שמות של ערים ומחוזות ברחבי איראן, שבהם חיל האוויר תוקף, מציפים את החדשות בימים אלו. בעוד שלרבים הם נשמעים כמו יעדי המשטר האיראני בלבד, מי שהם או משפחותיהם עלו מאותם מקומות מזהים מיד את המקומות ואת סיפורי הקהילות היהודיות שחיות או חיו בהם.
בספרייה הלאומית שמורים כמה פריטים נדירים במיוחד, המאירים פרק דרמטי בתולדות יהדות איראן: כתובות, מסמכים, יומנים, קוראן שהוחזק בבית משפחה יהודית, וזוג תפילין ששימש את קהילת אנוסי משהד - יהודים שנאלצו לחיות כמוסלמים במשך יותר ממאה שנה, אך המשיכו לשמור בסתר על אמונתם והצליחו להחביא תשמישי קדושה. קהילת יהודי משהד שבצפון-מזרח איראן נוסדה במאה ה-18, כאשר שליט פרס נאדיר שאה הביא לעיר 17 משפחות יהודיות כדי לנהל את אוצרותיו. לאחר הירצחו מצאו עצמם היהודים בעיר שיעית קנאית, וחיו בגטו מחוץ לחומות.
בשנת 1839 התחוללה בעיר פרשת דמים קשה בעקבות עלילת דם: המון מוסלמי תקף את בתי היהודים, שרף בתי כנסת ורצח עשרות בני אדם. למחרת הועמדו בני הקהילה בפני ברירה אכזרית - להתאסלם או למות. בני הקהילה קיבלו כלפי חוץ את דת האיסלאם ונקראו מאז “ג’דיד אל-איסלאם” -“המוסלמים החדשים”. וכך, במשך כ-100 שנים ניהלו אנוסי משהד חיים כפולים: מוסלמים כלפי חוץ ויהודים בתוך ביתם. תפילות נערכו בסתר, בשר כשר נשחט בחשאי, ומצוות - ובהן גם הנחת תפילין - קוימו הרחק מעיני השלטונות והשכנים.
מרגע לידתו של תינוק הוא זכה בשתי זהויות, בשם עליון - שם מוסלמי, ובשם תחתון, סודי, שהיה שמו היהודי. לפעמים אפילו חבריו הקרובים ביותר של הג'דיד (המוסלמי החדש) גילו את שמו התחתון רק בהכנות לקבורתו.
כדי להימנע מנישואי תערובת, נהגו הג'דידים לערוך "אירוסי עריסה", כלומר לשדך ילדי אנוסים בגילי ינקות, לפעמים אפילו לפני גיל ארבע או חמש. כך כאשר הגיע מוסלמי שהיה מתעניין במישהי יכלו לומר לו שהילדה כבר מאורסת. נערה בת 16 כבר נחשבה לרווקה זקנה שסכנה מרחפת מעל ראשה במקרה שתצוד את עיניו של מוסלמי.
בספרייה הלאומית שמורות עדויות לחיים היהודיים שניהלו האנוסים בסתר: כתובות וחוזי נישואים שנכתבו בחתונות שנערכו בסתר וזוג תפילין קטן בן כמאתיים שנה. התפילין נתרמו לספרייה ע"י ד"ר ג'ו לוין, חבר דירקטוריון אגודת הידידים של הספרייה בארה"ב, המשמש כרופא בלונג-איילנד. ד"ר ג'ו לוין טיפל ביהודים שברחו מאיראן ואלו הצליחו להבריח את התפילין לארה"ב. לדבריו, מדובר בעדות מוחשית לאומץ הלב ולדבקות במסורת של יהודי משהד, שהצליחו לשמור על זהותם היהודית גם תחת סכנת חיים מתמדת.
8 צפייה בגלריה
תפילין ששימשו יהודים במשהד
(צילום: אוסף היהדות של הספרייה הלאומית ע"ש חיים וחנה סלומון)
עד אמצע המאה ה-20 עזבו אחרוני בני הקהילה את העיר והיגרו לטהרן, לישראל ולמדינות נוספות. כיום לא נותרו יהודים במשהד.
"הסבים והסבתות משני הצדדים שלי חיו במשהד", מספרת ענת לוי, מזכ"לית עמותת קהילת יוצאי משהד בישראל, הפועלת לשמר את הסיפור של קהילת האנוסים הפרסית. "אנחנו כבר מהדור שהגיע לארץ בתחילת שנות ה-20 - כלומר, הם אלה שעזבו. אמא שלי נולדה כאן, אבל אבא שלי עוד נולד במשהד, ובגיל חצי שנה כבר הביאו אותו לארץ. הסיפור של האנוסים היה מאוד נוכח בבית. ממש חיינו את זה. המשפחות משני הצדדים היו מאוד ציוניות".
יחד עם חברים נוספים בעמותה הם פועלים לגיבוש סיפור הדורות הקודמים. "כשחוזרים לתקופת האניסות - הסיפורים קשים", היא מספרת. את הסבתות שלי חיתנו בגיל צעיר מאוד, אחת בגיל תשע והשנייה בגיל 13, כדי להגן עליהן, שהמוסלמים לא ייקחו אותן לנישואים. היו מחתנים בתוך המשפחה עם בני דודים כדי לשמור עליהן ומעל הכל הם הסתירו את היהדות. סבתא סיפרה שהיו מושיבים את הילדים מחוץ לחנות בשבת, כדי שאם יבואו לקוחות הם יגידו ‘אבא לא כאן’ וכך לא יחללו שבת אבל גם לא יחשפו את עצמם. הכל נעשה בסתר: שחיטה, מקווה, חיי דת שלמים מתחת לפני השטח. הם חיו בגטו, והיו אפילו מעברים תת-קרקעיים בין הבתים כדי לברוח במקרה של פרעות. הפחד היה תמידי".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.03.26
