ערב שבת. משפחתי סביב השולחן, וכתמיד אנחנו שרים את המזמור, "יה אכסוף, נועם השבת... המתאמת ומתאחדת לסגולתך", שחיבר רבי אהרן הגדול מקרלין, שאני מצאצאיו. ובליל שבת האחרון, בעודנו מזמרים, אביגיל בתי, הנמצאת במדרשה קדם-צבאית בבית-שאן, הביאה לשולחן לחן חדש שלמדה למזמורו של דוד המלך: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". ובאוזניי מהדהדים דבריו הנוקבים של הרב ירמי סטביסקי, מנהלו המיתולוגי של תיכון הימלפרב הירושלמי עד לפני שנה. חתנו ועשרה מתלמידי בית ספרו נהרגו במלחמת חרבות ברזל ובקולו השקט והלא-מתלהם הוא קובע שתורתם של החרדים "איננה התורה שלנו".
כאיש חינוך הוא זועק את כאבו של ילד חרדי עם הפרעת קשב שאינו מסוגל לשבת וללמוד כל היום, "אבל הם מכריחים אותו שמא יקרה הנורא מכל והוא יתגייס לצה"ל. זה עצוב ומרגיז". אני חושב על המילים שאנחנו מזמרים מדי ערב שבת, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", ומדמיין את הילד שעליו דיבר הרב ירמי, מי מהמלמדים בישיבות שם לב לאי-יכולתו לשבת וללמוד תורה כל חייו? ואם שמו לב, למה כופים עליו להמשיך? האם סבלו האישי מתבטל מול איום גיוסו לצה"ל? ומה עם האנושיות והחמלה?
המסע של דובי איכנולד
(צילום: מיקי שמידט, דובי איכנולד)

9 צפייה בגלריה
לוחם שריון מתפלל
לוחם שריון מתפלל
לוחם שריון מתפלל
(צילום: עמית שאבי)
9 צפייה בגלריה
מימין: הסבא הרב אהרון הלטובסקי, ראש ישיבת חיי עולם, עם סבא רבא ר' העשיל הלטובסקי. שניהם אנשי היישוב הישן
מימין: הסבא הרב אהרון הלטובסקי, ראש ישיבת חיי עולם, עם סבא רבא ר' העשיל הלטובסקי. שניהם אנשי היישוב הישן
מימין: הסבא הרב אהרון הלטובסקי, ראש ישיבת חיי עולם, עם סבא רבא ר' העשיל הלטובסקי. שניהם אנשי היישוב הישן
נקודת המוצא שלי למסע בין הציבור הסרוג לציבור החרדי, כללה אכזבה עמוקה. הזעם הכבוש הפך לכעס שתובע שינוי משמעותי. איבדתי את הסבלנות לשמוע עוד קומבינות ומילים מכובסות העוטפות את גרעין סירובם של החרדים להתגייס. תהיתי איך מרגישים אנשים מהמעגל שדומה לי באורחות חייו, שגדלו כמוני בציונות הדתית-הלאומית, התחנכו במוסדות הדתיים, היו חניכים ומדריכים בבני עקיבא ושירתו בצה"ל. רציתי לשמוע את הקולות, להבחין בגוונים, לפרוק כעסים ואולי למצוא קצת נחמות. לא תיארתי לעצמי כמה מטלטל יהיה המסע.
גדלתי בבני-ברק. סבי, אביה של אמי, ר' אהרן הלטובסקי, מראשי קהילת קרלין, ראש ישיבת חיי עולם במאה שערים, נולד בעיר העתיקה. בניו שירתו בצה"ל ומעולם לא חשבו שזהו חילול השם. במלחמת השחרור חרדים רבים לקחו נשק ונלחמו. אני זוכר את סבי אומר שברור שמי שלא לומד בישיבה הולך לצבא, אף אחד לא עשה מזה עניין, אף אחד לא הרגיש פחות חרדי בגלל המדים, אף אחד לא סחט את המדינה הצעירה שרק הוקמה. אתוס הבידול המאפיין את החרדים בשנים האחרונות עוד לא נולד אז.
המחשבות ממשיכות כשעולה קולה הרועד של יעל אוסטר, אמו של סרן איתן ז"ל, קצין בסיירת אגוז שנהרג בלבנון בערב ראש השנה, שמודה שמאז מותו היא כמו חשופית. כל דבר מציף אותה בעוצמה הרבה יותר גדולה משהיה קודם נפילתו, ובעיקר כשעולה נושא גיוס החרדים.
