הבנקאי ז'ול שטראוס היה חובב אמנות מושבע. הוא הגיע לצרפת מגרמניה בגיל 19 והיה כה אסיר תודה למולדתו החדשה, עד כי הפך לאחד התורמים הגדולים ביותר למוזיאון הלובר בפריז. בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת, שטראוס ואשתו מרי-לואיז תרמו למוזיאון יצירות אמנות רבות ערך ומסגרות מהמאה ה-17, שעדיין אפשר לראות כיצד הן עוטפות באהבה את יצירות המופת של לאונרדו דה וינצ'י, התלויות בליבו של המוזיאון המהולל.
אבל ביוני 1941 הכל השתנה. הנאצים נכנסו לפריז והחרימו את כל רכושם, החל מאוסף האמנות, דרך הפסנתר ועד לאחרונת הצלחות במטבח. ואם זה לא מספיק, המחלקה האחראית לביזת יצירות האמנות מהיהודים אף קבעה את משכנה בדירתם. האוסף שלהם "נמכר" דרך גלריות של משתפי פעולה. חלקו הושמד או אבד. רק יצירת מופת אחת — רישום של ג'ובאני בטיסטה טייפולו, הצייר האיטלקי בן המאה ה-18 — מצאה את דרכה למרתפי הלובר.
איש מצוות המוזיאון לא טרח לחפש את משפחת שטראוס ולגמול לה על החסד שעשתה עם המוזיאון במשך שנים ארוכות. "היו אלו החיפושים של קרובי המשפחה שאיפשרו את החזרת היצירה", אומרת בראיון ל"ידיעות אחורנות" אודרה אזולאי, שרת התרבות של צרפת בין השנים 2016-2017, שבכהונתה הקצרה הייתה המנוע מאחורי תחילת תהליך החזרת הרכוש המוחרם לצאצאי קורבנות הביזה.
"זו חובתנו המוסרית לעשות צדק, ולדרוש שחוסר שיתוף הפעולה וההכחשה לא יתווספו לפשעי ההחרמה, ההלשנות, הבצע שהפכו לצייד וניזון מאהבתם של אנשים פרטיים לאמנות. לעולם לא מאוחר מדי להחזיר את הרכוש, שהוא גם גזל של סיפורם וזכרם של הנבזזים", הכריזה אזולאי בנאומה בטקס בו הוחזר הציור "הרועה" של טייפולו לצאצאי משפחת שטראוס ב-2017.
על הצלת יצירות אמנות רבות מטפרי הנאצים אפשר להודות לרוז ואלאן, שעל שמה נקרא הארכיון לחיפוש קרובים של משרד התרבות הצרפתי. אלו שצפו בסרט "ציידי האוצרות" בבימויו של ג'ורג' קלוני (2014), זוכרים אולי את הדמות שגילמה קייט בלאנשט. רוז ואלאן הייתה מתנדבת במוזיאון "ז'ה דה פום" בפריז, לשם הובלו יצירות האמנות שהחרימו הנאצים החל מ-1940, כדי לשנע אותן למוזיאונים בגרמניה, לאוספים הפרטיים של היטלר וגרינג, או להשמיד את "האמנות המנוונת" וזו של היוצרים היהודיים. רשמית, ואלאן קיטלגה את היצירות בהתנדבות עבור הגרמנים. בפועל, היא שלחה למחתרת דו"חות מפורטים אודות היצירות שנאספו, לאן נשלחו ומתי יצאו הרכבות. עבודתה הדקדקנית היא זו שאפשרה, בתום המלחמה, את החזרתן לצרפת של רוב יצירות האמנות ששרדו.
ב-1950 הוקם ה-MNR (המוזיאון הלאומי לשיחזור), המאגד את כל האמנות שהוחרמה ונמצאה. הגוף המרכז את מאגר היצירות נמצא בלובר, אולם הפריטים מפוזרים במוזיאונים ברחבי צרפת.
15 צפייה בגלריה
"קומפוזיציה" - פדור לוונשטיין
(איור: באדיבות ריצ'רד ברוק, Bertrand Prévost, Centre Pompidou)
למכור במחיר הפסד
61 אלף יצירות אמנות שנגזלו נמצאו בצרפת בתום מלחמת העולם השנייה. 45 אלף הוחזרו תוך זמן קצר לבעליהן החוקיים. מאז שנות החמישים ועד ספטמבר 2025 הושבו רק 200 יצירות אמנות. עם זאת, מאז 2013 הואץ הקצב והוחזרו 87 יצירות.
