"צ'וקה שלי, ביקשתי שתפתחי מכתב זה בסוף השבעה, לא יודע למה. אולי כי עכשיו הכל יתחיל לשקוע והמבקרים יפסיקו להגיע ותרגישי לבד. שתדעי שאני מתכנן לעשות בלאגן בקבלה שם למעלה. לגבי תחושת הלבד - שתדעי שאני איתך בכל רגע. לא יודע אם תרגישי את זה, אבל הבלאגן שאעשה למעלה יהיה רועש ואני מקווה שתביני שאני איתך בכל זמן". את השורות האלה קראה בתחילת השבוע בהתרגשות מיטל כהן, מיד כשקמה מהשבעה על בעלה.
צבי כהן הלך לעולמו אחרי מאבק ממושך במחלת הסרטן, שגם אחרי שחלה בה המשיך לשרת במילואים בעזה. גם כשחבריו הפצירו בו שישמור על בריאותו ויירד מלוחמה, הוא התעקש להיות בכל מקום בו צריך אותו. אחרי שהותיר מכתבי פרידה למיטל, לילדיו דוד ותמר ואף קנה עבורם מתנות - המשפחה והחברים מנסים לעכל את היעדרו ולהמשיך בדרכו.
הותיר בן 6 ובת 4
מיטל (29) נותרה עם ילד בן 6 וילדה בת 4. היא מספרת כי "באוקטובר צבי חגג 30, אני אהיה בת 30 בחודש מאי. הגענו ליישוב נחלים בעקבות העבודה של צבי, הוא היה מדריך בפנימייה בישיבה התיכונית ושניהם יחד שימשו כרכזי הנוער ביישוב. מאז 7 באוקטובר צבי היה במילואים במספר סבבים, הוא החל בהקפצה ממש בתחילת המלחמה לתפקיד סמ"פ, הם היו בצפון, הוא היה מיעוד להתקדם להיות מ"פ. וככה היה לו קצת קושי בבליעה, כאב בגרון שהפריע לו. הוא לא הלך לבדוק את זה כי לא רצה לפספס אפילו שניה עם החיילים".
מיטל מספרת, כי באחד מסופי השבוע, כשצבי חזר הביתה, הוא היה מיובש לגמרי כי היה לו קשה לאכול ולשתות. הלכנו למיון ואמרו לו שם שזה כנראה צרבת חמורה. הרופא של הגדוד אמר לו להיבדק שוב, הלכנו לבדיקות וגילינו שיש לו סרטן חמור בין הוושט לקיבה. הוא עבר טיפולי כימותרפיה, ניתוח קשה ואחרי שהתאושש הוא חזר למילואים. הוא לא היה יכול להיות בלוחמה, אז הוא עבר להיות בלוגיסטיקה, אחראי על שיירות הציוד שנכנסו ויצאו. הוא היה בעזה למרות המצב שלו. כשהחברים שלו הפצירו בו אולי לנוח, הוא לא הסתכל על זה ממקום של אגו, הוא קיבל באהבה את התפקיד החדש והירידה מלוחמה".
באוגוסט 2024 הגידול חזר. אחרי טיפולים צבי החלים והמשיך בתפקיד במילואים מרחוק בעיקר, בישיבות זום. ואז הסרטן היכה בפעם השלישית. "הוא לא הפסיק לדאוג לחיילים", אומרת מיטל. "הוא ראה חייל שכתב פוסט על הטראומה שהוא סובל ממנה ולא היה לו כסף להיעזר בעורך דין. צבי הרים גיוס כספים ועזר לו, היו הרבה סיפורים כאלה. היה לו יחס אישי לכל אחד, הומור בקשר ואומר 'כאן 'קודקוד ושט'".
בחודשים האחרונים המצב הלך והתדרדר. "הבנו שהוא לא הולך לכיוון טוב. הוא הביא לילדים סידורים עם השמות שלהם, כתב לי מכתב לסוף השבעה וביקש שנמשיך לדבוק בחיים ולהמשיך לגדל את הילדים על חיים של ערכים ואהבה.
