אהרון חובש עדיין כיפה שחורה, אבל הפסיק להאמין בדת או לשמור מצוות. כשסיפר לאשתו, היא הייתה אובדת עצות. "היא שאלה רב מה לעשות והוא אמר לה: 'אם הוא לא מקלקל את הילדים, תמשיכי הכול כרגיל'", הוא מספר. "אני מבין שזה מתוך רצון לשמר את המשפחה בתוך המסגרת. זה מה שמחזיק את העולם החרדי. שומרים את זה על אש נמוכה, בתקווה שהדור הבא ימשיך את החרדיוּת".
מוטי לא היה רק אברך למופת, אלא רב. הוא לובש חולצה לבנה מכופתרת, חובש כיפה שחורה ועוטה זקן גדול ועבה, אבל גם הוא כבר מזמן לא מאמין בדת ובאורח החיים החרדי. הוא כבר השלים עם כך שילדיו ונכדיו יישארו ככל הנראה חרדים. "ההגדרה של החרדיות היא לעשות הכול כדי להמשיך הלאה את המסורת ואת הגלגל. זה הערך הכי חזק בחרדיות", הוא אומר, "במובן הזה החרדיות ניצחה את האנוסים, כי בסוף אנחנו משמרים את הדור הבא שימשיך אותה".
9 צפייה בגלריה
"אשתי שאלה רב מה לעשות והוא אמר לה: 'תמשיכי הכול כרגיל'. שומרים את זה על אש נמוכה"
(איור: שחר קובר)
ציפי מכסה את שיער ראשה במטפחת ולבושה כחרדית לכל דבר, אבל כבר כשהייתה ילדה היא התחילה למרוד. "באופי שלי אני מרדנית, אני לא בן אדם של כללים ושל מסגרות. המרד הראשון שלי היה בסביבות גיל שמונה-תשע, כשהתחלתי לאכול בסתר חלבי מיד אחרי בשרי. הייתי יכולה לאכול בארוחת הצהריים שניצל ואחרי זה, בלי שאף אחד רואה, ללכת למקרר ולקחת חתיכת גבינה צהובה", היא נזכרת. "היו לי גם תקופות של מצפון וניסיון להתחבר, אבל זה לא באמת עבד, לא באמת הצליח. אף פעם לא באמת האמנתי בזה". גם במקרה שלה, יש סבירות גבוהה שילדיה יישארו חרדים.
מוטי, אהרון וציפי (שמות בדויים; השמות האמיתיים המלאים שמורים במערכת) הם חרדים שמנהלים חיים כפולים, לאחר שהפסיקו להאמין. בהיעדר הגדרה טובה יותר, הם קוראים לעצמם "אנוסים". הם שלושה מתוך קהילה של מאות אנוסים החברים בקבוצת טלגרם סודית. במפגשים ביניהם הם מרשים לעצמם להוריד את המסכות. באחד המפגשים צפו יחד בפרק הראשון של הסדרה "בהסתורה" (כאן 11), העוסקת בקבוצה של חרדים המנהלים חיים כפולים, בדומה להם, ומציפה את סיפורם.
× × ×
אהרון גדל בירושלים בבית חרדי-ליטאי, ומתגורר כיום בעיר חרדית במרכז הארץ. הוא נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים. במשך שנים היה אברך ובהמשך יצא לעבוד. "עיקר הדו-שיח שלי מול החרדיות היה סביב התנהלות החברה החרדית", הוא משתף. "השיא היה בקורונה, כשראיתי את המתח סביב שמירת ההנחיות ואת אי-ההקפדה. זה היה טריגר חזק שגרם לי לקחת דחיפה החוצה".
