במפגש “תרבותא” של המסלול המשלב בתיכון עתיד כרמים בבנימינה, שעסק בסוגיות חברתיות אקטואליות, התפתח ויכוח סוער ורווי יצרים בין הורים משני צידי המפה. דתיים וחילונים, תומכי ומתנגדי ההפיכה המשפטית. מדובר בהורים שבחרו במסלול חינוכי משלב מתוך אמונה בפלורליזם, בכבוד הדדי וביכולת לחיות יחד למרות פערים, אך באותם ימים טעונים הם התקשו לגלות סובלנות זה לזה. כשהחברה הישראלית כולה היטלטלה בעוצמה, עמד למבחן הרעיון שעל בסיסו קם החינוך המשלב בבנימינה לפני יותר מעשור: לדתי יש זהות משלו, לחילוני יש זהות משלו, ואיש אינו נדרש לוותר על עצמו כדי לחיות לצד האחר.
המתח היה עמוק. חברים טובים התרחקו, קשרים אישיים נסדקו, והצוות החינוכי הבין שאי-אפשר להמשיך כרגיל. במקום מפגשים על נושאים אקטואליים, הוחלט לשנות כיוון ולעבור למפגשי העשרה ניטרליים, בלי פוליטיקה ובלי מוקדי מחלוקת מובהקים. להפתעת כולם, המתח בין המבוגרים כמעט שלא זלג אל הילדים, שחלקם בעלי עמדות נחרצות לא פחות מהוריהם, ואלה הצליחו לנווט את המורכבות, לשמור על שיח מכבד ולעבור את התקופה הסוערת.
"כמו במשפחה שבה יש מגוון דעות, וכשרוצים להימנע מפיצוץ אומרים לפעמים שעכשיו קשה מדי לדבר, זה קרה גם לנו", אומרת מיכל ורדיגר, ממובילות גרעין ההורים שייסד את החינוך המשלב בבנימינה. "פתאום, אחרי שנים שבהן הרגשנו שאנחנו רואים דברים עין בעין, צפו הפערים. זו הייתה תקופה רגישה מאוד, אבל היה ברור לכולנו שלא מוותרים. ואכן, לא ויתרנו".
מביאים את הבשורה הביתה
כחלק מהמאבק בקיטוב בחברה הישראלית, לאט ובנחישות מתארגנות קבוצות הורים שמבקשות לגדל כאן דור אחר שיכיר את החברה הישראלית על כל גווניה כבר בגן ובבית הספר. ניקול חן, מייסדת ומרכזת המסלול המשלב בתיכון עתיד כרמים מרשת החינוך עתיד, שנפתח לפני כחמש שנים מכיתה ז' עד י"ב, מספרת ש"מדובר בהורים חלוצים, פורצי דרך. הם עשו הימור וצריך להעריך את זה. הרבה פעמים הילדים הם אלה שמביאים את הבשורה הביתה. הם מפתחים שרירי הכלה כשהם פוגשים שונים מהם, לומדים לחיות עם מורכבות ולא נבהלים ממנה".
לדבריה, "יש הורים דתיים שלא ישלחו בשום אופן את ילדיהם למערכת חילונית ויש אחרים שמוטרדים מהשסע החברתי ורוצים עבור הילד שלהם גם זהות דתית וגם מפגש אמיתי עם תלמידים חילונים. יש גם חילונים שאומרים: נמאס לנו מהדיכוטומיה, אנחנו רוצים חינוך שמתכתב גם עם עולם מסורתי ועם תרבות ישראל".
ויש גם מי שלא מסוגלים להכיל את הרעיון. חן נזכרת בפגישה עם אב דתי שבא לרשום את בנו למסלול. "הצגתי את עצמי ואמרתי: שמי ניקול ואני חיה עם בת זוג, אביגיל. הוא היה מנומס מאוד, אבל בסוף הפגישה אמר שהבן שלו לא ילמד במסלול. שאלתי מה קרה, והוא אמר: אין מצב בעולם שהבן שלי יתחנך אצל אישה לסבית".