9 צפייה בגלריה
מימין: דובי איכנולד, יעל אוסטר ודובי אוסטר, הוריו של איתן ז"ל
מימין: דובי איכנולד, יעל אוסטר ודובי אוסטר, הוריו של איתן ז"ל
מימין: דובי איכנולד, יעל אוסטר ודובי אוסטר, הוריו של איתן ז"ל
9 צפייה בגלריה
 סרן איתן יצחק אוסטר ז"ל
 סרן איתן יצחק אוסטר ז"ל
סרן איתן יצחק אוסטר ז"ל
כמוה גם אביו של איתן, דובי אוסטר, מוצף רגשית בימים שבהם הנושא נמצא על הפרק. "מאז נפילתו של איתן, אני כל כך כועס שאני לא מסוגל לעצור להם טרמפים. בעבר הייתי אומר, 'מסכנים, אין להם רכב, ואני כבר נוסע בכיוון אז אקח אותם'. היום אני לא יכול. המלחמה פוצצה את המורסה ששמה גיוס חרדים. זה קשור לתחושת שותפות, לא לגיוס עצמו. הבן שלנו נהרג, ואני כועס על כך שהם שותפים בהחלטות הממשלה, אבל בפועל לא משתתפים בהגנה על המדינה, שהם כמוני חיים על אדמתה.
"בני הבכור אליק נפצע בתאונת דרכים בדרכו לקברו של אחיו בהר הרצל. ביקרתי אותו בהדסה והלכתי ברגל לבן אחר לארוחת שבת. עברתי ליד ישיבת חברון וראיתי כמויות של תלמידי ישיבה חרדים הולכים להם בפנאן. יומיים לפני כן נהרגו חיילים בלבנון והם, כדברי רבניהם, מצילי ישראל בתפילותיהם, נכון? אבל אלו הורידו את החליפה כי היה חם, ישבו בכיף שלהם, ואתה - שהבן שלך נהרג - מבין שאין כאן שום ערבות, שום אכפתיות. איך האנשים האלו מחזיקים מעצמם כמצילי העם היהודי? פעם שאלו אותי עם מי אעדיף להיות על אי בודד, עם חרדי או חילוני, ובלי להסס בחרתי בחרדי. הוא קרוב אלי, פילוסופיית החיים שלי ושלו דומה ולשנינו חשובה תורת ישראל. אבל היום אני מרגיש שאני לא יכול אפילו לתת לו צדקה".
"הבן שלנו נהרג, ואני כועס על כך שהם שותפים בהחלטות הממשלה, אבל בפועל לא משתתפים בהגנה על המדינה, שהם כמוני חיים על אדמתה"
"לצד האיומים מבחוץ, הדבר המטריד ביותר זו המציאות הפנימית", אומר לי ח"כ גדי איזנקוט, ששכל במלחמה הזו את בנו, רס"ר במיל' גל ז"ל, ושניים מאחייניו. "יש איומים כבדים מאוד על הסולידריות שנקנתה במלחמה, יש חוסר נכונות לתקן את התאונה ההיסטורית בביטול חוק הגיוס והפרת חובתו של הפרט למדינה. נקודת הכובד בחברה הישראלית היא כבר לא ימין-שמאל-פלסטינים-חלוקת ירושלים, אלא משרתים-לא משרתים בצה"ל". בשורה התחתונה הוא חותם באופטימיות: "אנו בנקודת אל-חזור ויהיה תיקון למציאות. זה בלתי נמנע".
9 צפייה בגלריה
גדי איזנקוט
גדי איזנקוט
גדי איזנקוט
(צילום: עמית שאבי)
מי שהיה ראש אכ"א, אלוף במיל' יניב עשור, חושב שהתיקון צריך להתחיל הרבה לפני גיל קבלת צו הגיוס. "הסיפור מתחיל במערכת חינוך שמורכבת מארבעה גזעים שונים: ממלכתי, ממלכתי-דתי, חרדי וערבי. ואז אנחנו באים לבחור חרדי בן 18 ואומרים לו לבוא לצבא עם מערכת ערכים שהוא לא מבין. אנחנו לא מדברים חרדית".
אז מה עושים? "כשמישהו באמת לומד תורה, הוא אומר, 'עברתי את גזירות אנטיוכוס, למדתי במערות כדי לשמור על התורה, ואתה מאיים עליי בגיוס? אסתדר'. לכן צריך שיח מחבר. יש פה ציפייה שמחר יהיו 30 אלף חרדים בגולני, אבל זה לא קורה ביום אחד. צה"ל לא אחראי לזהות החברה הישראלית, אסור לשים את זה על הצבא אלא על המדינה".
כמו שאומר אלוף במיל' עשור, המדינה לא דוברת חרדית. אבל קשה להאשים רק אותה. "יש כאן סוגיות שחלקן נוגעות לציבור וחלקן נוגעות רק לרבנים", מחדד שר החינוך לשעבר, הרב שי פירון. "אני חושב שהחלק הרבני עובד על הציבור החילוני. הם אומרים שהציונות זה לא הסיפור שלהם, שהגיוס לצבא יקלקל אותם, אבל לפי מחקרים הפער באחוז החילון בין הציונות הדתית לעולם החרדי הצטמצם בעשור האחרון, והם לא יכולים להשתמש בטיעון הזה".
9 צפייה בגלריה
שי פירון
שי פירון
פירון: "עובדים על הציבור"
(צילום: יונתן בלום)
איך מגייסים אותם? "חייבים לומר בבירור שכל אזרח במדינת ישראל חייב לתת שנתיים מחייו לטובת הציבור. גם ערבים וגם חרדים".