ציפי: "הייתי במצוקה נפשית קשה. התייעצתי עם עורכת דין, להבין אם ייקחו לי את הילדים. היא אמרה לי שזה מורכב מאוד וזה מסוכן. היה מישהו מהקבוצה שעזר לי, נפגשנו כמה פעמים ואפילו נסענו לאילת. שם קניתי את הבגדים החילוניים הראשונים שלי. בתשעה באב נסענו כמה חברים לאכול"
עוד לפני מגפת הקורונה הוא קנה טלפון חכם "פתוח", ללא סינון תכנים. דרכו הוא התחיל לצפות בסדרת הרצאות של אוניברסיטת תל אביב. הרצאה מדעית על גיל היקום טילטלה אותו: "המרצה הסביר מבחינה מדעית שגיל היקום הוא מיליארדי שנים, ובשבילי זה היה סוג של הלם. יכול להיות שאם הייתי גדל בסביבה דתית-לאומית, למשל, זו הייתה שאלה שנמצאת על השולחן, שמדברים עליה ומסבירים את הפער. אבל בעולם החרדי זה שחור ולבן, העולם קיים קרוב ל-6,000 שנה ולא יותר. לקביעות המדעיות בנושא מתייחסים כשטויות. מכחישים את המדע, מדחיקים אותו".
היו לו תהיות גם לגבי היחס למיניות בחברה החרדית: "לכל אדם נורמלי יש דחפים נורמליים, ואפילו העניין של אוננות שם אותך בקושי ובקונפליקט. אתה חושב לעצמך: אם אלוהים לא אוהב את זה, למה אף אחד לא יכול לעצור ולשלוט בזה בצורה מלאה? כל הדברים האלה ביחד הובילו להתפוררות".
אחרי שאיבד את האמונה, הוא התחיל לבחון גבולות בהדרגה. בהתחלה רק דילג על תפילות, בהמשך חילל שבת. יום אחד נתקל ביוטיוב בסרט התיעודי "במסתרים", העוסק באנוסים מהחברה החרדית. "אני חוטף שוק ואני פתאום אומר: זה בעצם מה שקורה לי. פתאום יש לזה שם", הוא משחזר. זה מה שהוביל אותו לחפש בגוגל את המושג "אנוסים", וכך התגלגל אל קבוצת טלגרם, לפני כחמש שנים.
"מה שהזוי הוא שמי שפתח את הקבוצה היה אז נער בן 17 בערך", מספר אהרון. "יום אחד הוא שלח לי הודעה פרטית: 'תשמע, תפסו אותי בישיבה, אני חייב לצאת מהטלגרם כדי שלא יעלו על חברים אחרים. אני מעביר לך את הקבוצה'. הוא נעלם, אבל יש לזה סוף טוב. לפני כמה חודשים הוא שלח לי תמונה שלו. הוא לוחם ביחידה מובחרת היום, אחלה גבר, עשה דרך מדהימה".
הם התחילו עם כמה עשרות חברים. עם הזמן גדלה הקבוצה והצטרפו אליה מאות חברים חדשים. בשלב מסוים התגלה שגם חרדים מן המניין הסתננו לקבוצה בטלגרם, ואנשים לא הרגישו מספיק בטוחים כדי לשתף מהרהורי ליבם. לכן הוחלט להקים קבוצה חדשה ולשלוח את הקישור אליה בשבת, לזמן מוגבל, כדי לוודא שרק מי שאינם שומרי שבת יוכלו להצטרף. יותר מ-360 אנשים חברים בקבוצה הזו; לדבריהם, כמאה מהם חברים פעילים.
בואו נשים את זה רגע על השולחן: המנהיגים והעסקנים החרדים יודעים למה הם מפחדים מסמארטפונים.
אהרון: "חד-משמעית. זו הגישה לכל העולם בחוץ. התירוץ לאיסור הוא הפורנו, אבל אנחנו תמיד צוחקים שהרבנים חוששים יותר שאנשים ייכנסו לוויקיפדיה".
מהמרחב הווירטואלי הם עברו למפגשים פיזיים, אחת למספר שבועות, בהשתתפות עשרות אנשים. בכל פעם המפגש מתקיים במקום אחר. "אני זוכר שהגיע נכד של רב חשוב, חסידי, עם שטריימל", נזכר אהרון. "הגיע גם אחד שהכרתי טוב, מהשכונה שלי. התברר שהוא כבר אנוס ותיק, הרבה שנים. יש גם זוגות נשואים שהילדים שלהם עדיין חרדים. יש כאלה שלא רוצים לספר להורים, יש כאלה שלא רוצים לספר במקומות העבודה או במקומות המגורים. בדרך כלל יש מיעוט של נשים ורוב גברי, אבל נוצרה קבוצה מאוד יפה וטובה".