הקמת מסגרות משלבות כרוכה לא פעם בהתנגדות של רשויות מקומיות, של קהילות, ושל הורים משני הצדדים שחוששים מפגיעה בזהות ילדיהם, והמקרה של בנימינה לא היה שונה. תחילה הוקם גן משלב, אחר כך בית הספר היסודי בראשית, ואחריו המסלול המשלב בתיכון עתיד כרמים המשרת את ילדי בנימינה-גבעת עדה בגילי חטיבת הביניים והתיכון. כל שלב לווה במאבקים שאיימו להשפיע על מרקם החיים ביישוב שבו התושבים נפגשים במעגלים חופפים במוסדות החינוך, פעילויות תרבות ויוזמות חברתיות. לפני הקמת המסלול המשלב היו בוגרי בראשית מתפצלים, הדתיים לישיבות תיכוניות ולאולפנות והחילונים לתיכון החילוני, וכעת הם מהווים כמחצית מתמידי המסלול המשלב.
לפי נתוני משרד החינוך, בשנת 2013 למדו בחינוך המשלב 3,946 תלמידים מכיתות א' עד ט'. כעבור עשור כבר למדו בו 13,818 תלמידים. בשנת 2026 המספר עומד על 15,672, כאשר מחוז ירושלים מוביל עם 7,923 תלמידים, ואחריו מחוז מרכז עם 3,500. המסלול המשלב בעתיד כרמים נפתח עם 28 תלמידים בלבד, וכיום לומדים בו 186. הביקוש אליו גבוה מההיצע: בכל שנה מתמודדים בין 70 ל-90 תלמידים על 35 מקומות. "המסלול בא לנצח את הדיכוטומיה בין ממלכתי לממלכתי-דתי", אומרת חן. "אמרנו לילדים: אתם לא חייבים להתפצל. אתם יכולים להמשיך יחד עד סוף התיכון".
גם דתייה וגם לסבית
ניקול חן נולדה למשפחה חב"דית בקריית-מלאכי ונישאה בגיל 20 בשידוך. במשך שנים חיה במשבר זהות. "הייתי אישה מאוד טובה לבעלה", היא מספרת. "עשיתי מה שצריך, הלכתי למקווה, ילדתי ילדים כדת משה וישראל, ובתוכי היה סיפור גדול מוסתר: היותי לסבית, לצד הזהות הדתית שלי. היה לי דיאלוג פנימי בלתי פוסק. למה זה ככה. מה יקרה אם אחלל שבת. למה אני צמה. אחרי עשר שנים התגרשנו, עם ארבעה ילדים, כשהקטן בן תשעה חודשים”.
אחרי הגירושים פוטרה מעבודתה כמורה ומחנכת בבית ספר של חב"ד. "נאמר לי שאישה גרושה אינה יכולה לחנך ולהיות דוגמה לתלמידות. יום קודם הייתי מודל חינוכי, ולמחרת כבר לא. הרגשתי שאין לי אוויר". לאחר מכן יצאה מהארון, והייתה בטוחה שהקשר שלה לעולם הדתי נגמר. "חשבתי שאי-אפשר להיות גם דתייה וגם לסבית. כשנישאתי לאביגיל החלטתי להתנתק מהעולם הדתי, אבל הזהות הדתית לא עזבה אותי. באוריינטציה הטבעית שלי אני אדם דתי. אני רוצה ללמוד, להתפלל. אמרתי לעצמי: מי אמר שאין לי מקום? לא יקבלו אותי בחוגים הקיצוניים ביותר, אבל יש עולמות שבהם כן יקבלו אותי. ובמסלול המשלב מצאתי מקום כזה. אני יכולה להיות ניקול הדתייה וגם ניקול הלסבית. השמיים לא נופלים".
