סוגיית שילוב החרדים בצה"ל עומדת בלב המשא ומתן הקואליציוני בשבועות אלה, והשבוע גייסו במפלגות החרדיות לטובת עמדתם את דוד בן גוריון המנוח. זה קרה ביום שני, בישיבה מיוחדת שהתקיימה בכנסת לציון יום השנה לפטירתו של ראש הממשלה הראשון. חברי הכנסת החרדים לא ציינו שכאשר מספר תלמידי הישיבות צמח ממאות אחדות לאלפים, והפטור הגורף משירות צבאי עמד בעינו, הביע בן גוריון עמדה שונה בתכלית – כפי שעולה ממכתבים שנשמרו בארכיונו.
ח"כ יואב בן צור מש"ס אמר בנאומו: "כבר עם כינונה של המדינה, בן גוריון הבין שהזהות היהודית אינה רק הגדרה במסמכים; היא היסוד ששומר עלינו. בשנת 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, כשכל אדם היה נחוץ בחזית, ועולם הישיבות באירופה נחרב בשואה, החליט בן גוריון לדחות את גיוסם של 400 בחורי ישיבה. הוא הסביר שאם יגייסו אותם, הישיבות ייסגרו. גם בשעה הקשה ביותר הבין מנהיג שאינו שומר תורה ומצוות, שאסור לתת לאש התורה לכבות".
ח"כ מאיר פרוש מיהדות התורה הוסיף: "עצוב מאוד שבמשך שנים, דווקא בתקופה שהיו סיבות טובות לאחדות, היו כאלו שבחרו לפגוע בלומדי התורה. עוד יותר עצוב לגלות שברגע שהאינטרס הפוליטי משתנה – פתאום כל השיח כלפי החרדים מתהפך לטובה".
עיון ברצף מסמכים היסטוריים, מהשנים 1948 עד 1963, חושף כאמור תמונה מורכבת בהרבה מזו שמציירים נבחרי הציבור מהמפלגות החרדיות, ומספר את המשך הסיפור שאותו בחרו חברי הכנסת להשמיט – סיפור על התפכחות הדרגתית ופחד עמוק מהפיכתו של אותו הסדר מצומצם לתופעה של השתמטות נרחבת ולמשבר לאומי חריף.
ראשיתו של אותו הסדר נדונה בישיבת ועד הביטחון שהתקיימה ב-1 באוקטובר 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות. במסגרת מענה לשאילתות על אפליה בגיוס, הסביר בן גוריון כי אנשי "האגודה" פנו למשרד הביטחון וטענו שישנם כ-400 בחורי ישיבה בגיל צעיר, שאם יחויבו בגיוס הדבר יביא לסגירת בתי הישיבות, ושהם משוחררים מגיוס גם בארצות אחרות. מול ביקורת חברי הוועד, הבהיר בן גוריון כי המדינה חייבת לפעול על פי חוק אחיד החל על כולם, אך הסביר שחלק מההסדרים נמשכים מכוח המסורת שקדמה להקמת המדינה, והתחייב לבדוק אם הפטור מוביל לגידול מלאכותי במספר התלמידים.
בדצמבר 1952 התרחבה המחלוקת גם לסוגיית גיוס הנשים, על רקע הסערה הציבורית וההלכתית סביב ההצעה לשירות לאומי לצעירות דתיות. במכתב ששיגר מירושלים אל המנהיג החרדי הבולט, החזון איש (הרב אברהם ישעיהו קרליץ), הסביר בן גוריון את המתח המצפוני הכפול בין הפגיעה ברגשות החרדים לתחושת חוסר השוויון של שאר הציבור: "יש אגף חרדי (לא כל החרדים) שמצפונם נפגע על ידי הגיוס, ויש חלק גדול בישראל שמצפונם נפגע על ידי חוסר הגיוס".
הוא הבהיר כי אינו מתיימר להתווכח על ההלכה עם "גדול הדור", אך הדגיש כי צורכי הביטחון ופיקוח הנפש של האומה דוחים הכול. "צר לי מאוד שאתה מגדיר גיוס בנות לשירות לאומי כ'גזירה'. חוק של עם ישראל בארצו אינו 'גזירה'", כתב. לצד זאת, ביקש בן גוריון להרגיע את הרוחות והציע פשרה: "אנו רוצים להתחשב עם רגשות של מיעוט, ומשום כך אנו רוצים לתקן שבנות דתיות שלא ירצו לשרת בצבא, יעשו שירות לאומי בתנאים שימנעו כל חשש של פגיעה בצניעות או במצפון".