× × ×
לצד החששות הטבעיים מהאפשרות שיצליחו לזהות אותם, שטף הדיבור מעיד על הצמא שלהם לשתף, שפעמים רבות מדי לא בא על סיפוקו.
אתם מאמינים באלוהים?
מוטי: "אני לא יודע, זה לא כל כך מעניין אותי. זאת אומרת, ברגע שאלוהים הוא לא דתי, ובטח לא יהודי, אז זה לא משנה כל כך. יכול להיות שיש כוח עליון, אבל איך אומרים אצלנו? אין נפקא מינה (בארמית: יוצא ממנה; ביטוי שמקורו בתלמוד ומשמעו: אין השלכה מעשית לשאלה הזו – ש"מ)".
אהרון: "אני אתאיסט מוחלט".
ציפי: "אני לא יודעת מי זה. מעולם לא היה לי חיבור לרעיון הזה. אחרי שהפסקתי לשמור מצוות, כן היה לי חשוב לוודא שיש מספיק אנשים חכמים שחקרו את העניין".
מה דעתכם על השימוש במושג "אנוסים" בהקשר הזה? יש כאלה שזה צורם בעיניהם, כי המושג מתקשר מבחינה היסטורית ליהודים שנאלצו להמיר את דתם כלפי חוץ בגלל שלטון זר, אבל בפועל המשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר. אתם לא ממש מתמודדים עם אינקוויזיציה.
ציפי: "נכון, אבל אין לנו מילה אחרת. אני אישית לא אוהבת את המילה הזאת, אבל כן משתמשת בה, כי אין לי מילה אחרת שתגדיר את המצב שלי. אני לא מרגישה שמישהו אונס אותי להישאר. אני יכולה לצאת בשאלה. אני אשלם מחירים כבדים מאוד, בסדר, אבל בסוף זו בחירה שלי".
אהרון: "המקום הזה, שבו אני מוכרח לשחק איזשהו משחק, ממש משקף את האנוסים שהיו צריכים להציג חזות אחת והתנהלו אחרת בסתר. שם הם בסתר שמרו על היהדות, ופה בסתר אנחנו לא שומרים על היהדות – אבל בסוף זו התנהלות שמסמנת חיים כפולים, הצגה כלפי חוץ וחיים אחרים בסתר".
9 צפייה בגלריה
טלגרם. הקישור לקבוצה החדשה נשלח בשבת, כדי לוודא שרק מי שאינם שומרי שבת יצטרפו
(צילום: Melinda Nagy / Shutterstock)
ציפי היא הצעירה מבין המרואיינים. היא תושבת בני ברק, גרושה ואם לילדים. גדלה בבית שמרני, ללא אינטרנט, סרטים או טלפונים חכמים. בנערותה, כשלמדה בסמינר, התעוררה בה סקרנות לגלות מה היא עלולה להפסיד אם תישאר חרדית. "בגיל 16–17 היה לי מאוד דחוף לבדוק איך עובדים יחסי מין אצל חרדים, כדי לדעת שאם אני מתחתנת עם בעל חרדי, אני לא מפסידה משהו", היא אומרת. "הרגשתי שאני לא רוצה ולא אוהבת את הדרך הזאת. אבל כשהגעתי לגיל 18–19, לקראת שידוכים, תפס אותי איזה מצפון. אני חושבת שאם ההורים שלי היו כועסים על כל השאלות שלי, זה היה מוציא אותי החוצה. הבעיה היא שהם קיבלו, הכילו, תמכו ונתנו תשובות... אחרי תקופה ששמעתי שירים חילוניים, קראתי ספרים חילוניים וכל מיני דברים כאלה, החלטתי: אני מתחזקת, אני נהיית צדיקה".
מוטי: "באוטו, בבגאז' מאחור, ליד הגלגל הרזרבי, יש לי ג'ינס וחולצת טריקו. היום אשתי יודעת עליי. לקח זמן עד שסיפרתי לה, אבל אחרי שש–שבע שנים סיפרתי. היא לא נפלה מהכיסא. לא אגיד לך שזו הייתה שיחה קלה, אבל השמיים לא נפלו עליה באותו רגע כי היא כבר הבינה שאני עובר דברים"
אז היא זנחה את הרהורי הכפירה והשאלות, והתחתנה בשידוך בגיל 20. כיום היא יודעת לומר שזה סיבך אותה קשות. בעלה היה אברך שמרני שלמד בישיבה נחשבת. "אהבתי אותו, היה נחמד, אבל ברגע שנולדו ילדים והחיים נהיו יותר שוחקים ועמוסים, הרגשתי שלוחץ לי וכבד לי, ופגשתי את ההלכה בכל מיני מקומות שפגעו בי מאוד".