הניסיון האישי המחיש לה מה ההורים והילדים מוצאים בחינוך המשלב ולמה היא מאמינה כל כך בכוחו של המסלול, שמאפשר להחזיק זהויות מורכבות. "שלא ישתמע שהכל הולך חלק ואין לנו התמודדויות", היא אומרת. "שמים ילדים והורים דתיים וחילוניים יחד ואין קונפליקטים? יש לנו, והרבה, אבל אנחנו מתמודדים איתם אחרת מהחברה הכללית". לדבריה, ההורים והתלמידים פוגשים את הקונפליקטים כבר בגן וביסודי, אבל אלו מתעצמים בחטיבה ובתיכון.
המורכבות הזאת נוכחת גם בשגרת הלימודים עצמה. היום מתחיל כשהתלמידים הדתיים הולכים עם מורה דתי לתפילת בוקר, והתלמידים החילונים הולכים עם מורה חילוני לשעת תרבות, שמשתנה מיום ליום וכוללת בין השאר אקטואליה, מיינדפולנס, יוגה או סדנת כתיבה. "אנחנו לא מטשטשים זהויות", מדגישה חן. "אנחנו לא אומרים שהחילוני יהיה קצת מסורתי והדתי יהיה קצת חילוני. להפך. קודם מחזקים את הזהות מהבית, ורק אחר כך אומרים: עכשיו אתם יחד".
רוב השיעורים משותפים, למעט גמרא לתלמידים הדתיים. גם כאן הגבולות גמישים: תלמידים חילונים ביקשו שיעור גמרא אחד משותף. "הם אמרו לנו: גמרא זה לא רק לדתיים", מספרת חן. את שיעורי התנ"ך בכיתות ז' וח' מלמדים יחד מורה דתי ומורה חילוני, שמביאים גם את הקול האמוני וגם את הקריאה הביקורתית. "אפשר, למשל, לדבר על דוד המלך, ואחד יציג אותו כצדיק והשני כמי שחטא. התלמידים מכירים את שני הקולות. זה לא מבלבל אותם. כל אחד מביא את עולמו ולוקח מה שהוא רוצה".
אבל המבחן הגדול איננו בכיתה אלא בחיים עצמם, למשל בשבתות המשותפות. בבתי ספר דתיים, שבת משותפת היא חלק טבעי מהעשייה החינוכית. בחינוך חילוני, זה כמעט לא קיים. במסלול המשלב, לפני כל שבת כזו כל תלמיד מספר איך נראים סוף השבוע והבית שלו. הדתיים מדברים על בית כנסת, בלי טלפון, על אירוח אצל סבא וסבתא לפני כניסת שבת. החילונים מספרים על ים, בילויים, נסיעות. מתוך השוני הזה נבנה “חוזה שבת”, הסכם מעשי שמאפשר לכולם לחיות יחד מתוך כבוד.
ומה עושים כשרוצים ללכת לים בשישי בערב? ישנם תלמידים חילונים שרוכבים על אופניים ואליהם מצטרפים ברגל חברים דתיים. קבוצה אחרת מצאה שאפשר להצטרף עם סקייטבורד. לפעמים נמצא פתרון יצירתי אחר, כאשר הרעיון איננו אחידות, אלא התאמה הדדית. גם חגיגות פורים דורשות התייחסות מיוחדת: בעוד בבתי ספר ממלכתיים נהוגה מסיבת תחפושות, ובחינוך הדתי החגיגות הן בעלות אוריינטציה דתית, במסלול המשלב מוצעת לחילונים מסיבה עם די-ג'יי, ולדתיים חלופה במסגרת בית המדרש עם עשייה ערכית, כיבוד ומוזיקה. "זה כמו לחפור מנהרה בכפית", מתארת חן. "אנחנו לא נשנה ביום אחד את החברה בישראל. אבל הילדים האלה ייצאו לעולם עם יכולות לחיות בתוך שונות".
