז. למעט ישראל, כל העולם הוא בית זמני".
מה הטעות הגדולה ביותר שעשו ממשלת ישראל או ארגונים יהודיים במאבק באנטישמיות בשנים האחרונות?
"לבחור צד פוליטי בכל מקום. יותר מ-75 אחוז מיהודי ארה"ב מצביעים למפלגה הדמוקרטית. טעינו בזה שבחרנו צד. כשאתה לא משחק במשחק פוליטי רחב – אתה לא יודע לעבוד עם הצד השני. זה מסוג הטעויות שמשרד התפוצות עשה בכנס שהוזמנו אליו נציגי אופוזיציה מהצד הימני הקיצוני. ישראל בחרה צד וזאת הייתה טעות קשה, כי הצד הזה לא בהכרח בשלטון בכל מדינה, ואז הממשלה האמיתית שנמצאת בשלטון לא רוצה לראות אותך כשותף".