יש בהלכה משהו ספציפי שהפריע לך במיוחד?
"בעיקר כל הנושא של נידה (ההלכות בנושא הרחקות בין גבר לאישה, הקשורות לכך שדם הווסת נחשב טמא בהלכה - ש"מ) ולידות. היו תקופות ארוכות אחרי הלידה שהוא לא היה יכול להחזיק את היד, לחבק אותי, להיות שם בשבילי. שם הרגשתי שהתורה ממש פוגעת בי. בעלי היה מאוד סגור ושמרני. היו המון פערים".
אחרי הגירושים היא עזבה את הכול והפסיקה לקיים אורח חיים דתי. "אני נמצאת הרבה בסביבה של גרושים וגרושות חרדים. יש הרבה שאפילו לא מגדירים את עצמם אנוסים, אבל לא שומרים שבת", היא מספרת. "כשבן אדם גרוש, הילדים אצלו בשבת פעם בשבועיים. שבת אחת הוא לבד בבית, אף אחד לא יודע מה הוא עושה, למה שהוא לא יפתח את הטלפון ויראה איזו סדרה? כשתפסתי כמה כאלה יש, הבנתי כמה החרדיות מחזיקה רק בזכות הסביבה".
כמו אהרון, גם ציפי נחשפה למושג "אנוסים" דרך יצירה טלוויזיונית. "ראיתי את הסדרה 'מתיר עגונות' לפני שש שנים בערך, כשעוד הייתי חרדית ונשואה. לא הכרתי את המושג 'אנוסים' קודם, וכשהיה שם קטע על אנוסים, אמרתי לעצמי: וואי, את אנוסה. עוד שמרתי שבת, אכלתי כשר ולא עשיתי שום עבירות, אבל כבר הייתה לי תחושה שאני לא שייכת. התחלתי לחפש והגעתי לקבוצה בטלגרם. הכול היה מאוד מטלטל רגשית: זה כן נכון, זה לא נכון, זה טוב, זה רע? מה אני עושה? מה קרה לי?"
9 צפייה בגלריה
מתוך הסדרה "מתיר עגונות". "אמרתי לעצמי: וואי, את אנוסה"
(צילום: ורד אדיר, באדיבות כאן)
הייתה תקופה שבה ציפי רצתה לברוח. "הייתי במצוקה נפשית קשה. רק רציתי לצאת בשאלה", היא אומרת. "התייעצתי עם עורכת דין, להבין אם ייקחו לי את הילדים. היא אמרה לי שזה מורכב מאוד וזה מסוכן. היה מישהו מהקבוצה שעזר לי, נפגשנו כמה פעמים ואפילו נסענו לאילת. שם קניתי את הבגדים החילוניים הראשונים שלי. בתשעה באב נסענו כמה חברים לאכול, זו הייתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם עוד חבר'ה מהקבוצה".
רק אחרי מספר מפגשים היא חשפה בפני חברי הקבוצה את שמה האמיתי. למעט חברי הקבוצה ועוד שתי חברות טובות, עד לרגע זה איש בסביבתה של ציפי אינו יודע שהיא חרדית רק למראית עין. עם הזמן היא השלימה עם מצבה. "הבנתי שאני הולכת להישאר חרדית. לא כי אני מפחדת שייקחו לי את הילדים – כבר בדקתי את זה והגעתי למסקנה שלא כל כך קל לקחת לי אותם – אלא כי אני לא יכולה לעשות להם את זה", היא מסבירה. "מספיק שההורים שלהם גרושים, אני לא יכולה לקרוע אותם עוד, בין אמא חילונית לאבא חרדי קיצוני. אפילו אם לא ייקחו לי אותם, כשמתנהלת מלחמה על הגב של ילדים, זה הורס את הנפש שלהם.
