אחת הקניות היקרות בקרב רבים בציבור החרדי לפני החגים היא לא האוכל הכשר לפסח או חומרי הניקוי לבית, אפילו לא קניית סוכה או אתרוג יקר בסוכות או שופר לראש השנה - אלא השטריימל, כובע הפרווה היוקרתי שכבר הפך לסמל.
ברוב הקהילות לובשים אותו רק הנשואים, הוא כבד, ובעיקר נחשב לסמל אופנתי או אחד מסממני השייכות החסידיים לקהילה שבה גדלו. במאה שערים חסידים חובשים שטריימל נמו ושטוח, חסידי סאטמר יחבשו רחב וגבוה, כמו כתר, בגור נהוג לחבוש ספודיק, כובע כדורי פרוותי יותר והמחירים מתחילים באלפי שקלים לכובע.
בתחילת החורף רכש הפרשן החרדי ואיש חסידות ויז'ניץ ישראל כהן את השטריימל הכי גבוה בישראל לרגל חתונת בתו. "שטריימלים לא תמצא בחנויות באמצע הקניון או בחלון ראווה בלב בני-ברק", הוא מספר על הרכישה שעוררה עניין רב ותגובות ברשתות החברתיות. "אנשים מכינים באופן פרטי בבית, אתה קובע פגישה לפעמים באיזה מרתף מתחת לבניין מגורים, שם המוכר לוקח מידות של הראש, מתאם איתך מה בדיוק אתה צריך ואחרי כמה שבועות אתה בא לאסוף את מה שהזמנת והוכן בדיוק עבורך".
"השטריימל בעצם התחיל במזרח אירופה”, מספר כהן. “גרסה אחת מספרת שהאצילים לבשו את הדברים האלה ולכן היהודים התחילו ללבוש אותם גם לכבוד שבת. יש גם גרסה הפוכה, שלפיה רצו להשפיל את היהודים והורו להם להסתובב עם זנב של שועל על הראש, ומשם החליטו להפוך את זה לסמל ולכובע לשבת”. כהן מתאר כיצד כך או כך, הפריט התקבע כלבוש חגיגי. “לובשים את זה בשבת, בחג, בחתונות של ילדים, בשמחות וכדומה”.
מפריט לבוש לסמל חסידי
כהן מספר כי בחלק מהחסידויות מתחילים כבר מגיל צעיר. “בירושלמים, בתולדות אהרן ובחסידויות אחרות לובשים את זה מבר-המצווה”. גם חומרי הגלם השתנו עם השנים. “השטריימלים במשך שנים נעשו משיער של צובל שהוא סוג של שועל סיבירי והיה זה השטריימל המקורי. גם בישראל וגם בארצות-הברית לאט-לאט החלו לעשות שטריימלים משיער צבי והדבר הפך לנפוץ בשנים האחרונות”.
לדברי כהן, השטריימל עבר שינוי מהותי ו"הפך להיות לבוש מלכות וסמל סטטוס. אין מצב שחתן חסידי מתחתן בלי שטריימל”. לצד זאת, הוא מצביע על מאבק פנימי סביב אופנות חדשות. “כיום יש חסידויות כמו ויז'ניץ ותולדות אברהם יצחק, שמגבילות שטריימלים מודרניים ולא מרשים לחסידים שלהם ללבוש כאלה עם אופנות מודרניות”. שטריימלים יחודיים עם שפיץ באמצעם מציינים בחלק מהחסידויות את זהות האדמו”ר ובני משפחתו, כך גם הקאפליק היוקרתי שייך למנהיגים בלבד.
אבל למרות ההתנגדות, עולם שלם של עיצוב ויוקרה ממשיך להתפתח. “ישנם שטריימלים עם גוונים שונים: שחור, חום, חום בהיר, חום כהה, שילוב של לבן ושחור ועוד, וכן עם מבנים שונים כמו כתר שפיצים”, אומר כהן ומציין שקיימים גם הבדלים בין ישראל לארצות-הברית בתחום השטריימלים: “הישראלים אוהבים שטריימלים יותר סגורים ומובנים, בעוד שהאמריקאים מעדיפים שיער פתוח ומתנופף ברוח”. לדבריו, לא מדובר רק במראה אלא גם בנוחות. “השטריימל עבר שינויים לאורך השנים גם במטרה להפוך אותו לקל יותר על הראש, במיוחד בהשוואה לישנים שהיו כבדים מאוד”.