15 צפייה בגלריה
התמונות המיועדות להשמדה במוזיאון "ז'ה דה פוֹם" הארכיון הדיפלומטי של משרד החוץ הצרפתי. תמונתו של פדוֹר וולנשטיין על הקיר השמאלי
עד סוף המאה העשרים נהגו אוצרים רבים להזדעזע מהרעיון שיצירות שעמלו על שימורן באוסף ציבורי עלולות למצוא את עצמן נמכרות בשוק הפרטי, בסכומים שמוסדות ציבור אינם יכולים לגייס. מאז המנטליות השתנתה מאוד. "החל מ-2012, בממשלות של הנשיא פרנסואה הולנד, השרות שקדמו לי וגם אני נקטנו בצעדים כדי לשנות את התפיסה", מסבירה אזולאי. "הרעיון היה שהמדינה או המוזיאונים ישקיעו יותר מאמצים בחיפוש היורשים ולא יחכו שאלו יפנו אליהם".
כל סיפור הוא עולם ומלואו ודרכן של היצירות לידי המשפחות פתלתלה ומקורית. במוזיאון הלאומי לאמנות והיסטוריה יהודית שבפריז מוצגת עכשיו תערוכה קטנה שאצרה פסקל סמואל. היא מוקדשת לציירים דיאן אסמונד ופדוֹר לוונשטיין. "הציורים של לוונשטיין הוחרמו בנמל בבורדו. הוא ניסה לשלוח אותם לארצות-הברית. העבודות הגיעו ל'ז'ה דה פום' ועל חלק מהן צוייר צלב אדום, המציין שהן נועדו להשמדה. אנחנו לא יודעים למה הן ניצלו", מספרת אזולאי.
לוונשטיין נפטר זמן קצר אחרי תום מלחמת העולם השנייה. שלושה ציורים הוחזרו לנציג המשפחה רק בספטמבר 2025, לאחר שזוהו באוסף של המוזיאון לאמנות מודרנית של צרפת. ריצ'רד ברוק, קרוב משפחה של הצייר, סיפר כי "אבא שלי מעולם לא דיבר על משפחתו, חוץ מאשר על אחותו שנרצחה באושוויץ. את השאר גיליתי לבד". הייתה זו ה-CIVS (הוועדה לפיצוי קורבנות שנבזזו על רקע אנטישמי) שמצאה אותו. הם נעזרו באתר חיפוש שורשים בשם "גנאולוגים בצרפת", המעמיד את שירותיו בחינם לצורך המטרה.
"צרפת היא המדינה היחידה שעדיין משפה קורבנות של בזיזת יהודים ללא הגבלת זמן, כאשר אי אפשר להשיב את הנכס לבעליו", מסביר דוד זיווי, מנהל מחלקת חיפוש והחזרת רכוש תרבותי שנגנב בין השנים 1933-1945. זאת בזמן שמדינות אחרות לא מגבילות את זמן השבת הנכס, אך לא מפצות.
15 צפייה בגלריה
"הליצן" - דיאן אסמונד - המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית, פריז. מתנת אדריאנה וויקטור וואליס
(איור: Christophe Fouin)
"זיווי הוא דמות מפתח במאמץ להחזיר את מה שנגזל ואף היה זה שחיבר את הדו"ח המקיף ביותר בנושא, לבקשתה של אזולאי. "חשוב להדגיש כי אנחנו מקדישים את אותו מאמץ לאיתור בעליהם של ספרים שערכם 100 יורו בדיוק כמו שאנחנו מקדישים ליצירות אמנות בעלות ערך רב. הקריטריון אינו השווי. ישנם אנשים שאינם יודעים מה היה למשפחות שלהם בבית. בעזרת החפצים הללו הם מגלים ומשלימים עם סיפורם המשפחתי, שלפעמים הוא קשה. זה מאוד מרגש".
בעבר התרכזו המאמצים בחיפוש מוצגים שהגיעו למוזיאון או נסחרו בשוק הפרטי לאחר המלחמה. "היום, הוכחת מקורה של היצירה הוא החלק העיקרי באישור רכישה, הענקה והצגתה במוזיאון", מסבירה האוצרת פסקל סמואל. "חייבים לציין מאיזה מאגר מגיע המידע על מקור היצירה ולהוכיח את היסטוריית הבעלים בין 1933 ל-1945, שכן לפני המלחמה אולצו אספנים יהודים למכור את נכסיהם במחיר הפסד".