"כן קשה לי עם ההסתרה, החיים הכפולים גבו ממני מחירים כבדים מאוד. לפני תקופה קצרה החלטתי שאני חוזרת לשמור שבת. השאיפה שלי היא למצוא מסגרת של חיים חרדיים מודרניים, פתוחים מאוד, שאוכל לחיות אותם גם בחוץ וגם בפנים. אמרתי – אם החלטתי שאני מגדלת את הילדים במקום הזה, אז אני אהיה כמוהם. שלא יגלו יום אחד שאמא שלהם כל הזמן שיקרה להם. אולי יום אחד אצא בגלוי, אולי יום אחד דברים ישתנו, גם מצד הילדים. אין לדעת. אני לא מאמינה, אני לא שומרת תורה ומצוות, לא אוכלת כשר. אני בסך הכול שומרת שבת".
גם אהרון מזכיר את הילדים כסיבה מרכזית להישארות בעולם החרדי. "לי ולאשתי חשובה מאוד הרווחה של הילדים, שיגדלו בבית כמה שיותר בריא. חשוב לי שלילדים יהיה אבא. מה הרווח של אשתי אם נתגרש? שהילדים לא ייחשפו ל'אבא המקולקל'? הם ייחשפו הרבה יותר... כשיש גירושים זה מעמיד את כל המצב החברתי של הילדים בסימן שאלה. אצל חרדים ילדים של גרושים זה דבר מורכב. גם בשידוכים".
עם זאת, הוא לא פוסל את האפשרות שבעתיד יעזוב לחלוטין את העולם החרדי. "בהתחלה היה לי פחד גדול מהתגובה של הסביבה", הוא משתף. "חסם עיקרי נוסף יכול להיות הכאב של אמא שלי, שעדיין לא יודעת. זה בעצם סוג של תהליך, ויכול להיות שהוא ייגמר ביציאה".
יש לך שאיפה להגיע למצב שבו תוכל להיות אמיתי עם עצמך, בכל מקום?
"כן, יש לי חלום לחיות באופן חופשי. החופש הזה חשוב לי".
9 צפייה בגלריה
משפחה חרדית. "ההגדרה של החרדיות היא לעשות הכול כדי להמשיך הלאה את המסורת"
(צילום אילוסטרציה: Okrasiuk / Shutterstock)
מוטי מעיד על קושי להתמודד עם העובדה שהוא נאלץ לחנך את ילדיו לדברים שהוא לא מאמין בהם, במקום להציע להם דרך אחרת. "אשתי מעריכה אותי מאוד היום על כך שבליל הסדר, כל פעם מחדש, אני יושב ומספר על יציאת מצרים וכל הדברים האלה. היא יודעת שאני לא מאמין בזה", הוא אומר. "אני חי באיזשהו שקר, שיש לו מחירים. בסוף כולנו חיים בפשרות. השאלה מה נסבל ומה לא נסבל. אני חושב שלהשאיר ילדים להורים גרושים ולמשפחה מתפרקת זה דבר שגובה מחיר נפשי, שאני לא בטוח שאני מוכן שהם ישלמו אותו בשביל שאני אצא כביכול לחופשי".
עם זאת, הוא מודה: "אני חושב שמגיע לילדים שלי הרבה יותר, גם מבחינת חופש, גם מבחינת עולם הערכים וגם מבחינת מימוש עצמי. ברגע שאתה לא מאמין שהעולם הבא קיים, אתה אומר לעצמך שהם מבזבזים את הזמן פה. זה סתם 'בל תשחית', מבזבזים את הזמן. חבל. משקיעים את הכול בשביל העולם הבא שלא יבוא. זה מיותר לגמרי".
אהרון הבין שצריך לספר לילדיו רק לאחר שבתו גילתה שהוא לא שומר שבת. "הבת שלי זרקה לי: 'אבא, אתה שקרן'. זה היה עוד שבר קשה מאוד בשבילי", הוא אומר. "אז פתחתי את זה מולה. הייתה שיחה קשה, ישבנו שעה וחצי בלילה, אבל בסוף היא אמרה לי: 'לפחות הרווחתי את אבא'"
אהרון מציין שנושא ההורות עולה רבות בדיונים בין חברי הקבוצה, והוא מתקשר ליחס הביקורתי כלפי מוסדות החינוך החרדיים, שלעיתים קרובות אינם כוללים לימודי ליבה ברמה גבוהה. "עולה כאב על הילדים שלנו", הוא אומר. "יש כאלה שמתייסרים מזה, ויש כאלה שמנסים לפחות לשפר את המצב, למשל לשלוח את הילדים לישיבה תיכונית".
