בגיל 103, אלזה פריפיס עדיין זוכרת. במבטא גרמני שלא דהה גם אחרי יותר מ-70 שנה בארץ, היא מגוללת את סיפורה. לצדה על הספה מונחת שקית, שממנה היא שולפת ברגע המתאים פיסת בד פרחונית: זוהי חולצה שתפרה לעצמה בגטו. במבט ראשון, החולצה נראית כעשויה מפיסת בד אחת; רק במבט שני ניתן להבחין בפיסות הקטנטנות המחוברות זו לזו בתפרים עדינים. השמלה, מסבירה אלזה, נתפרה משאריות הבד שנותרו בסוף יום עבודה מפרך במתפרת הגטו. "תפרנו בגדים בשביל הגרמנים, בשביל היהודים לא היה דבר", היא אומרת.
אל העבודה במתפרה שובצה אלזה הודות להכשרה שהספיקה לקבל כתופרת לאחר סיום לימודיה. בזכות העבודה, קיבלה מדי יום מעט יותר אוכל - אך זה נקנה בעמל רב. ובכל זאת, היא ידעה שמוטב לעבוד במתפרה, שבה נתפרו גם מדי צבא. "האישה שהשגיחה עלינו תמיד אמרה: לעבוד יותר, לעבוד יותר. את לא מקבלת בחינם חצי מנה", היא משחזרת. אך למרות הקושי, "בהחלט לא היה כדאי לעזוב את מקום העבודה, כל עוד הייתה עבודה בשביל הגרמנים".
ביום הולדתה, זכתה אלזה במתנה לא צפויה: שאריות הבד הקטנטנות שנותרו על רצפת המתפרה לאחר גזירת השמלות שנועדו לגרמנים. "היא ידעה שאין לי מה ללבוש", מסבירה אלזה, ומציגה בגאווה לא מוסתרת את התפרים העדינים המחברים בין הפיסות הקטנות, כך שלמראית עין הבד נראה שלם. על השאלה כמה זמן נמשכה מלאכת התפירה המפרכת הזאת, אלזה משיבה "זה לא חשוב", אולי משום שבחיים ההם לא היתה משמעות לזמן - רק להישרדות.
היא נולדה בגיסן שבגרמניה להוריה מקס והדוויג, אחות לאלפרד. שנות ההתבגרות שלה חלפו בצל עליית השלטון הנאצי והמלתעות שהלכו וסגרו על יהודי גרמניה: לאחר שהאנטישמיות בעירם התגברה, המשפחה עברה לעיר הולדתה של הדוויג, המדינגן, שם הוכשרה אלזה כתופרת בחברה בבעלות יהודית. אך החברה נסגרה בהוראת הנאצים. בשלב הזה אלזה נותקה מבני משפחתה: הוריה נשלחו למחנה, ובהמשך אחיה, שחזר מלימודים בברלין, גורש גם הוא. אלזה נאלצה לשרוד לבדה - היא עבדה במשק בית, בבית יתומים יהודי, ובהמשך, כמו יהודים רבים, היא גויסה לעבודות כפייה במפעל בקצה העיר. ב-1942 נשלחה למחנה טרזיינשטט בצ'כיה - לשם גורשו עשרות אלפי יהודים, מצ'כיה כמו גם מגרמניה ומאוסטריה.
העבודה למען הגרמנים הצילה אותה מהשילוחים למחנות ההשמדה, וגם הקנתה לה בשלב מסוים זכות לעבור למגורים נוחים יותר מאלה שבהם שובצה בתחילה, אך היא בחרה להישאר באותו המקום. "העדפתי להישאר עם אנשים שכבר הכרתי", היא אומרת, "לאנשים אחרים היה עוד מישהו, משפחה. לי לא היה אף אחד". לאורך שנותיה במחנה פגשה פה ושם קרובי משפחה רחוקים יותר. אחד מהם היה בן דודה, הנס, ששובץ לעבודה בחקלאות. הנס נתפס כשהרשה לילד "להרים איזה פרי בשביל לאכול, וזה היה מספיק כדי לעצור אותו ולשלוח אותו לאושוויץ", היא מספרת. והייתה גם הפעם שבה נודע לה כי שמה מופיע ברשימת המיועדים לטרנספורט שייעדו הוא דווקא שווייץ, אך אלזה נאבקה כדי ששמה לא יופיע ברשימה הלכאורה נחשקת. "היו שמועות שזה רק התירוץ בשביל לשלוח אנשים למחנה ריכוז לאושוויץ או למקומות אחרים", היא אומרת.
לאחר שחרור המחנה עברה אלזה לשווייץ, ובשנת 1947 עלתה לישראל. כאן התחתנה עם נפתלי, גם הוא ניצול שואה "הוא לא סיפר שום דבר", היא אומרת. בארץ נולדה הבן מקס, שנקרא על שם אביה, והבת מירי, שנפטרה לפני כעשרים שנה. על הקירות בדירה הקטנה בירושלים תלויות תמונות עם בני משפחתה, וגם תעודת הוקרה מהביטוח הלאומי שקיבלה לרגל הגיעה לגיל מאה. "אני לא חושבת שזה כל כך מיוחד", היא אומרת, וגם על השאלה האם היו לה לדעתה חיים טובים היא משיבה באופן דומה: "כמו לכל אחד אחר".