ומה לגבי המחירים? כאן, לדברי כהן, מדובר בשוק רחב מאוד שבו המחיר משתנה לפי פרמטרים רבים. “מחירי השטריימלים משתנים לפי סוג השיער גודל ומורכבות”, כאשר שטריימל פשוט ועממי מתחיל באזור 2,000 שקלים, ומשם המחיר מאמיר עד ליוקרתיים ביותר שעבורם תיאלצו להיפרד מ-25 אלף שקל ואף יותר.
ממציאים מחדש את הכובע
כמו כל תעשייה אופנתית, גם עולם השטריימלים נדרש להמציא את עצמו מחדש עם מיתוג בוטיק. "יש פה יצרן חדש", מספר בנימין ברבר, חסיד המתגורר בניו-יורק. "הוא מייצר בשנה רק 50 שטריימלים, ולכל אחד יש מספר סידורי. עכשיו קנו לאדמו"ר מסאטמר אחד מ-50 השטריימלים האלה. כל שטריימל אצלו מתחיל ב-17 או 18 אלף דולר והוא מוכר רק לסלבס, ככה הוא בונה את השם שלו כמותג".
מי שמנסה לשבור את השוק הוא משה אבייב. הוא הגיע לפני כשנתיים מרוסיה, שם עבד בייצור פרוות, ונדהם מהמחירים האסטרונומיים שמשלמים חרדים בישראל עבור הכובע המסורתי. אבייב פתח חנות ייחודית ברחוב הרב קוק בבני-ברק, שם הוא מציע שטריימלים זולים באופן משמעותי מאלה שהחסידים קונים בייצור הביתי, ומבטיח שהאיכות לא פחותה, גם אם ייקח זמן עד שהשוק יתרגל לעסק החדש.
אבייב מספר כי בניגוד למה שנהוג לחשוב, רכישת שטריימל אינה עניין תדיר. “לרוב אנשים קונים חדש לחתונה או לחג, אבל פעם בשמונה שנים, אולי עשר. זו לא קנייה שעושים כל יום”, בשל כך, הוא מסביר, רבים מוכנים להשקיע סכומים גבוהים במיוחד. “מה שמוכרים ב-15 אלף, אני מוכר ב-4,500, התעשייה הזאת, שאנשים עושים באופן פרטי בבית, מייקרת מאוד ולדעתי שלא לצורך. אנחנו עושים את זה במקום אבל לא לפי הזמנה, אלא מכינים כמות. באים לפה אנשים כשכל המידות מוכנות”.
אבייב משתמש במגוון סוגי פרוות, ומבהיר כי מדובר בחומרים טבעיים. “יש שועל, יש מינק, אני עושה גם רקון”, הוא מפרט, ומדגיש כי ההבדלים הם בעיקר בסגנון ובמראה, ולא באיכות. מבחינתו, המטרה היא לשכנע את הציבור שאין הכרח לשלם מחירים גבוהים כדי לקבל מוצר ראוי. “אני רוצה שהם יעברו למוצר שלי”, הוא אומר.
הקהל המרכזי שאליו הוא פונה הוא מי שמתקשה לעמוד בעלויות הגבוהות, “אברכים, אנשים שלא מרוויחים המון כסף ואין סיבה שישלמו כל כך הרבה”, הוא מסביר, ומציג את החנות כאלטרנטיבה לשוק היקר. למרות זאת, הוא מודה כי שינוי הרגלי הצריכה אינו מיידי, בעיקר כשמדובר בפריט בעל משמעות סמלית עמוקה. "בסוף זו מסורת ויש הרגלים וקשה לשנות אותם, אבל אני מאמין שזה עוד יקרה".
פורסם לראשונה: 00:00, 09.04.26