× × ×
מוטי עובד במוסד חינוכי חרדי. הוא מתגורר בעיר חרדית במרכז הארץ, נשוי ואב למשפחה מרובת ילדים. הוא אנוס כבר עשור. "באוטו, בבגאז' מאחור, ליד הגלגל הרזרבי, יש לי ג'ינס וחולצת טריקו", הוא מגלה. "היום אשתי יודעת עליי. לקח זמן עד שסיפרתי לה, אבל אחרי שש-שבע שנים סיפרתי. היא לא נפלה מהכיסא. לא אגיד לך שזו הייתה שיחה קלה, אבל השמיים לא נפלו עליה באותו רגע כי היא כבר הבינה שאני עובר דברים".
בעברו הוא הוסמך לרבנות וענה על שאלות הלכתיות. "אנשים באו אליי לשאול שאלות. היום אני עונה רק כשאין ברירה, כשאנשים תקועים עם שאלה, חייבים תשובה מהירה ואין רב באזור. אבל בגדול הפסקתי לענות על שאלות הלכתיות, אני מרגיש שזה יהיה לא ישר ולא מוסרי מצידי. אני גם פחות זוכר את החומר היום".
9 צפייה בגלריה
ישיבה חרדית. "יום אחד אתה מוצא את עצמך באוויר, תלוש", מספר מוטי
(צילום: Erik Marmor / Getty Images)
עוד בהיותו בחור ישיבה צעיר היו לו תהיות ושאלות, אבל הוא החליט להמשיך במסלול החרדי הרגיל. בסופו של דבר האינטרנט טרף את הקלפים. הוא מצא את עצמו משתתף בוויכוחים על אמונה ודת בפורומים שונים, מה שעורר אותו לבחינה מחודשת של חייו. "ברגע שאתה מבין שכל הסיפור הזה שנקרא 'מסורת' ו'תורה משמיים' הוא המצאה של בני אדם, ואתה מבין שהתנ"ך נכתב על ידי בני אדם – אתה משחרר, ואם אתה מספיק כן עם עצמך, אתה מבין שכל הוויכוחים שלך הם לשווא", הוא אומר. "יום אחד אתה מוצא את עצמך באוויר, תלוש, ואתה מבין ששלפו את השטיח מתחת להר שאתה יושב עליו והופס, אתה נמצא בין המגדלים בעזריאלי ומסתכל למטה".
מה המחסום העיקרי שמונע ממך לצאת ולחיות כמו שאתה מאמין שנכון לחיות?
"משפחה, קהילה, חיים שלמים. אתה גדל בתוך מצע, ואתה לא יכול להגיד 'ביי' לכל המצע הזה. יש בקהילתיות הזו גם חלקים שאני אוהב. היו הרבה שנים שנשאתי על עצמי אשמה. אמרתי לעצמי שאזיק לילדים שלי, למשפחה שלי. חשבתי על הבושה, איך יסתכלו עליי. זה כמו בקיבוצים בעבר, שהייתה בושה למי שעזב את הקיבוץ, והסתכלו עליו כאילו הוא ערק מהמחנה. אז בשביל מה לצאת, בשביל קצת חופש? יש לי חופש מחשבתי".
× × ×
בתחילת הדרך היה לאהרון קושי גדול עם ההסתרה מאשתו. "הרגשתי שאני מתפוצץ. הדרך שלי לגלות לה בסוף הייתה לעשות הכול כדי שהיא תראה את הטלפון שלי. אמרתי לעצמי: אני לא מסתיר את זה, יאללה, אם היא תראה את זה, שתראה", הוא נזכר. "לפני כמה שנים, בסוכות, היא לקחה את הטלפון שלי בזמן שישנתי בסוכה, כדי לקרוא חדשות וגם מתוך סקרנות. היא ראתה את ההתכתבויות, וראתה שיש גם נשים בקבוצה. לחרדים זה מפחיד, אם יש נשים בקבוצה אז מניחים שבטח זה סימן שבעלה בוגד בה. כשבאתי לחדר היא שאלה: 'ראיתי שאתה מתכתב בקבוצה ויש שם נשים, מה זה?' אמרתי לה, זו לא הבעיה. כדי לא לפספס את ההזדמנות פשוט פלטתי את זה: תקשיבי, אני לא מאמין. אני לא מתפלל, אני לא כלום. כלום".
