הגדה של פסח יכולה לעיתים להצביע על מנהגים ייחודיים, או לחשוף סיפורים מחיי קהילות יהודיות ברחבי העולם ולאורך הדורות. הגדה אחת שהגיעה ממרוקו מלמדת על אמונה ומנהג שהיו נפוצים בקרב יהודי המקום.
בסוף ליל הסדר, כשהילדים מתחילים לנמנם על השולחן, נהגו הורים יהודים במקנס (מכנאס) שבמרוקו להזהיר אותם: אל תירדמו, כי מבעד לדלת הפתוחה עלול להיכנס לא אליהו הנביא, אלא שד נורא בשם "שיפוך". כדי שהאזהרה תיתפס ברצינות, דאג הרב ברוך מיימרן (מאימראן), חכם ומקובל בקהילה שצאצאיה גורשו מספרד, לצייר את הדמות המאיימת בדף האחרון של ההגדה שכתב לבניו.
2 צפייה בגלריה
"זו היא צורת שיפוך". ציור של השד בהגדה של פסח שיצר הרב ברוך מיימרן במרוקו
(צילום: אלי פוזנר)
לדמות צמודה הכותרת "זו היא צורת שיפוך" ("סיפוך" בהגייה מרוקאית). השם הוא שיבוש של המילה "שפוך" ולקוח מהנאמר בהגדה: "שְׁפוךְ חמתךָ אל הגויים אשר לא ידעוךָ" (במקור פסוק בספר תהילים).
מדובר בהגדה נדירה ביותר ממרוקו של סוף המאה ה-18, שנרכשה לאוסף הקבע של מוזיאון ישראל. מה שהופך את ההגדה לייחודית אינו רק השד "שיפוך" שמופיע בסופה. כיוון שבארצות האסלאם נהגו היהודים לאמץ את האיסור המוסלמי על ציור דמויות אדם ובעלי חיים, כתבי יד עבריים במרוקו עוטרו בדרך כלל בציורים של צמחים או אדריכלות בלבד. ברוך בן הרב אברהם מיימרן, המעתיק של ההגדה, שבר את המוסכמה: ההגדה שיצר כמתנה לבניו, אברהם ומשה, מאוירת בדמויות: ארבעת הבנים בלבוש מרוקאי, יצחק אבינו מוביל את האיִל כדי לייצג את קורבן פסח, ודמות אוחזת חסה ענקית המייצגת את המרור. מיימרן הושפע ככל הנראה מאמנות יהודית שהגיעה מאירופה, שם נהגו לעטר כתבי יד בציורים.
"את ההגדה הנדירה מכירים במוזיאון ישראל כבר שנים רבות, מאז הובאה בשנת 1973 מאוסף פרטי בפריז במיוחד לתערוכה פורצת דרך על יהדות מרוקו", מסבירה ד"ר רחל צרפתי, אוצרת ראשית באגף לתרבות ואמנות יהודית על שם ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל במוזיאון. "התערוכה הורדה מוקדם מהצפוי עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, וההגדה הושבה לבעליה. רק לאחרונה, כאשר הוצעה למכירה, יכולנו בזכות קרן מנדל לרכוש אותה ולצרפה לאוסף, הפעם לתמיד".
פרופ' יוסף שיטרית, חוקר יהדות צפון אפריקה ובייחוד יהדות מרוקו על היבטיה השונים, מוסיף: "פרסמתי בשנה שעברה ספר שלם בשם 'הלכה ומאגיה', ואני יודע לספר שהתרבות של אמונה בשדים הייתה נפוצה ביהדות מרוקו. האמונה בשדים היא אחת האמונות הבסיסיות של האנושות. כל פעם שלא ידעו מה המקור של מחלות או צרות ומצוקות, ייחסו אותן לכוחות שלא רואים אותם".
הוא מציין: "האמונה הזאת הייתה נפוצה בכל העולם, גם באירופה – אני מזכיר שאת מחזה 'הדיבוק' המפורסם, העוסק בשדים שנכנסים לתוך אנשים, כתבו באירופה – אבל בארצות הים התיכון, אותן תרבויות השתרשו עמוק. היהדות במקור נלחמה נגד האמונה בשדים, ובתורה כתוב 'מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה', אבל באגן הים התיכון זה השתרש יותר".
פרופ' שיטרית מגלה שבמהלך כתיבת ספרו, שראה אור בהוצאת פרדס, הוא שמע כמה סיפורים מעניינים: "דיברתי עם אנשים שאפילו סיפרו שהם פגשו שדים שהתנפלו עליהם או התעמתו איתם. זה נשאר עד היום אצל המוסלמים במרוקו ובכל צפון אפריקה, וגם בקרב יהודים האמונה הייתה נפוצה. בספר שלי הזכרתי אישה כמעט בת 100 שמתארת בזיכרון שצרוב אצלה היטב את הפחד שאחז אותה כשהשדים תקפו אותה".