פרידה בערב שבת
בערב שבת לפני שבוע וחצי צבי הלך לעולמו. "שבוע קודם הוא שאל אותי אם צריך להיפרד, אמרתי לו שכן. הוא נפגש עם ההורים שלו, עם האחים שלו ושלי, הוא היה עסוק בפרידות וצוואות, הוא אמר כל הזמן 'אני מבקש לא להנציח אותי, לא רוצה ספר תורה, לא מעיין או מצפה על שמי, אני רוצה שתמשיכו בחיים ותהיו שמחים'. הוא אמר שאני צריכה להתחתן ולהתקדם בחיים, לדאוג שהילדים יהיו שמחים ונגדל אותם על ערכים".
מיטל מוסיפה: "לפני שבת הדפסנו נוסח של וידוי, אח שלו אמר את הוידוי, אמרתי לו 'סיימת? אתה מוכן?' הוא אמר 'לא סיימתי, אבל אני מוכן' אמרתי לו שאני איתו, החלטנו שאנחנו משחררים, נותנים לו את הזמן בשקט. זה היה נראה שהוא כבר חצי פה חצי למעלה, קיבלנו את השבת, שרנו 'שלום עליכם מלאכי השלום, צאתכם לשלום מלאכי השלום', ואני התפללתי שככה מלאכי השלום מלווים אותו החוצה. עשינו סעודת שבת מצחיקה ונחמדה בדיוק כמו שהוא רצה, מתישהו אחים שלו שמעו שהוא קורא לנו מהחדר, והבנו שזה נגמר. הבית התמלא באור מיוחד. זה היה מאד עוצמתי. צבי מת כמו שהוא חי, הוא מת גיבור. הוא לא מת במלחמה, אבל הוא מת גיבור, במלחמה אחרת גם אם זו לא גבורה שאנחנו יכולים לדמיין. זה לא בן אדם שהלך לקרב ומת בשניה מכדור, אלא ידע שהוא הולך למות, מתכונן ונפרד. הוא בחר את הדרך שלי. לא חשבנו שהוא לא צריך ללכת למילואים, לא חשבנו שהוא תרם מספיק וזה הזמן שלו להחלים, זו לא הייתה שאלה. צבי היה הולך לאן שצריך אותו. ככה הכרתי אותו. בבית שלנו זו לא שאלה של איך והאם, זו שאלה של מתי. אנחנו קופצים ראשונים".
"רצינו שתחזור"
מפקד הפלוגה, ד', ספד: "צביכו, כולם אהבו אותך. חצי שנה בילינו יחד מהשביעי באוקטובר, צמודים אחד לשני בתוך כל הבלגן. התקפות מוצב שחטפנו, טילים מעל הראש, משימות הזויות על הגדר והרבה מאוד שעות כוננות עם וסט עלינו. כל כך רצינו שתחזור. כשנכנסנו לעזה, זה תפס אותך בדיוק בהתאוששות מהטיפולים. אבל לך היה ברור שאתה מגיע. גם אם לא ב'חוד' הגדודי, אז כדי לתת יד בעורף". ר', שהחליף את צבי בתפקיד סמ"פ מסייעת בגדוד, מספר: "בתקופת המלחמה חלקנו יחד רגעים, קשיים וחוויות רבות. כשנאלץ לעזוב לטיפולים, נכנסתי למלא את מקומו בתחושת שליחות ורצון אמיתי להמשיך את דרכו. תמיד דיברנו וצחקנו על הרגע שבו יחזור אלינו בריא ושלם".
הרב נתנאל אלישיב, שלימד את צבי במכינת עלי, ספד לו: "כשהקמנו לפני קצת יותר משנה את עמותת 'חלק מהפתרון' במטרה להגביר את הלכידות בעם, להתמודד עם הקיטוב ולקדם ערכים ששנינו האמנו בהם - ביקשתי ממך להיות חלק מהפורום המוביל וגם רכז שטח. הייתי זקוק לאדם שאני יכול לסמוך עליו, שיהיה מסור, אבל גם יהיה אמיתי, דוגרי, ויידע גם למתוח ביקורת. וכך היה. בכלל, אתה הרגשת שאתה נשען עליי, אבל לא ידעת כמה אני נשען עליך. כמה פרגון, חיזוק ועידוד קיבלתי ממך".