איך מגיעים לשלום בית אחרי שבר כזה? אמנם לא בגדת עם אישה אחרת כמו שהיא אולי חשדה בהתחלה, אבל הצגת לה מצג מסוים שלא היה נכון, וגם זה סוג של בגידה באמון.
"כן, זה בגידה ושבר. היא אמרה, 'כל המשענת והסמכות הדתית שלי זה אתה, ואני פתאום נשארת בלי כלום'. תקופה קצרה אחרי זה חמי מת, והיא אמרה לי: 'איבדתי את אבא שלי ואת בעלי'", הוא מספר על סף דמעות. "אי-אפשר לעבור את התהליך הזה לבד. עברנו טיפול זוגי במשך כמעט שנתיים, הוא עזר לנו ואיפשר לנו לפתוח דברים. הבנו שבסוף אנחנו יכולים להסתדר ביחד".
ההבנה שצריך לספר לילדיו הגיעה רק לאחר שבתו גילתה שהוא לא שומר שבת. "הבת שלי זרקה לי: 'אבא, אתה שקרן'. זה היה עוד שבר קשה מאוד בשבילי", הוא אומר. "אז פתחתי את זה מולה. הייתה שיחה קשה, ישבנו שעה וחצי בלילה, אבל בסוף היא אמרה לי: 'לפחות הרווחתי את אבא'. סיפרתי לאשתי שדיברנו והיא שמחה מאוד. הבנו שצריך לספר גם לילדים האחרים".
הציבור החרדי אינו מקשה אחת, וההתמודדות של אנוסים יכולה להיות מורכבת יותר ככל שהקהילה סגורה יותר. "בקהילות חסידיות סגורות יש יותר מה לאיים על אנשים", מעירה ציפי. "אני, מה יאיימו עליי? שיעיפו את הילדים מהמוסדות? שיעיפו, הם ילכו ללמוד בבית ספר ממלכתי-חרדי, לא יקרה כלום. אבל בקהילות הרבה יותר סגורות האיום יהיה נתק מהמשפחה, להעיף מהמוסדות, לאבד מקומות עבודה. מאיימים על אנשים".
אהרון מוסיף: "פעם היו 'ציידי אנוסים' שעוקבים אחרי אנשים, היום זה פחות קיים. התופעה כנראה גדלה יותר מדי".
9 צפייה בגלריה
גברים חרדים. אהרון: "יש לי כעס על הרבנים שנגררים אחרי העסקנים"
(צילום אילוסטרציה: Michael Hatzalam / Shutterstock)
ציפי, את חושבת על פרק ב'? איך בכלל ניגשים לנושא הזה?
"אני לא מרגישה היום בשלה לזוגיות שהיא לחתונה. אני עוד לא ממש שם. הלוואי שהייתי יכולה למצוא מישהו כמוני. בקבוצה אין הרבה גרושים. רוב הגרושים מהציבור החרדי הם לא אנשים שמגדירים את עצמם אנוסים".
יש לדעתכם דרך שבה המדינה או גופים אזרחיים כלשהם יכולים לעזור לאנוסים מהחברה החרדית?
ציפי: "יש עמותות ליוצאים בשאלה, ויצא לי אפילו לדבר איתן כדי לנסות לקדם איזושהי עזרה. הבעיה היא שהארגונים האלה עוזרים רק ליוצאים בשאלה, כי אם הם יתחילו לעזור גם לאנוסים, החרדים יתחילו לתבוע אותם שהם מוציאים אנשים בשאלה וזה יסבך אותם. הם צודקים בעניין הזה. אחד הדברים החשובים, הקריטיים לדעתי, זה טיפול פסיכולוגי. ההתמודדות הזאת קשה מאוד. אם יהיו איזשהו מימון ורשימת אנשי מקצוע שיש להם גישה לנושא, איזושהי היכרות עם העולם הזה, זה יוכל לעזור. היה לי רצון להקים עמותה שתעזור לאנוסים, גם דרך קבוצות תמיכה, אבל זה דורש המון משאבים וזמן".