תא"ל במיל' ראם עמינח, לשעבר היועץ הכספי לרמטכ"ל, מסרב להבדיל בין הלומדים האמיתיים בישיבות לבין אלה שלא. "אסור לנו לעשות את ההבחנה הזו, כי בכך אנחנו הופכים את הישיבות לעיר מקלט. הצבא שולח צווים לאלה שעובדים, ומה המסר? הם נדחפים חזרה לישיבה, ואנחנו במו ידינו מייצרים את הגרוע שבעולמות, כי כך הם לא מתגייסים ולא לומדים".
כיצד היית פועל? "חייבים לשלוח צווי גיוס לכל בני ה-17 החרדים, כמו לשאר ילדי ישראל. הצבא צריך אותם וייצר עבורם מסגרות תומכות. לא צריך חוק כי החוק קיים".
גיוס חרדים, אומר תא"ל עמינח, לא צריך להיעשות בשם השוויון בנטל, כי אז יגידו החרדים שהם לומדים תורה ובכך מתבטא השוויון. הגיוס, הוא אומר, קריטי בשם הביטחון. צה"ל פשוט זקוק ללוחמים החרדים.
"הצבא שולח צווים לאלה שעובדים, ומה המסר? הם נדחפים חזרה לישיבה, ואנחנו במו ידינו מייצרים את הגרוע שבעולמות, כי כך הם לא מתגייסים ולא לומדים"
עם ההבנה שיש לי היום, כאדם בוגר, אני חושב על אבי שלכאורה סטה מהדרך, יצא לעבוד, הקים הוצאת ספרים, פירנס בכבוד את משפחתו וגם דיקדק בהלכות והתפלל במניין שלוש פעמים ביום. ועם זאת היו לו רגשי נחיתות מול העולם החרדי. הם אלו שהקדישו עצמם ללימוד התורה והם שומריה הנאמנים.
מידה של נחיתות אצל הדתיים הציונים כמו זו שקלטתי מאבי הייתה גם בבתים אחרים והועברה הלאה לדורות הבאים, ואיכשהו, באופן לגמרי לא מודע, איפשרנו את הוויתור האינסופי לחרדים. בעומדנו מולם סיפרנו לעצמנו שהם שומרים על התורה טוב מאיתנו. ואולי, אני אומר לעצמי בחצי חיוך, גם אצל דוד בן-גוריון שנעתר לבקשתו של החזון איש ושיחרר 400 אברכים מהשירות הצבאי התעוררה תערובת רגשית של נחיתות מהולה באשמה, שהובילה לפשרה שממנה הכל התחיל.
אני משתף את דובי אוסטר, אביו של סרן איתן ז"ל, בתחושת רגשי הנחיתות שהיו לאבי מול החרדים. הוא מספר לי על תמר, בתו בת ה-18 שעשתה שבת במאה שערים עם האולפנה שלה. "היא חזרה בהרגשה חזקה שהם הטובים ואנחנו החלשים בהיבט הדתי", הוא אומר. "הם הציגו עצמם כנושאי הלפיד וכאלה ששמירת השבת שלהם היא הנכונה. חייבים לחנך את הצעירים שלנו לא להרגיש פחותים".
על דלת ביתם של יעל ודובי אוסטר במודיעין הודבק סטיקר ובו ציטוט של בנם איתן ז"ל: "היינו במצבים יותר מורכבים ויצאנו מכל המצבים האלה עם ידנו על העליונה. וגם עכשיו זה יהיה ככה".
יש לך תחושה קשה כלפי החרדים, כמעט תחושת בגידה? "זו לא בגידה, זו פרזיטיות. כשהתחילה המלחמה זה נהיה צורם - יש כאן קבוצה ענקית שלא נוקפת אצבע ורק מנצלת. אחרי שאיתן נהרג זה נהיה כל כך כואב וקורע. קודם הייתי נשא ועכשיו אני כואב, כאילו ידעתי שיש לי משהו לא בסדר בגוף בעניין הגיוס שלהם, ועכשיו זה התפרץ ואני מרגיש שהם אוכלים מתוך הגוף שלי".
הם אומרים שהתורה מגינה ומצילה. "הם מנצלים את התורה כדי להציל את עצמם. התורה לא מגינה. מי שלא מציל את עצמו לא ניצל, ראינו את זה בשואה. ואני שואל, ומה עם פיקוח נפש? לא קיבלתי תשובה משכנעת מהחרדים".
אשתו, יעל, מחזיקה באותה עמדה כואבת. "למה לא רואים אותם בהלוויות?" היא תוהה. "אם הם מאמינים במצוות פדיון שבויים ושחייבים להחזיר את החטופים, למה הם לא מגיעים בהמוניהם להפגנות? והתשובה היא כי שום דבר לא מעניין אותם באמת חוץ מעצמם".