"גוי ענק אמר לנו בכניסה לביתנו - 'אם רק תתקרבו, אנחנו נהרוג אתכן'"
כ-111 אלף ניצולי שואה חיים כיום בישראל: ניצולי המחנות והגטאות, פליטי המלחמה שסבלו מאנטישמיות במהלכה, וכן וטרנים שלחמו בנאצים כפרטיזנים או במסגרת צבאות בעלות הברית. גילם הממוצע של הניצולים הולך ועולה, ועומד על 88. בהם, יש כמה מאות שחצו את גיל מאה. "רבים מהשורדים מתמודדים עם בדידות, מצוקה וחוסר ביטחון, תחושות שמקבלות משמעות קשה במיוחד בתקופת מלחמה", אומרת לימור לבנת, המכהנת בהתנדבות כיו"ר הקרן לרווחת נפגעי השואה, שעומדת בקשר עם הניצולים.
ציפורה פיבלוביץ רגילה לספר את סיפורה. "יד ושם זה המקום שלי", היא אומרת. לאורך השנים התלוותה גם למשלחות רבות לפולין. כעת, כשהיא על סף גיל מאה, היא כבר לא נוסעת. אבל הסיפור עודנו חי בתוכה, כמו גם המחויבות שלה לספר אותו כל עוד היא יכולה. היא נולדה בטרסילבניה - כיום ברומניה, בבית שומר מצוות. "בית מאוד אלגנטי, ההורים שלי היו אנשים משכילים. החיים היו מאוד יפים". כשהגיעה תורה ללכת לבית הספר, התברר כי בית הספר היהודי "עמוס לעייפה, עד לכיסא האחרון", כך שבלית ברירה היא למדה בבית הספר הכללי, "יחד עם הבנים והבנות של הגויים. הבעיה שהייתי ג'ינג'ית", היא אומרת, "ומאוד מצא חן בעיניהם לכנות אותי בכל מיני שמות, למשוך בצמה. אבל אני הייתי מוכנה נפשית, ולא ויתרתי". ב-1940 פלשו ההונגרים לטרנסילבניה, וההצקות הקטנות לבשו צורה אחרת. "האנטישמיות קמה לתחייה, בצורה זוועתית ממש", נזכרת ציפורה.
על היהודים הוטלו מגבלות, עסקים בבעלות יהודית נסגרו, ואחיה של ציפורה גויסו לעבודות כפייה. באותן השנים החלו להגיע שמועות על כיבושי הנאצים באירופה, ועל הנעשה שם. ב-1944 הפכו השמועות למציאות: יהודי העיירה רוכזו בתחילה בבית הכנסת, ומשם בקרונות בקר לגטו אוראדיה שבהונגריה. "היינו שם במצב נוראי", משחזרת ציפורה, "אלפי יהודים הצטופפו - איפה שהייתה פעם משפחה אחת, נכנסו עשר משפחות. זה היה בלתי אפשרי, אבל מי שאל אותנו? למי היה אכפת?". היתה זו רק תחנת מעבר. כעבור שישה שבועות "העלו אותנו בצפיפות מטורפת לרכבת, והיא יוצאת בדרך". תחנה סופית: אושוויץ. "ומתחילים להפריד בין האנשים", משחזרת ציפורה. אז ראתה בפעם האחרונה את הוריה ואת אחיה הקטן. "ראינו שיש שם ארובה עד השמיים, ועדיין לא קלטנו", היא אומרת. "לאט לאט הבנו שאין כבר הורים ואין כלום". ציפורה ואחותה טובה שרדו על אף הרעב הכבד, וזכו לראות את שחרור המחנה. כשניסו לשוב לבית ילדותן, "עמד בדלת גוי עם מקל ענק כזה, הוא זיהה אותנו, הוא ידע שאנחנו הבנות מהבית, והוא עמד שם - אם רק תתקרבו, אנחנו נהרוג אתכן".
לאחר מכן הגיעה לווינה, שם הצטרפה לקבוצת הכשרה לקראת עלייה לארץ. לקבוצת הצעירות הצטרפה חבורה של צעירים, "חמודים, חתיכים, בעיקר הפולנים - את יודעת - היו כאלה מטופחים". אחד מאותם נערים היה פנחס - חיוך של אהבה עדיין ניצת בה כשהיא מזכירה את שמו. "ואז הוא שואל אותי: 'תגידי ג'ינג'ית יפה, את מוכנה להתחתן איתי?' אמרתי: 'איזו חוצפה יש לך, אפילו לא שאלת מי אני, מאיפה אני'". כעבור יומיים, הוא חזר שוב על שאלתו, היא ענתה כן, והשאר היסטוריה: "60 שנות אושר היו לנו". בני הזוג ניסו לעלות ארצה כמעפילים, אך אונייתם נתפסה והם גורשו למחנה מעצר בקפריסין - שם נולד בנם הבכור, שלמה. הם הגיעו לארץ בכ"ט בנובמבר 1947. בארץ נולדו עוד שתי בנות, והמשפחה הפכה מאז לשבט ענף עם נכדים ועשרות נינים. פנחס, שנפטר ב-2007, היה הראשון מביניהם שכתב את סיפור חייו, בספר שהוציא לאור ב-1970.
שנים אחר כך, גם ציפורה העלתה את סיפורה על הכתב. היה זה עבורם מעשה של ריפוי. "אחרי שכתבתי השתחררתי, כי קודם לא רציתי לא לדבר ולא לכתוב", היא מסבירה. כיום, הסיפור הוא עבורה טבע שני. על הקירות ובוויטרינה בביתה תעודות הוקרה ומזכרות מביקוריה הרבים בבסיסי צה"ל ובמקומות נוספים שאליהם הגיעה כדי לספר את סיפורה. "אני מספרת את הסיפור בכל מקום", היא אומרת.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.04.26