יש בכם כעס על החברה החרדית?
ציפי: "אני לא טיפוס כועס ואני לא אוהבת לכעוס. זה עושה לי רע. היו לי על זה גם דיונים עם חברים בקבוצה, כאלה שהיו מאוד כועסים, והרגשתי שזה משפיע עליהם. אמרתי להם, למה לכעוס? אולי תשחררו, זה יהיה לכם טוב יותר".
אהרון: "יש בי כעס. אין השכלה, ובסוף הציבור החלש והעני הזה גם צריך לממן את המערכת החרדית. יש תשלומים גבוהים למוסדות הלימוד, אתה צריך לשלם הון תועפות לסמינרים ולישיבות, שבסופו של דבר מה הם נותנים? בזבוז ארוך של שנים. גם הלימוד התורני שם הוא חלש. יש לי כעס גם על הרבנים שנגררים אחרי העסקנים. מפריע לי מאוד גם חוסר השותפות, למשל במאמץ המלחמתי. אני כבר מבוגר קצת מכדי להתגייס, אבל אשמח מאוד אם הבן שלי יתגייס לצבא לשירות משמעותי".
בימים אלה התופעה זוכה כאמור לפרסום ציבורי בעקבות הסדרה "בהסתורה" המשודרת בכאן 11 ובכאן BOX, בכיכובם של גל תורן, נועה קולר, נעמי לבוב ועוד. את הסדרה יצרו יוסי מדמוני (מיוצרי "מתיר עגונות") ואבי תפילינסקי, שהיה בעצמו אנוס במשך שנים ולבסוף יצא בשאלה. כצפוי, הסדרה מסעירה את האנוסים האמיתיים.
"זה מעורר המון שאלות ודיון בקבוצה. יש הרבה ביקורת על הצורה שבה אנוסים מוצגים שם, בעצם כמסיבה אחת גדולה, ויש תסכול מזה שהסדרה לא משקפת מספיק את המציאות שלנו, את הדרך והלבטים", אומר אהרון על סמך הפרקים הראשונים. "כן, במפגשים עם חברים אכלנו שרימפס והיה בסדר גמור. אבל זה לא העיקר. המאפיין העיקרי של התופעה הוא איבוד האמונה. החטאים הם יותר ממקום של מרד מאשר תאווה נהנתנית". ציפי מחדדת: "אין לנו איזו תאוות חטא. האנוסים שאני מכירה הם אנשים שחשבו, שחקרו, שהעמיקו".
9 צפייה בגלריה
בני ברק. מוטי: "הכניסו לי למוח שהשיקול של כל אחד שיוצא בשאלה הוא של תאוות"
(צילום: Defotoberg / Shutterstock)
מוטי מחזק את דברי חבריו: "בחברה החרדית הכניסו לי למוח שהשיקול של כל אחד שיוצא בשאלה ומחליט לעזוב הוא של תאוות, שהגשמיוּת עולה לו על הרוחניות. כאילו הוויכוח הוא בין חיי הרוח, הדבר הנעלה והנשגב, ובין הדבר הארצי של תאוות למיניהן. לוקח המון זמן להשתחרר מהמחשבה הזו".
עם זאת, הם גם רואים חשיבות בסדרה. "חשוב מאוד להביא את התופעה למודעות", אומרת ציפי, "אהרון הגיע לקבוצת האנוסים דרך סרט שצפה בו, אני הגעתי דרך סדרה. יש כל כך הרבה אנשים שחיים את הבדידות הזאת, את איבוד האמונה, ולא יודעים בכלל שיש עוד אנשים כאלה".
"זה גם הציף נושאים חשובים והמון טריגרים אצל הקבוצה, הרבה כאבים", מוסיף אהרון, "אנשים בכו. בדיון שהתפתח בקבוצה אמרתי שבסוף הסדרה מציפה את הנושא, וזה חשוב".