האומנם דבר לא מעניין אותם זולת טובתם האישית? מבחינתו של הרב ירמי סטביסקי, נראה שדווקא הפלגים השמרנים הם אלה שביצעו רפורמה בדרכם, ואין לו שום חיבור ליהדות החדשה שהם יצרו. "זו דת שהפכה את לימוד התורה לעבודה זרה, במובן שאתה נעול בלי אפשרות לחשוב על ערכים נוספים. כשאדם שקרוב לאלוקים, שתופס עצמו כאדם טוב ומוסרי, אומר שהוא לא צריך לסכן את עצמו בשביל להגן על המדינה שלנו - זה הופך לעבודה זרה וגם ליהדות בלתי מוסרית בעליל. מי שמוכן להקריב את המוסר למען הדת בסוף גם ישחית את הדת".
אביו של איתן אוסטר ז"ל אמר שהחרדים מנצלים את התורה כשהם אומרים שהיא מגינה ומצילה. "בהתחלה הם אמרו זאת, ועכשיו עולה טיעון חדש: אם נלך לצבא כולנו נהפוך ללא דתיים, שזה טיעון ריק כי הרי אפשר להקים יחידות שיענו לצורכיהם, הם יקבלו זמן ללימוד תורה, לא תהיינה נשים בסביבתם וכן הלאה. לדעתי אחוז גבוה מהחרדים מבינים את הצורך בהגנה על המדינה, אלא שהמנהיגים שלהם מפעילים עליהם סנקציות פסיכולוגיות, כלכליות וחברתיות ובכך יוצרים דת של משטור אלים כנגד מי שרוצה להתגייס".
אני לא בטוח שאחוז גבוה מהחרדים אכן מעוניין להתגייס. "החרדים מאוד פרקטיים. כשזה מגיע לרפואה הם הולכים לבתי החולים שלנו, כשזה מגיע לכלכלה ושידוכים הם עושים את החישובים שלהם. מי סומך בדברים האלו על הקדוש ברוך הוא? החברה החרדית מורכבת מהרבה פלגים וגם מקבוצות מודרניות ואני חושב שרבים רוצים להתגייס. יצרו כאן סוג חדש של דת שלא פועלת לפי ההלכה, שהרי על פי ההלכה אבא חייב ללמד את בנו אמנות וזו הלכה פסוקה. כיוון שלא מלמדים אנגלית ומתמטיקה הם לא יכולים ללמוד מקצוע, וכך נוצרה תלות ברבנים ובנדיבות של המדינה. אלה חיים של יהודי? תמיד יהודי עבד ולמד. לקחת ילד ולהושיב אותו מול גמרא כל היום כשהוא לא מסוגל, במקום ללמדו מקצוע, פירושו הרס חייו".
"זו דת שהפכה את לימוד התורה לעבודה זרה, במובן שאתה נעול בלי אפשרות לחשוב על ערכים נוספים"
אני חושב על העץ המשפחתי שלי, על סבי החרדי שנולד בעיר העתיקה ולאחר מכן עבר לגור בשכונת בית ישראל הנושקת למאה שערים, שממנו צמחו ענפים כמו שמוליק, שמחה וגדי, שלושת בניה החרדים של דודתי שפירנצה ובעלה אברהם חסידה, שהתחנכו בישראל ולדעתם הציונות היא האסון הגדול של היהדות. "המדינה תיבנה על ידי תורה ומצוות ומשיח. המשפחה שלנו חיה מצוין עד שקמה המדינה. היחסים עם הערבים היו טובים".
או כמו שאמרה לי אחותו של סבא שלי, דודה הודס ממאה שערים, ״מיום שעמדתי על דעתי הלכתי בוקר-בוקר להתפלל בכותל - אצל הטורקים והבריטים. כשקמה מדינת ישראל, עד מלחמת ששת הימים נמנעה ממני ההליכה היומית לכותל והיה בי צער רב". דודה הודס מעודה לא עזבה את ירושלים.
רבי אהרן הלטובסקי, סבו של דובי איכנולדרבי אהרן הלטובסקי, סבו של דובי איכנולד
"המפעל הציוני שאינו בנוי על שולחן ערוך ומצוות הוא פסול. במדינה שראש הממשלה, שר הביטחון ובתי המשפט הם חילוניים לעולם לא יהיה גיוס חרדים". את הדברים הנחרצים האלו אומר לי בן דודי שמחה חסידה בעוד אחיו גדי מכריז בלי למצמץ שמדינת ישראל היא חורבן ליהדות. גדי משתייך לפלג הירושלמי שאנשיו לא משתתפים בבחירות וכמעט לא מקבלים מהמדינה תקציבים. הדוגמה להתבדלות מוחלטת. לאותה משפחה ממש משתייכים גם בניה של רבקה, אחותה הצעירה של אמי: יוחנן לוקר, אלוף בצה"ל ולשעבר מזכירו הצבאי של נתניהו; הראל לוקר, לשעבר מנכ"ל משרד ראש הממשלה; וחיים לוקר - ממשתילי הלב הידועים בעולם. וכמובן אחי חיים, אחותי בתיה ואני. משפחה קלאסית של ספרא וסייפא.