מתווכחים לא כדי לנצח
הפוליטיקה, כמובן, אינה נשארת בחוץ. התנחלויות, נערי גבעות, דוכני תפילין, ביבי לא ביבי, השינויים במערכת המשפט - כל אלה נוכחים מאוד אצל התלמידים. "הילדים שלנו לא נמצאים בחלל ריק", אומרת חן. "אבל כשזה קורה אצלנו, יש להם כלים להתמודד". ועדיין, הכלים הללו לא תמיד הספיקו. בימי ההפגנות הסוערות נגד ההפיכה המשפטית, אפילו ההורים שהקימו את המסלול מצאו את עצמם חסרי אונים. "אנשים שלמדו שנים לעבוד יחד הפסיקו לדבר. היו כעסים גדולים. משפחות דתיות וחילוניות שהיו חברות טובות התרחקו". בשלב הזה נאלצו לעשות את ההפך ממה שהם מטיפים לו בדרך כלל, ולהתרחק מהמחלוקת, כי "הנפש של ההורים ושל הילדים לא יכלה לשאת את זה".
לעומת זאת, בנושא החטופים החליטו בבית הספר שלא לוותר וקיימו ערב להורים ולילדים, בהשתתפות איריס חיים שבנה יותם נחטף ונהרג בעזה, ומשפחתה של ענבר הימן שנרצחה בנובה. היו שאלות, היו ויכוחים, אבל היה גם קו ברור: לא מבטלים את המחלוקת, אלא לומדים להכיר בכך שיש אנשים שחושבים אחרת. "הדבר הכי חשוב בעיניי", אומרת חן, "הוא השריר שמאפשר להתמודד. אני גאה בזה שהילדים שלנו מתרגלים את זה כשגרה". גם צוות המורים, לדבריה, הוא מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. “יש רב מלווה רוחני, יש מורות דתיות מאוד, יש מורה קיבוצניקית, ויש גם כאלה שמאמינים בהפרדת דת ומדינה. אנחנו נפגשים, מתווכחים, ומתרגלים בעצמנו את השריר הזה”.
אבשלום ורדיגר, תלמיד דתי בכיתה י"ב, גדל בחינוך המשלב מהגן. "אם אנשים יכירו קודם את האדם ורק אחר כך את הדעות, יהיה פה יותר טוב", הוא אומר. "כשלא מכירים, מפתחים דעות קדומות, ואז כל צד בטוח שהפערים עצומים. אצלנו זה אחרת. רוב החברים שלי חילונים. זה לא תמיד פשוט, אבל אנחנו יודעים לחיות יחד וליהנות". בימי שישי בערב, למשל, "הם שומעים מוזיקה, ואני לא אבקש שינמיכו או שיכבו את הטלפון כדי לא לגרום להם אי-נוחות. מצד שני, נעים לי כשהם מכבדים אותי. אם הם רוצים לצאת אחרי כניסת שבת הם יבואו אליי להזמין אותי כי הם יודעים שאני לא מדבר בטלפון".
גם נושא הכשרות מייצר לפעמים מצבים עדינים. "כשאמא של חבר חילוני אופה במיוחד בשבילי עוגה נוספת, זו סיטואציה לא נעימה כי טרחו בשבילי במיוחד. אבל כולנו מבינים את ההיגיון. אצלי בבית הם לא יאכלו בשר וחלב יחד, ואני מכבד את הכללים אצלם בבית. אף אחד לא בא לשנות את השני". כך, לדבריו, גם בענייני פוליטיקה. "יש הרבה ויכוחים. אני ימני, ויש לי חברים שמאלנים עם דעות קיצוניות יותר או פחות. אבל כשאנחנו מתווכחים, אנחנו לא באים לנצח. אנחנו באים להכיר את אחד את הדעה של השני וללמוד. הכי קל לי היה להיות רק בבני עקיבא או רק בישיבה. אבל אם רוצים להתגבר על פערים, צריך דווקא לחפש את מי שחושב אחרת ממך".