15 צפייה בגלריה
"הגברת עם הקוף" - דיאן אסמונד- המוזיאון לאמנות והיסטוריה יהודית, פריז. מתנת אדריאנה וויקטור וואליס
(איור: Christophe Fouin)
זיווי מספר על מקרה יוצא דופן, של יצירה בשם "האב" של מרק שאגאל. "היא נתרמה למוזיאון היהודי מהאוסף האישי של שאגאל לאחר מותו. איש לא יכול היה לנחש כי נבזזה. בבדיקה התברר כי שאגאל רכש אותה בחזרה בשנות החמישים. היא הייתה רכושו של בונה הכינורות הפולני דויד סנדר, שנשלח לאושוויץ ואיבד שם את אשתו ובתו".
לולא הכלים הטכנולוגיים הרבים שהשתפרו במהלך השנים אין ספק שהיורשים, שזיהו את הציור, לא היו מצליחים להוכיח את הקשר שלהם ליצירה, שבמבט ראשון נדמה היה כי מעולם לא עזבה את הסטודיו של שאגאל.
חיים שנשארו מאחור
ביחד עם הציורים האבודים של לוונשטיין מוצגות במוזיאון הלאומי להיסטוריה ואומנות יהודית בפריז גם עבודותיה של דיאן אסמונד. באחת מהן נראה ליצן צבעוני במרכז זירת קרקס. בשנייה נראים אישה ג'ינג'ית בעלת מבט חודר ולשמאלה קוף המושיט לה זרוע.
"שתיהן היו תלויות על הקיר בבית של סבא וסבתא, אבל אף אחד לא ידע מה הסיפור שלהן", נזכרת נכדתה של אסמונד, האמנית אדריאנה וואליס. "הם קיבלו 14 ציורים בחזרה כבר ב-1946. בדיעבד התברר כי הגרמנים החרימו 46 תמונות והשמידו 32 מהן. ההשערה היא ששרפו אותן ב-1943 ברחבה ליד הז'ה דה פום".
יום אחד קיבלה וואליס טלפון מעורכת הדין קורין הרשקוביץ, ששמעה על התמונות. היא טסה לארה"ב וגילתה אותן, מעלות אבק, בעליית הגג של דודה בן ה-85. "התחלתי לשאול את עצמי האם למדתי אמנות כדי לתקן את העוול שנעשה לסבתי? הרי כל היצירות שלי, עוד לפני הגילוי, עסקו בהתכלות החומר".
וואליס החליטה לצלול למאורת הארנב של הרכוש האבוד, שכן יצירות האמנות הן הצד המפורסם של הביזה, אולם אלו שחזרו מהתופת הצהירו על מאות אלפי חפצים שבחרו בקפידה בחייהם הקודמים שעלו באש. רהיטים ומפות שולחן, מברשות קרצוף, מכונות תפירה וכפיות. בפודקאסט שהקליטה וואליס אפשר לשמוע ברקע רשימה ארוכה של אביזרי יום יום, המציירת חיים שנשארו מאחור ואין להם תיקון.
"את יודעת שאחרי המלחמה הרבה אנשים קיבלו בחזרה ספרים שהצהירו שאבדו להם, אבל לאו דווקא את העותק ששייך להם, אלא של משפחה אחרת שנבזזה. הם התעמתו עם האובדן של האחרים בכל פעם שעיינו בספר. עולמם התנדנד על כרעי תרנגולת והם לא אמרו כלום", היא מסכמת את הכאב הבלתי נתפס.
15 צפייה בגלריה
חיילים אמריקנים אוספים אמנות שנבזזה בטירת נויהשוואנשטיין בגרמניה, מאי 1945
(צילום: Getty Images)
"הכסף אינו העיקר"
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמאבקים על יצירות ששוויין כמה מיליונים, כמו דיוקן אדל בלוך-באואר של גוסטב קלימט, המכונה גם "האישה בזהב". אחייניתה של המודל, מריה אלטמן, הצליחה, בתום מאבק מר שנמשך שבע שנים, להחזיר אותה לרשות המשפחה מגלריית בלוודר בוינה. הציור נמכר בסכום שיא של 135 מיליון דולר לאיש העסקים והאספן רון לאודר שגם כיהן כנשיא הקונגרס היהודי העולמי, מתוך הסכמה שיוצג לציבור הרחב בגלריה שלו בניו-יורק. הסיפור גם היווה השראה ב-2015 לסרט בכיכובה של הלן מירן.