9 צפייה בגלריה
דובי איכנולד עם יוחנן לוקר, כשהיה ראש מטה חיל האוויר
דובי איכנולד עם יוחנן לוקר, כשהיה ראש מטה חיל האוויר
דובי איכנולד עם יוחנן לוקר, כשהיה ראש מטה חיל האוויר
אני מספר לרב ירמי שנדהמתי מהמילים של בן דודי, שלפיהן מדינת ישראל היא אסון שקרה ליהדות. "זכותו להאמין בזה", הוא עונה. "אבל המדינה לא צריכה להתחשב בכל אדם עם קושי ללכת לצבא. מי שפוחד שהחרדי יעזוב את הדת בגלל השירות בצבא, תקוע בפחדים שלו. הילדים שלי משרתים בצבא ואני לא ישן בלילות מרוב דאגה. שאספר לחרדים מה זה להיות אלמנה? זאת הבת שלי. ויתום? זה הנכד שלי שיגדל בלי אבא, חתני שנפל. ובתי השנייה, בעלה היה במילואים תקופה ארוכה והכל נפל עליה, כל כך לא פשוט. את החרדי שלא מאמין במדינה כל זה לא מעניין בשום צורה".
להבדיל מהתחושות במשפחתי, אצל ד"ר מיכל ויליאן, רופאת משפחה בבני-ברק, מעולם היו רגשי נחיתות מול החרדים. "גדלתי בבית דתי, אבי היה מהנדס, ותמיד הייתה בו עליונות מסוימת בגלל עבודתו המכובדת ויכולתו לפרנס את משפחתו. הוא לא הרגיש בשום צורה נחות מבני משפחתו החרדים, וגם אני לא. יש לי קרבה אידיאולוגית אל החרדים, אבל כשבחורים צעירים נהרגים במלחמה, ומשפחות קורסות תחת העומס, הם לא יכולים להביט מהצד ולומר שזה לא קשור אליהם".
מזדהה עם התחושה שהחרדים בגדו בנו? "אפשר לומר שכן. זו סטירה מאוד חזקה לפרצוף האישי והלאומי. עוצמת ההתנגדות שלהם לגיוס היא כל כך חזקה, בוטה וחדה. הם מסתכלים במשקפת ולא רואים כלום, לא את המלחמה ולא את גדולתה של המדינה שהוקמה כאן".
כמי שמכירה היטב את החברה החרדית, מה ההסבר שלך לזה? "הם אומרים לעצמם, 'אני אצעק בקול ומי שצועק הוא גם צודק'. הלחץ החברתי שם כל כך גדול, הפחד שמא הילד לא יתקבל לבית הספר, הבת תהיה מוקצית ולא ימצאו לה שידוך, או שיזרקו מהעבודה או יעיפו מהקהילה בני משפחה, ולכן לא מסתכלים מעבר לגדר".
כאמא לתשעה ילדים שבמהלך המלחמה חמישה מבניה וחתניה היו בו-זמנית בחזית העזתית והלבנונית, הרגשת שהכעס גובר כלפי אלה שמסתגרים בעולמם? "ברור שזה מאוד הטריד. כאישה דתית-לאומית הרגשתי קרבה יותר גדולה לחרדים מאשר לחילוני בצפון תל-אביב, ודווקא בגלל זה אני מצפה שהחרדים יהיו שותפים לעומס שהמלחמה הזו תובעת. לאכזבתי זה לא קורה. פתאום התחוור לי שהם לא אחים שלי כמו שהאמנתי. פתאום עלו בתוכי ספקות, האם בעת צרה בכלל היו באים לעזרתי? אני כבר לא בטוחה, וזה מערער ומאכזב".
"כשבחורים צעירים נהרגים במלחמה, ומשפחות קורסות תחת העומס, הם לא יכולים להביט מהצד ולומר שזה לא קשור אליהם"
חשבתי לא מעט על תיאור הבית שבו גדלה ד"ר ויליאן, שמחתי שלילדיי לא העברתי את תחושת הנחיתות שהייתה לאבי ועל שהם מלאי ביטחון עצמי בעמדותיהם הדתיות והלאומיות. הרגשתי גאווה גדולה כשנכדי טנא בן ה-15, שהולך עם ציציות בחוץ ולומד בישיבה תיכונית בירושלים, הודיע על כוונתו ללכת לקורס טיס. הוא תלמיד חכם שלומד גם חמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה, ואין לו בדל של ספק בעניין חובת גיוסו.
כשאני משתף אותו במסע המטלטל שעובר עליי, הוא מספר לי: "לפני המלחמה שמעתי שיעור מהרב רא”ם הכהן, ראש ישיבת עתניאל, שהלכה פסוקה היא ללכת לצבא, ובוודאי במלחמת מצווה כמו שאנחנו מצויים בה, שבה גם חתן יוצא מחופתו. כולם, אבל כולם, חייבים ללכת לצבא ולשאת בנטל". כשאני מאזין אחר כך לדברי הרב רא”ם, הוא אומר: ״לא ניתן כלל להשוות בין לימוד תורה לחייל שנלחם על הארץ ומקיים הלכה למעשה את חוקי התורה".