אמו של אבשלום, מיכל ורדיגר, הייתה בגרעין המייסד של 12 המשפחות שהקימו את הגן המשלב בבנימינה. היא עצמה גדלה בחינוך הממלכתי-דתי, והייתה בטוחה שכך גם יתחנכו ילדיה. מפגש מקרי בערב של ארגון צו פיוס שינה את חייה. “יצאנו משם בתחושה של הארה”, היא מספרת. “שאלנו את עצמנו איך התרגלנו לזה שמגיל שלוש מפרידים ילדים לפי אמונה ותפיסת עולם". חדורי מוטיבציה, ההורים הצליחו לרתום את המועצה המקומית, אך כאשר החלו בהקמת המסלול המשלב בעתיד כרמים נתקלו בהתנגדות דווקא בתוך הקהילה, מצד דתיים וחילונים כאחד.
"הייתי מוחרמת שנתיים. בבית הכנסת היו דיבורים מאחורי הגב", אומרת ורדיגר. "הפחד שלהם לא היה מעצם ההקמה, אלא מפיצול בקהילה ומהחלשת בית הספר הדתי הקיים. יש מעטים שעד היום לא מדברים איתי. בשנים הראשונות עברנו התמודדויות חברתיות קשות. בקרב הציבור החילוני היו שהתנגדו מחשש להדתה, שאמרו 'עכשיו הם מבקשים כיתה בשכבה, ומחר יבנו לנו בית כנסת בבית הספר'. מה שנותן לי תקווה זה שאף אחד בבנימינה לא יכול לטעון שנעשתה הדתה או שפגעו בממלכתי-דתי".
לדבריה, "בית הספר היסודי הוא כמו חממה מתוקה וכיפית, ובחטיבה ובתיכון המצב יותר מורכב. למדנו אותו תוך כדי תנועה במציאות שגם היא הפכה יותר מורכבת. זה לא שאין קונפליקטים וכולם חיים ביחד. חינוך משלב זה לא זבנג וגמרנו. חינוך משלב עוסק בזהות שלך ולא מבטל את הזהות של האחר, ומה שחשוב זה לא אחידות אלא לחפש את השונה ממך, להחזיק קונפליקטים ולהכיר בריבוי זהויות. חינוך משלב הוא גם צורך ביטחוני. האויבים שלנו יודעים לזהות כשאנחנו לא מחוברים, וזה היה אחד הגורמים ל-7 באוקטובר".
שפה של חיים משותפים
במקום שבו מבוגרים נשברים לעיתים תחת עומס המחלוקת, נדמה שלפחות חלק מהילדים כבר לומדים שפה אחרת, לא של הסכמה מלאה אלא של חיים משותפים. הילה סירקיס היא חילונית מהגרעין המייסד של החינוך המשלב בבנימינה, וילדיה אלון (כיתה ט') ודרור (י"א) התחילו בגן ולומדים במסלול המשלב בתיכון. היא מספרת שאת הגן המשלב, שהתרחב בהמשך לבית ספר יסודי, הקימה יחד עם הורים נוספים שחיפשו מסגרת חינוכית עם שאר רוח. "התהליך לווה בקונפליקטים ובשאלות רבות", אומרת סירקיס. "האם תהיה תפילה? איך ייראו החגים? מה מותר לאכול? איך לארח חברים דתיים? מורה דתייה או חילונית? הייתה אמירה ברורה שכל אחד שומר על הזהות שלו ולא מנסים להעביר אף אחד צד.
"חשוב לי שהילדים שלי יגדלו במקום הטרוגני, שילמדו שיש אחרים ולא כולם כמוהם ולא רק הם בעולם. בחינוך המשלב הילדים מכירים את תרבות ישראל, ואני שמחה שהם יכולים להיות חשופים אליה ממקום שאינו כופה ושיש לו ערכים אוניברסליים של כבוד האדם וחיבור. אני אדם מאוד חילוני אבל אוהבת את תרבות ישראל ולא נבהלת כשמולי עומד אדם דתי. כשמגיע דיון פוליטי זה לא מערער אותי. לפעמים אני מדברת עם חברים או קולגות דתיים והם יכולים להגיד דברים שיוציאו אותי מדעתי, אבל אני בשלוות נפש כי אני יכולה לראות את האחר ולהבין שהוא חושב אחרת ממני וזה בסדר".