15 צפייה בגלריה
משמאל לימין: רוז ואלאן, אנדרה דזארואה ושומר במוזיאון "ז׳ה דה פום", 1935 . דזארואה היה מנהל המוזיאון באותה התקופה
(צילום: ארכיון משרד החוץ הצרפתי)
עוד נקודת ציון חשובה עם סוף פחות טוב היא אוסף אמיל בורלה של סוחר הנשק ומשתף הפעולה העשיר, שאין ספק שחלק ניכר ממנו נגנב מיהודים ומה שלא, נקנה בדמם. מוזיאון קונסטהאוז בציריך עורר שערורייה כשסירב לסגור את האגף החדש שנבנה במיוחד עבור אוסף שכיות החמדה האימפרסיוניסטיות.
ואיך אפשר לשכוח את אוסף גורליט, שהתגלה במינכן ב-2012, וכלל במקור 1,500 יצירות מופת בשווי עשרות מיליוני יורו שבסופו של דבר התגלגל לעיר ברן בשוויץ, מינוס 21 יצירות שהוכח כי נגנבו.
מי שמכירה היטב את הנושא היא, כאמור, עורכת הדין הרשקוביץ, שמתמחה כבר 30 שנה במשפטים מייגעים כדי להשיג צדק לצאצאי הקורבנות. יש לה הסבר אחר על הקושי שבהחזרת היצירות לבעליהן החוקיים. "במשך זמן רב הדחיקו הצרפתים את תקופת שיתוף הפעולה של ממשל וישי עם הנאצים. הצרפתים אוהבים לציית לתקנות ולחוקים. היהודים נחשבו לאזרחים חסרי זכויות וכבר באוקטובר 1940 חוקקו בצרפת 150 תקנות נגדם. אחרי מלחמת העולם השנייה חוו כאן תקופה של שתיקה ואז הגיע רגע ההכרה במציאות. יש לי תחושה שאנחנו חוזרים שוב לאווירה של לפני המלחמה. הייתי בכנס לציון 80 שנה לביטול חוק נישול היהודים מרכושם, וכמה מומחים נימקו מדוע ההחלטה ההיסטורית של בית המשפט בנושא, שמטרתה הייתה לתקן את העוול שנעשה, אינה תקפה יותר".
15 צפייה בגלריה
רוז ואלאן מצולמת עם "שריון נירנברג" בוויסבאדן, גרמניה, 1946
(צילום: ארכיון משרד החוץ הצרפתי)
הרשקוביץ ייצגה גם את משפחתה של הפסלת היהודייה חנה אורלוף, שהסטודיו שלה רוקן כולו על ידי הנאצים ב-1943. אריק יוסטמן, נכדה של הפסלת, תיאר כיצד פסל העץ של אביו, המכונה "הילד דידי", היה אחד מ-146 פסלים שנעלמו. הוא צץ לפתע ב-2008 במכירה פומבית בניו-יורק, והמשפחה התבקשה לאשר את מקוריותו. רק ב-2023 הוחזר הפסל למשפחה.
"הכסף אינו העיקר", מדגישה הרשקוביץ. "המשפחה נאלצה לשלם עבור ההליך סכום גבוהה יותר מערך הפסל. זו שאלה של תיקון. אני מתרגשת בכל פעם שאני רואה את הפסל במוזיאון היהודי". משפחתו של אורלוף החליטה להשאיל אותו לתצוגה כדי לעורר מודעות לנושא שוד הרכוש היהודי.
פסל אחר של חנה אורלוף לא הצליח לחזור לסטודיו בפריז. גם כאן התבקשה אחותו של אריק, אריאן תמיר, לאשר את האותנטיות של היצירה, שהוצאה למכירה פומבית דווקא בישראל. בסופו של דבר בוטלה המכירה הפומבית אולם בעלת הפסל טענה כי רכשה אותו בתום לב. היא שבה איתו לבריטניה.
בארצות כמו צרפת, גרמניה וארה"ב פסל שיש לגביו ספק — אינו ראשי לעזוב את המדינה. בישראל הנושא עדיין נמצא באזור הדמדומים. "את יודעת איך זלזלו בניצולי השואה שהגיעו ארצה אחרי המלחמה. הישראלים חשבו שיש דברים אחרים לעשות לפני שמחזירים תמונות לאנשים ושום דבר לא השתנה", מתקצפת הרשקוביץ. "חברה אינה יכולה לרפא את פצעי המשפחות", מסכמת פסקל סמואל. "דווקא כאן החקיקה הצרפתית צריכה להוות דוגמה לישראלית ולפרוץ את הדרך לתיקון".
פורסם לראשונה: 00:00, 07.04.26