בתי סיון, המתגוררת עם חמשת ילדיה ביישוב בר גיורא, התמודדה, כמו הנשים הלביאות הרבות מאז 7 באוקטובר, עם החרדה והדאגה לאורך אינספור ימי מילואים של בעלה, עם גידול ילדים לבד ועם עבודתה כפסיכולוגית. "כשאני שומעת את הדיונים שלך עם החרדים זה מעצבן אותי כי הציפייה שלי משבט לוי, השבט שלא יוצא להילחם כיוון שהוא נרתם למלחמה ממקום של תפילה ולימוד תורה, היא לא שיוסיפו פרק תהילים בשבת - אלא שיהיו חוני המעגל! שיזעקו, שיהיו כל כולם בתוך זה. אם אתה לא חוני המעגל או משה רבנו שמחזיק את הלוחות בקושי להצלחת עם ישראל - תעלה על מדים!"
אבי קראוס, בעלה של סיון, בעל חברה לייעוץ ושיווק דיגיטלי וחייל בהנדסה, היה במילואים בלבנון בראש השנה וביום כיפור ודווקא שם, אמר לי השבוע, הוא הרגיש את שיא קידוש השם ואת התורה במהותה. מבחינתו היה זה קיום הלכה גדולה. מלחמת מצווה.
"תוך כדי הלחימה, כשאנחנו עסוקים במאקרו בהגנת המדינה והכנעת האויב, ובמיקרו לשמור לעצמנו על התחת שלא נמות, העדפתי לא להתעסק בגיוס חרדים", הוא אומר. "אבל עכשיו אני בחוץ, חברים שלי מתחילים סבב רביעי של מילואים, וגם הסבב הבא שלי כבר נמצא באופק. לאורך כל השנה הזאת, סיון הייתה מאוד טעונה בנושא החרדים. כשאצל השכנים שלנו מהעיר החרדית הסמוכה הדבר הזה כמעט ולא מורגש - זה בהחלט מקומם. אבל בכל פעם שסיון הביעה את זה בשיחותינו אני ניסיתי מאוד להרגיע. לא הרגשתי שהוצאת הקיטור הזאת עליהם מועילה".
כשאני שואל מה השתנה, הוא נזכר ביציאה הראשונה שלו עם סיון, אחרי שני סבבים קשוחים בלבנון. "יצאנו לשוק בירושלים, הצלחתי לאסוף את עצמי כדי לשבת, לאכול וליהנות, אבל מדבר אחד לא יכולתי להתעלם: סביבנו היו כמעט אך ורק חרדים. סתם כך באמצע השבוע, בעיצומו של תמרון בלבנון ואחרי שנה של מלחמה. בברים, במסעדות, ברחוב - שבבניקים שכבר רואים שהם מחוץ לסיפור, חרדים מודרניים מהוקצעים ואופנתיים וסתם חרדים מהמניין, כולם חולפים לנגד עיניי ומשום מה מעוררים את חמתי. אני לא אוהב קונפליקטים ואני לא אוהב לתלות אשמה באחרים, בטח לא כקבוצה. מעדיף לבדוק את עצמי ולהזדהות עם האחר, אבל בערב הזה לא הצלחתי להימנע מהקונפליקט.
9 צפייה בגלריה
הרב ירמי סטביסקי, מנהל "הימלפרב" ששכל את חתנו ועשרה מתלמידיו
הרב ירמי סטביסקי, מנהל "הימלפרב" ששכל את חתנו ועשרה מתלמידיו
הרב ירמי סטביסקי, מנהל "הימלפרב" ששכל את חתנו ועשרה מתלמידיו. "תורתם של החרדים איננה התורה שלנו"
(צילום: דובי איכנולד)
"לא יכולתי להתעלם מהמכנה המשותף עם האנשים הטובים, חובשי הכיפה השחורה, שהסתובבו סביבי ונהנו בשוק. חלקם אולי שירת או ישרת, אבל לא יכולתי לראות אותם שם. לא יכולתי שלא לחשוב על כל המשימות שאנחנו תופסים, ושאולי היה כדאי לקחת אותם רק בשביל לשבת בש"ג. לא למשימה קרבית, אבל גם להחליף מישהו שסגר שמונה שבתות ובמקום לצאת הביתה ל-24 שעות הוא נותן עוד סבב שמירות, יכול להיות מאוד משמעותי.
"בשעה הזאת, ציפוף השורות המפורסם ששמר על החברה הזאת לאורך השנים הופך לביזיון ואבסורד. אמירות מזעזעות של מנהיגים חרדים מתרסקות על קרקע מציאות של נופלים. אנחנו חייבים עוד כתף באלונקה הזאת. הגיעו מים עד נפש. אני לא רוצה להפגין ולזעוק, אני רוצה שהצדק יתגלה בלבבות של האנשים, שהם יצליחו להתגבר על האטימות וקהות החושים של המנהיגים שלהם ויצביעו ברגליים".