באפריל 1954, לאחר שפרש מראשות הממשלה אל שדה בוקר, הגיעו לאוזניו של בן גוריון שמועות מדאיגות על "אינפלציה" מלאכותית בישיבות מתוך רצון להשתמט מצה"ל, וכן על ניצול בחורי ישיבה לתעמולה מפלגתית ביישובי עולים. במכתב אישי וגלוי לב ששלח לידידו יעקב גולדמן בירושלים, ביקש בן גוריון מידע מהימן על המתרחש והודה בכאב: "אם כי אין אני אחראי עכשיו לא לביטחון ולא לעניינים אחרים בממשלה, נתמלאתי דאגה וחרדה, שאולי גרמתי בלא-משים לריבוי משתמטים". הוא הוסיף בחריפות: "לִבּי לא שקט, אם כמה מהישיבות או כמה מבחורי הישיבות לא באו אלא כדי להשתמט מהצבא. אם זה ככה – יש כאן ליקוי כפול: החלשת הביטחון וחילול השם".
בנובמבר 1958 שלח בן גוריון מכתב אל הרב הראשי לישראל, הרב יצחק הלוי הרצוג, שבו הביע דאגה מהמצב המוסרי והביטחוני שנוצר, ובפרט מהחשש שאלפי צעירים בירושלים ובמקומות נוספים לא יוכלו להגן על עצמם ועל המולדת ביום פקודה. "כשפטרתי לפי עשר שנים בחורי הישיבה משירות בצבא היה מספרם מועט", הזכיר במכתב. הוא ציין כי "המצב מאז נשתנה. בחורי הישיבות רבּו".
בן גוריון כתב: "זוהי קודם כול שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית יֵשב בחדרו ולומד בבטחה". הוא הזכיר לרב הראשי את פסיקת הרמב"ם על פי דברי המשנה, "במלחמת מצווה הכול יוצאים, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", והציע כפתרון מעשי שבני הישיבות יעברו אימונים צבאיים בסיסיים של שלושה חודשים, תוך שהוא מבקש מהרב להשפיע על ראשי הישיבות לאמץ את המהלך. הוא ציין: "איני יכול למצוא בתורה או בנביאים או בכתובים שלומדי תורה היו פטורים מהגנת המולדת".
נקודת רתיחה נרשמה בספטמבר 1963, בעקבות גל מחאות והתפרעויות חמורות של בחורי ישיבה שכללו התקהלויות לא חוקיות, זריקת אבנים ומעשי בריונות נגד אזרחים. משדה בוקר שיגר בן גוריון מכתב תקיף ליורשו בתפקיד, ראש הממשלה לוי אשכול, שבו קיבל אחריות חלקית על המצב שנוצר מאז שחרר קומץ תלמידים בראשית המדינה. מתוך חשש מפגיעה אנושה בתדמיתה הבין-לאומית של ישראל, התריע בן גוריון: "אין אנו יכולים להופיע בעולם כאלבמה או כדרום אמריקה". הוא דרש מאשכול לנקוט יד קשה – לגייס מיד כחייל פשוט למשך 30 חודשים כל בחור ישיבה שייתפס מתפרע, ולבחון מחדש מהיסוד את עצם מתן הפטור משירות צבאי.
איתן דוניץצילום: המכון למורשת בן-גוריוןאיתן דוניץ, מנכ"ל המכון למורשת בן גוריון, אומר ל-ynet כי אין סתירה בין העמדות. "בן גוריון הכיר בחשיבותו של עולם הישיבות, ובשנת 1948, לנוכח חורבנן של הישיבות באירופה, אישר מתן פטור ל-400 תלמידי ישיבות מתוך רצון לשמר את עולם התורה. אלא שעם השנים הבין שההחלטה עלולה להפוך להסדר רחב שיש בו עיוות מוסרי ופגיעה בביטחון המדינה", הוא מסביר. "כבר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת הוא התריע מפני ניפוח מלאכותי של מספר תלמידי הישיבות, והבהיר כי מי שאינו לומד תורה חייב להתגייס, וגם תלמידי הישיבות צריכים לשאת באחריות להגנת המדינה ולרכוש הכשרה צבאית".
לדברי דוניץ, "בן גוריון ניסה למצוא פשרה שתאפשר את המשך לימוד התורה, אך לא תפטור את הלומדים מן האחריות המשותפת לגורל המדינה. הוא הבין את עומק הבעיה המוסרית: לא ייתכן שחלק מהאזרחים יֵשבו בבטחה בבית המדרש, בעוד אחרים מחרפים את נפשם בשדה הקרב כדי להגן עליהם ועל כולנו".