בנה אלון מספר שהחינוך המשלב חשף אותו לצדדים של העולם הדתי שאחרת כנראה לא היה נחשף אליהם, ושהסיכויים שכילד חילוני הוא היה מתחבר לילד דתי במסגרת אחרת קלושים. "ההורים בחרו בשבילי גן משלב, והיסודי והמעבר למסלול בחטיבה היו המשך טבעי", הוא אומר. "כדי לצמצם את הקיטוב בחברה חשוב להכניס את החינוך המשלב לכמה שיותר בתי ספר בארץ. כשגדלים ומתחנכים לכבד את האחר וחווים את היומיום יחד במצבים שונים, זה לא קשה כמו שזה אולי נראה. לכל אחד יש דעה משלו שיכולה להיות הפוכה משלי, ואני מכבד ומבין אותה גם אם לא מקבל".
לדבריו, ההתחשבות זה בזה, הוויתורים והכבוד ההדדי הם דרך חיים עבור התלמידים, והם לא צריכים שמורה או מבוגר אחר יבקש מהם לנהוג לפי ערכי המסלול המשלב. "אנחנו בוגרים מספיק להבין למשל שבשבתות משותפות לא צריך להביא טלפון למפגש, לא צריך להגיד לנו. אנחנו מבינים שצריך לכבד את התלמידים הדתיים, וגם הם מכבדים את מי שרוצה להשתמש בטלפון בשבת לא במפגש".
דניאל הרץ, מורה חילוני לגיאוגרפיה ותרבות ישראל ורכז שכבה ט', אומר שהחינוך המשלב משקף את החברה הישראלית ההטרוגנית. "אחת המערכות המשמעותיות ביותר, בוודאי עבור ילדים, היא מערכת החינוך הפורמלית, ולכן מתבקש ששם נדע להיות ביחד, כל אחד ואחת והזהות שלו", הוא מסביר. "אנחנו חייבים לדעת לחיות ביחד, ומצד שני לתת לכל אחד את המקום שלו. לכן מתבקש לייצר כיתות משלבות שבהן יש ילדים שונים, וכפי שכל אחד שונה באופיו ובחזותו, כך גם זהותו הדתית שונה".
לדבריו, מרבית האתגרים נובעים מכך שכיתות משלבות אינן ברירת המחדל ואפילו לא נפוצות במקומות אחרים. "אנחנו רגילים לראות את ההפרדה בין בתי ספר ממלכתיים לממלכתיים-דתיים, ולכן כשאנשים באים מבחוץ ורואים את הביחד הזה, זה נראה להם מוזר כיוון שרגילים לסטיגמות של הפרדה". אתגר נוסף הוא היותו של המסלול המשלב חלק מבית ספר ממלכתי שבו שאר התלמידים חילוניים, מה שדורש רגישות מיוחדת לצרכים של התלמידים הדתיים, "וזו בדיוק ההזדמנות שלנו כאנשי הצוות לייצר מרחב משותף ובעל משמעות לכולם".
יוסי ממו, מנכ"ל רשת החינוך עתיד, אמר כי הרשת פועלת מתוך תפיסה שחינוך איננו רק רכישת ידע, אלא גם הכנה לחיים משותפים בחברה הישראלית. "התלמידים שלנו אינם פוגשים את האחר לראשונה רק בצבא או בשלב מאוחר בחיים, אלא כבר בגיל צעיר", סיכם. "כך הם מפתחים יכולת להכיר, להתחבר ולשתף פעולה עם אנשים השונים מהם גיאוגרפית, תרבותית ודתית, מיומנות שהיא בסיס חשוב לחיים הבוגרים ולחברה ישראלית חזקה יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.04.26