"יצאנו לשוק בירושלים, הצלחתי לאסוף את עצמי כדי לשבת, לאכול וליהנות, אבל מדבר אחד לא יכולתי להתעלם: סביבנו היו כמעט אך ורק חרדים"
בשבת האחרונה פגשתי בת של שכן. בעלה במילואים בסבב רביעי והיא באה עם חמשת ילדיה מלוד, עיר מגוריהם, להוריה לסוף השבוע. שאלתי לדעתה על גיוס חרדים והיא בחרה לספר אנקדוטה מחייה. עד פסח השנה התעמלה עם קבוצת נשים, רובן חרדיות. בעלה היה אז במילואים, היא נטרפה מדאגה ואילו החרדיות לא הפסיקו להתלונן על העומס לקראת ליל הסדר, ביעור החמץ וכמות הבישולים לחג. אף אחת לא שאלה על התמודדותה שלה. "כשיזמתי ואמרתי שבעלי בצבא, הן שאלו לשמו והבטיחו להתפלל עבורו. זה הרתיח אותי. אני צריכה שהבעלים שלהן יחליפו אותו, לא שיתפללו למענו. הזרות והניתוק שלהן, לצד הכעס שלי, גרמו לי לעזוב את הקבוצה".
עפרה לקס, אם לשישה, מתגוררת אף היא בלוד. בנה נוה, לוחם סיירת מטכ"ל, נהרג ב-7 באוקטובר בקרב בקיבוץ בארי. בתוך האבל הכבד היא מדברת במתינות ומתעקשת לשמור על אופטימיות: "אני רוצה שותפות עם החרדים לא בגלל שנוה נהרג. מהיום שהבן שלי התגייס הלב שלי לא היה במקום, והבנתי שלא כולם בסרט שלי. שאלתי את עצמי איך זה יכול להיות ולא מצאתי תשובות. אני פונה ללב של האמהות היהודיות ולהיגיון שלהן, ויודעת שהאמהות תמיד היו הנתיב הנכון לעשיית ההבדל, לא ראשי הישיבות. מתישהו זה יקרה". כאדם אופטימי במהותו הייתי זקוק לחיזוק הזה של עפרה, במיוחד בימים שבהם הפוליטיקאים מתעתעים בנו.
אני חושב על המילים שהפוליטיקאים למיניהם זורקים לאוויר, כמו "ביחד ננצח", ושואל את עצמי - על איזה ביחד מדובר? מי הם הפרצופים המרכיבים אותו? הביחד יישאר סדוק אם לא יהיה גיוס חרדים, ואז איך בדיוק ננצח, ובעיקר, איך נחיה לאורך שנים בפיסת הארץ הזאת?
בצאת השבת הצטרפתי להפגנות הנערכות בקביעות על גשר קוקה-קולה. פגשתי אנשים מעוררי השראה, בעיקר נשים שלא יכולות יותר לשתוק. על ידן עברו משפחות חרדיות עם עגלות ילדים, חוזרות לבתיהן בבני-ברק מעוד שבת שכולה עונג בירושלים או בביתר-עילית, חלקן במבט אטום, אחרות במבט מושפל, עוברות מול המפגינות במהירות. עוברי אורח זורקים הערות, כמו “המדינה שלכם לא מעניינת אותנו ולעולם לא נתגייס לצבא שלכם”.
על הגשר שבין בני-ברק לגבעת-שמואל, כשאנשים קראו לחרדים להתגייס ולתת את חלקם, מתקבלת הידיעה בלחש על נפילתם של ארבעה לוחמים. זו הייתה עוד צביטה בבשר המזכירה שמלחמה נוראית עדיין אוכלת את בניה של הארץ הזאת ועדיין רק חלק מהציבור משתתף בהגנה על אדמתה.
על הגשר פגשתי את שרון הנדלמן-גוטליב. היא גדלה ביישוב הקהילתי הושעיה, כיום גרה בגבעת-שמואל ומנהלת את סטארט-אפ בתחום הבריאות. היא נשואה לעומר גוטליב, עוסק בתחום הבנייה, שירת בצנחנים, ויחד הם מגדלים ארבעה ילדים. בנה במכינה קדם-צבאית ובתה במיונים לשירות קרבי משמעותי. בעלה עדיין במילואים, ושרון מוקפת אנשים שנושאים דגל ישראל וכרזות: "מי שמאמין לא משתמט", "חוק הגיוס, חוק המעונות, מה יהיה חוק ההשתמטות הבא?" והיא, עם רמקול בידה, חוזרת ואומרת: "בלי צבא אין תקווה".
החרדים בסביבתה משמיעים קריאות בוז. "אתם יכולים לעשות אצבע משולשת עד מחר, אנחנו לא נוותר", היא מכריזה ואחר כך צועדת לכיוון כביש 4, ומול המכוניות בנתיבים היא מרימה שלט שעליו איור חייל במדים ומתחתיו תזכורת: "לא תעמוד על דם רעך". היא לא מוותרת ובקולה הרם תובעת מהחרדים: "אתם ישנים טוב בזכותנו, תצטרפו אלינו עכשיו!"
"בתחילת המלחמה, כשכל המדינה הייתה בהלם ובאבל, היחידים שהאסון הזה דילג עליהם היו החרדים", היא אומרת לי. "המלחמה נמשכת והם ממשיכים לסחוט כספים כאילו דבר לא אירע. אני נטרפת מזה. וכאן מבחינתי עובר קו פרשת המים. היה לי ברור שאי-אפשר יותר לתת למנהיגים שלנו להפוך אותנו לסמרטוטים של החרדים ולמשרתי האינטרסים שלהם, ויצאתי להפגין. גיליתי כמה לא פשוט לסחוף אנשים. חלק עצלנים וחלק פוחדים שההפגנות יזהו אותם כקפלניסטים שרוצים להפיל את הממשלה, כי קפלניסטים הם על תקן בוגדים אצל הציבור שלנו והטרלול גדול. עצוב לי, אבל זה המצב. ההפגנות שלנו מנסות לייצר לחץ על הח"כים והשרים הדתיים, הציונים שביניהם, ולומר שלא נסלח להם ולא נצביע עבורם אם לא יהיה כאן שינוי דרמטי. החרדים מקריסים לנו את המדינה ויקריסו אותנו כחברה אזרחית, וזה אסון. אני אומרת להם בפנים שהאנטי-ציונים הם חזירים".
ומה הפתרון לשיטתך? "אין צורך להיות יצירתיים, הפתרון פשוט: חוק גיוס אחד לכולם, וזהו. אם החרדים לא מתגייסים, צריך לשלול מהם את כל הזכויות שלהם ולהפסיק לתת להם כספים שאתה ואני מממנים. אם החרדים לא במשחק, אז אפס שקלים מועברים אליהם. סוף למחיר למשתכן, להנחות בארנונה, לחיזור של קופות החולים אחרי משפחות מרובות ילדים ולמלגות לאברכים. אולי אפילו צריך לשקול את שלילת זכות ההצבעה שלהם. אם הם לא מקבלים את המדינה, אז שהמדינה תלך עד הסוף".
וזה יעזור? "רק הכסף מדבר אליהם, אז הכסף יעשה שינוי. גדלתי על תורה ועבודה, חבריי ואני גאים במי שאנחנו, והכיוון הדתי שהמדינה הולכת אליו לא משקף את הערכים שלנו. אני מאמינה שהציונות הדתית – ולא בצלאל סמוטריץ', שמבזה אותנו, והכעס עליו גדול – היא זו שתביא את השינוי".
9 צפייה בגלריה
ד"ר מיכל ויליאן (משמאל) ושרון הנדלמן-גוטליב, בהפגנה נגד חוק הגיוס
ד"ר מיכל ויליאן (משמאל) ושרון הנדלמן-גוטליב, בהפגנה נגד חוק הגיוס
ד"ר מיכל ויליאן (משמאל) ושרון הנדלמן-גוטליב, בהפגנה נגד חוק הגיוס
(צילום: דנה קופל)
ד"ר מיכל ויליאן ושרון הנדלמן-גוטליב, ועימן עשרות אנשים שאכפת להם ויוצאים בכל שבת להפגין נגד ההשתמטות החרדית, מטעינים אותי בתקווה. אני נאחז בדברי שרון, שמבטיחה בקול בוטח שאם פועלים אין מקום לייאוש. "אני בטוחה שבסוף יקרה משהו טוב. אני עובדת בצמוד ל’שותפות לשירות’ ו’אמא ערה’, קבוצות של נשים חזקות מאוד. אם לא נצליח לגייס את החרדים נהיה מדינה נחשלת, בורה ועבריינית כמו סודן וסוריה ונאבד את הכל".
הלהט והאמונה של שרון מעצימים אותי בעיקר כשצפים בראשי דברי הרב אליהו פינקוס מירושלים, שפגשתי לאחרונה בטיסה. "למה לשמאל מותר לסרב בשם האידיאולוגיה כשיש מהפכה משפטית? למה המתנחלים מסרבים לפנות שטחים? לנו מותר לסרב בגלל הדת". כל כך הרבה אי-דיוקים בכל כך מעט מילים, וכמה ביטחון יש לדובר בצדקת טיעוניו.
אני חוזר הביתה, האמת, קצת מיואש מההפגנה בגשר ומתגובות החרדים אליה ומתקשר לחברי ישי לפידות, איש שנטוע היטב בכל העולמות, בעל טור בעיתונות המגזרית, שהגיע מהחברה החרדית וכמובן הוא וילדיו עשו שירות צבאי. מה יהיה, ישי? אני שואל, והוא משיב: "אני מרגיש שהשינוי יגיע מהשטח", הוא מרגיע אותי, ואני מקשה שלא פגשתי את השינוי. ”זה יקרה, זה תהליך ארוך", הוא מוסיף, "אבל אין לי ספק שאלה שאינם שקועים בעולמה של תורה חייבים יהיו לעבור בדרך בצבא ההגנה לישראל ולשאת בנטל לפחות כשאר אחיהם".
dov@yedbooks.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 24.01.25